גליון 198, כ”ו באייר התשע”ב 18 – 25.05.2012
ראש השב”כ לשעבר יובל דיסקין האשים את מנהיגות מדינת ישראל ב”משיחיות”, על רקע הוויכוח בנושא ההתמודדות עם איראן המתגרענת. שני ה”משיחים”, טוען דיסקין, מובילים את ישראל להתמודדות צבאית מיותרת ומזיקה, לא בשל שיקולים בטחוניים קרים, חסרי פניות, אלא בשל “משיחיות”.
מהי משיחיות? על פי הגדרת המילון האינטרנטי, משיח הוא מנהיג הפונה להמונים ומבטיח שלום ביטחון ושגשוג. הגדרה אחרת שייכת לנצרות ומגדירה משיחיות כהבטחת גאולת-היהודים, ובעקבותיה – שלום עולמי. צ’רצ’יל המבטיח לעמו דם, יזע ודמעות ודאי אינו משיח. בכל אופן משיחיות בעגה העדכנית נתפסת כהבטחות חסרות היגיון לאוטופיה בלתי אפשרית . האם לכך התכוון המשורר דיסקין?
על פי סגנון הגנאי שמטיח דיסקין באהוד ברק ובבנימין נתניהו, נראה כי אומנם כך הדבר, כי משיחיות היא מילת גנאי לאנשים הפועלים מתוך אמונה ביכולתם שמעבר לדרך הטבע. אם כך, הציונות המודרנית לא יכולה להיות תנועה משיחית, שכן זו דגלה תמיד בהישגים שהם מדרך הטבע, ושללה את המשיחיות הדתית-יסודנית שגרסה הופעת משיח שיוביל לשלום, ביטחון ושגשוג המופיעים בדרך נס.
ומדוע הייתה המשיחיות למילת גנאי? לכאורה, הרציונליזם המודרני שולל את ההנעה של מנהיגות המבוססת על רעיוניות אמונית בהנחיית האל. השיח הרציונלי העדכני גורם לתחושת אי-נוחות נוכח איזכור של סמכות עליונה כבסיס להנהגה של מדינה דמוקרטית. לכאורה, על המנהיגות לנקוט אך ורק שיקולים הגיוניים של אינטרס לאומי ולא לשעות לדברי הבל. אלא שבמציאות כל מנהיג נבחר הוא תוצר של כל מערכת האמונות שהביאו אותו להתאמץ ולהתחרות ולהיבחר, ומערכת האמונות הללו משקפת את מכלול עברו – עמו, תרבותו וחינוכו, כולל אמונות שאינן רציונליות גרידא.
הדוגמה הטובה ביותר להתעלות משיחית של מנהיגות רציונלית היא בנימין זאב הרצל. כשלעצמו תוצר של חינוך יהודי בשיא תקופת הרציונליזם בסוף המאה ה-19, זימן הרצל את הקונגרס היהודי הראשון בבאזל. אלא שמי שצפה בו, הסופר מרדכי בן-עמי, הִתְמיר אותו מיושב ראש קונגרס, למלך משיח. “אין זה דוקטור הרצל נאה-התואר מוינה. עכשיו זהו נצר למלכות בית דוד שעלה מן הקבר והופיע לפנינו במלוא הדרו ויפי תארו, כמסופר באגדות. כולם נלכדים בקסם כמו במעשה ניסים, וכאילו משיח בן דוד עומד לפנינו” (“די וועלט”, יולי 1914). כוחו של הרצל היה באיגוד חבורה של מלחכי-פנכה, קבלני-נדבות וקטני אמונה (כפי שהוא עצמו כינה אותם ביומנו) לכדי תחושה משותפת של עוצמה ושליחות היסטורית. הקשיים והמשוכות והאינטרסים הנוגדים שאיתם התמודד הרצל כדי לארגן את הקונגרס היו גבוהים וקשים מעל ומעבר למה שבן תמותה חסר כוח, כסף ותמיכה פוליטית יכול להעלות על דעתו. ובכל זאת, בכוח אישיותו בלבד, הקונגרס התכנס, והחליט על פעולות מעשיות רציונליות שמייסדות את מנגנוני המדינה שבדרך. כבר למחרתו כתב הרצל ביומנו, שלא לפרסום, את המילים האלמותיות: “בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אומר כדבר הזה היום, אהיה לשחוק. אבל בעוד חמישים שנה, כולם ידעו זאת”. האין זו עזות מצח עם יותר מקורטוב של משיחיות?
אי-אפשר להימלט מן המחשבה שהרצל עצמו, בעצמו ומעצמו, הונע ממניעים משיחיים. משיחיות אינה שוללת שיקולים ענייניים, כגון הלבוש שנדרש להיכנס בדלתות הקונגרס הציוני. הרצל דרש לבוש רשמי מלא, מתוך תובנה כי לבוש זה יחייב את הנוכחים להתנהגות תקנית, ולהימנעות מהתלהמות חסרת רסן, וזהו הדימוי שביקש לשוות לקונגרס הציוני. הוא שיווה לקונגרס מלכותיות וואגנרית, מתוך כוונה ליצור צפי לממלכתיות עתידית על בסיס המדינה האירופית הליברלית. בניגוד למשיחיות של מעשי ניסים המצפה להתערבות אלוהית עכשיו (כגון “שלום עכשיו”), הרצל הכין מתווה לשנים רבות, לפחות לחצי מאה, שלא יהיה תלוי בו, למרות משיחיותו, אלא יימשך לנצח מכוח אישיותו המשיחית.
מצד שני, מתוך הבנה כי האנטישמיות המובנית של אירופה תגבר על כל הרציונליזם שוחר זכויות-האדם, פעל הרצל ליצור בית לאומי ליהודים מתוך דחיפות מרובה, בניגוד למשיחיות היהודית אורתודוקסית שדרשה המתנה פסיבית, ללא לוח זמנים, למשיח שיביא את דבר האל ללא צורך במאמץ אנושי. האמון שרחש הרצל לליברליזם האירופי היה רציונלי מדי: הוא האמין כי אנטישמיות מדודה ומתוחמת על ידי הליברליזם תדחוק את היהודים להגר אל הבית הלאומי, בתמיכת האנטישמים שישמחו להרחיק את היהודים מעליהם. מה שלא צפה היה המשיחיות הגרמנית שראתה באירופה נקייה-מיהודים-עכשיו את חזות הכל, את המתכון לאוטופיה של שלום, ביטחון ושגשוג, דרך ההשמדה. ואפשר להבין זאת, כיוון שההשמדה האתנית הראשונה, שבה טיהרו הטורקים את אנטליה ותרקיה מנוצרים יוונים וארמנים, עדיין לא התרחשה.
משיחיות מעשית הבנויה על הנבואות העתיקות
למרות שהמשיחיות של הרצל הייתה חילונית, שוללת ניסים, ובנויה על עקרונות ידועים של בניית אומה בסגנון אירופי, הבסיס לאמונתו ביכולתו לעשות את מה שנבצר מן היהודים אלפיים שנה – היה משיחי. כשנה לפני מותו התוודה הרצל בפני ראובן בריינין אודות שגיונות נערותו וסיפר כי בהיותו בן 12, שנה לפני הבר-מצווה שאותה חגג בבית כנסת בבודפשט, הופיע בחלומו “מלך המשיח, ישיש מלא הוד, לקח אותי בזרועותיו ונסק איתי על כנפי הרוח. על העב הזוהר ראיתי את דמותו של משה, שתווי פניו מוכרים לי מפסלו של מיכלאנג’לו. המשיח קרא למשה ואמר ‘לנער הזה התפללתי’, ולי אמר: ‘לך ואמור לכל היהודים שבקרוב אבוא ואגדיל ניסים ומעשים למענם ולמען כל העולם כולו'”.
הזדהותו של הרצל עם משה מבליחה שוב ושוב בכתביו, ואף גרמה לרב הראשי של וינה, משה גודמאן, לשלח אותו בברכה שישמור על הדימוי הזה במעשיו. ואכן הדימוי דבק, גם אם הרצל עצמו הבין שאמונה בו יכולה להיות כבכל דמגוג, מתחזה ומאחז דעת הבריות. כמשה, גם הרצל הגיע אל עמו מן הצד השני, המתורבת לכאורה, האנטישמי למעשה, והוביל אותו מעבדות לחירות בארץ שאליה לא הגיע. הרצל אף חשב לכתוב מחזה אודות משה המזדקן המנהל פוליטיקה נגד כל מתנגדיו, מתוך ידיעה כי רק הוא רואה היטב את הדרך, ואף כתב למחזה שלו כותרת נאה בגרמנית: Die Tragödie eines Führers, der kein Verführer ist. טרגדיית המנהיג שלא חנף הוא. אומן הזכוכית אפרים ליליין תאר את דמותו של הרצל כמשה הנושא את לוחות הברית, ובוריס ש”ץ מייסד בצלאל צייר אותו כמשה שידו נשואה אל הארץ שאליה לא יעבור.
המשיחיות של הרצל לא הייתה מוגבלת ליהדות אשכנז שבשפתה דיבר וכתב, אלא הורגשה בכל קהילות ישראל, מרוסיה ועד ליהדות ספרד שבבלקנים. כאן וגם כאן קיבלו אותו היהודים כמלך. ולא רק היהודים. גם נוצרים אמוניים, כגון הכומר האנגליקני הכלר בשגרירות הבריטית בווינה, ראו בו את דמות המשיח, של משיחיות מעשית הבנויה על הנבואות העתיקות. דרכו השיג הרצל את הראיון עם הקיסר הגרמני, אך נזהר מהזדהות עם המשיחיות הנוצרית.
דוד בן-גוריון מספר על דמותו המשיחית של הרצל שהגיע לפלונסק לשאת דברים: “איש נשוא פנים שזקנו השחור יורד על מידותיו, מבט אחד והייתי מוכן ללכת אחריו אל ארץ אבותי”. הרצל היה משיח בכך שהיה מסוגל לחשמל את הצעירים ברעיון שחלום שנות האלפיים יכול להתממש, אבל רק בעבודה עצמית. סוקולוב כינה את רוחו של הרצל “רוח אלוהים”, ואת ספרו של הרצל “מדינת היהודים” הילל בשל הדמיון המשיחי שבו נכתב.
אך נראה כי אין נביא בעירו, ושני אנשים זכו ללעג המירבי בווינה של סוף המאה ה-19: ה”מלך” הרצל וה”דוקטור” זיגמונד פרויד. הבוז שרחשה האינטליגנציה היהודית לציונות ההרצליאנית חצתה את גבולות הפוליטיקה והאמונה, באה מימין ומשמאל, מן החילוניות ומן החרדיות, ואפילו בתוך הקונגרס הציוני, שבו האשים אחד העם את הרצל בהצתת אש זרה בלב המתכנסים. אחד העם חשש מן האכזבה ומן השמד שבאים בעקבות משיח שקר. הרצל בעצמו הכיר במגבלות של המשיחיות הגלויה על סמך היכרותו עם מעשה שבתאי צבי. שבתאי צבי נכשל, אמר הרצל, הואיל ורצה לגדל את עצמו לגודלם של גדולי האומות. אני, שיודע את קטנותם, רוצה להקטין עצמי לרמתם. הרב שמואל בלוך מווינה קבע באוזניו של הרצל כי על המשיח להישאר סמוי, כיוון שברגע שיתגלה כבשר ודם, מייד יקרע אותו העם לגזרים.
מותו בטרם עת של הרצל לא השאיר חלל של אי-עשייה, אלא להיפך, הגביר את ההילה המשיחית של מעשיו ודחק בממשיכי פועלו להתאמץ יותר. הרב יצחק קוק ספד לו במילים “משיח בן יוסף, המביא ביגון נפילתו את משיח בן-דוד. הרצל היה פעמי משיח, ושליחותו לסלול את דרך המשיח”. אותו קו נשמר גם בברכה לשלום המדינה שכתב הרב שלמה גורן: מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.
משיחיות היא אם כן אבן יסוד בציונות המודרנית, ההרצליאנית, שגברה למעשה על כל הגרסאות האחרות של הציונות, אם הרוחנית של בובר ואחד העם, ואם זו של החרדים המושתתת על ניסים. הציונות המעשית, הפוליטית, הריבונית, ולכן גם המשיחית, היתה גם דרכם של זאב ז’בוטינסקי ושל בנציון נתניהו. עכשיו בנימין נתניהו ניצב פחות או יותר במקום שבו ניצב הרצל. הוא רואה את הסכנה האיסלאמו-נאצית הנובעת מאיראן, ועושה את מה שהרצל היה עושה: מגייס את כל המשאבים – כלכליים, דיפלומטיים ואישיים – כדי לסכל את האיום. בניגוד להרצל, שהכלי היחיד שהיה לו היה אישיותו, לנתניהו יש כלים של מדינה ריבונית, בדיוק כפי שהרצל רצה וחזה.
מה שמטריד את יובל דיסקין אינו המשיחיות. הציונות היא תנועה משיחית המשתמשת בכלים מעשיים על מנת להגשים את תקומת ישראל בארצו – תכלית שהוגדרה כנבואית-משיחית מזה אלפיים שנה. מה שמטריד את דיסקין הוא שהאיש נתניהו לא בא מן המחנה ה”נכון” – זה שתחת הנהגתו הוכרעה יהדות אירופה לטבח. הוא בא מן המחנה ההרצליאני המקורי, זה שהתריע על האסון הממשמש ובא, זה שדרש ריבונות, זה שהרים את נס המרד באלביון הבוגדנית, והפסיק את הנסיגה המבוהלת מארץ ישראל במבצע “חומת מגן”. המשיחיות הופכת מילת גנאי לא בשל מה שהיא מייצגת, אלא בשל מי שעליו מוטלת המשימה, לאכזבתם של אלה שמונו בידי ההיררכיה הקודמת, ושעכשיו הם בחוץ, חסרי השפעה וממורמרים.
גם אם יתמהמה בכל יום נמתין לו שיבוא. לא דיסקין. הגואל.
* חלק גדול מן הכתוב לעיל מתבסס על מאמרו של רוברט וויסטריך Theodore Herzl between Messianism and Politics.
