גליון 101, כ”ט בסיוון התש”ע
כ”ט בסיוון התש”ע
11-18.06.2010
על פי עדוּתו, התלבט יורם קניוק כשישים שנה עד שהשלים את ספרו החדש – “תש”ח” (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2010). פרק הזמן הארוך שהרה את הספר הזה, השם שבחר לו והגירסה המצוירת שלו לדגל הלאומי – שהוצבה בין אותיות כיתוב מוכספות, אשר התאימה ההוצאה לעטיפה כדי לרמוז לדימוי “מגש הכסף” שהעניק אלתרמן ללוחמי תש”ח במפורסם מבין שירי “הטור השביעי” – היו צריכים לחייב הן אותו והן את ההוצאה. ולא כל שכן אם בעקבות העטיפה הקדיש קניוק את הספר לחבריו “המתים והחיים מהראל” וגם בחר כמוטו לו את הפסוק עם הציווי המחייב מפרק ט”ז בספרו של הנביא יחזקאל –”בְּדָמַיִךְ חֲיִי!”.
והנה, בסתירה גמורה לעובדות אלה, פותח קניוק את ספרו בהודעה: “חשבתי שאכתוב ספר הפוך מספר ראוי… כי רציתי לכתוב באמת על הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה”. מאחר שלא גילה מהו הדבר הכי מצחיק שקרה לו במלחמה, סביר להניח מניסוח המשפט, שכפי שזנח את המחשבה לכתוב ספר בלתי ראוי, כך זנח גם את הכוונה לחשוף את הדבר המצחיק שקרה לו במלחמת תש”ח. אך כנראה התחרט וחזר בו, שכן כעבור כעשרה עמודים הוא משחרר את הגילוי הבא: “וזהו הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה ההיא, שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הוֹרה ליד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים” מפגיעת פגז מרגמה.
אף שקניוק התכוון בוודאי להפגין סוג של הומור שחור, כאשר ייחס לעצמו את הקמת המדינה ובעיקר כאשר קשר את הקמתה למראה לוחם אלמוני שגופו נחצה לשניים מפגז מרגמה, הוא מעניק בגילוי זה במו ידיו הערכה הולמת לספרו “תש”ח”. ספרו החדש הוא בהחלט “ספר הפוך לספר ראוי” ועל פי תוכנו ופגמיו הספרותיים – בהחלט גם לא ספר “מצחיק”, אלא ספר שטוב היה עושה לעצמו וחסד של ממש לנו אילולא שיחרר אותו להדפסה. ובמיוחד בעת הזאת, כאשר הדבר האחרון שעל סופר עברי להשמיע לבני עמו הוא הגיגי ייאוש כלדהלן: “יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על-פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים”.
העובדה שנמנה עם לוחמי תש”ח, סיכן את חייו בקרבות קשים וגם נפצע קשה באחד מהם, לא מקנה לקניוק זכות ללעוג לתבונתם של חלוצי העליות עד ייסוד המדינה ולחוכמת כל הבאים בשעריה של הארץ הזו אחרי שנוסדה. ובוודאי שחלקו כלוחם במלחמת תש”ח – ועל כך יש להוקירו – אינו מעניק לו זכות להציע לנו את מה שמשתמע מן הפיסקה הבלתי אחראית הזו: התרת ההשתמטות מהשירות בצה”ל, עידוד אזרחיה היהודים של המדינה לעזוב אותה והמלצה לחדש למענם את הגלות ב”מדינות קיימות” ובטוחות, שאין בהן ערבים ושאינן מוקפות מדינות ערביות.
איפה קניוק ואיפה ס. יזהר
חוכמה עמוקה אין במסקנותיו אלה של קניוק, המשתמעות מפיסקה זו ומרבות אחרות הזרועות במרחב הספר, וגם לא תועלת כלשהי, כאשר תאגיד פאן-ערבי הכולל את כל מדינות ערב, טרם ויתר על מטרתו – ביטול התוצאה המרכזית של מלחמת תש”ח: קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל. ובה בעת קשה גם להבין את מניעיו של קניוק לגייס את זיכרונותיו מקרבות שהשתתף בהם בתש”ח, שעליהם הוא עצמו מעיד כי אינו בטוח כלל שהם נכונים, כדי לגַמֵד את המלחמה ההיא, את תבונת דורו, דור “יפי הבלורית והתואר”, ובעיקר את הפלמ”ח ואת מפקדיו.
למען קניוק יש לקוות, שאף מניע משלושת המניעים הבאים, שניתן לשער אותם, לא דחף אותו לכתוב את הספר הזה ולשחרר אותו לפרסום בתכניו אלה, בשפתו הז’ורנליסטית ובלבושו הספרותי המרושל. כי אם נענה ולו לאחד ממניעים פסולים אלה, גרם במו ידיו נזק בל ישוער למעמדו בסיפורת הישראלית:
בראש ובראשונה עלול סופר להתפתות לפרסם ספר ירוד כזה בשל יצר הפרסום. ובמקרה של קניוק – להוסיף עוד כרך למניין הכרכים על מדפו בספרות הישראלית, שגם כך רק בודדים מהם ראוי היה לשחרר להדפסה במהלך שנות כתיבתו הרבות, ולא כל שכן אם תוכנו של הכרך הוא פרובוקטיבי במכוון ונועד להסב אליו תשומת לב תקשורתית.
סופר עלול להתפתות לפרסם ספר כמו “תש”ח” גם מייאוש, כאשר הוא מרגיש כי מעיינו הספרותי יבש וחדל להניב רעיונות לעלילות חדשות. בייאושו פונה סופר כזה אל מאגר זיכרונותיו הישנים, מחטט בגרוטאות למצוא ביניהן משהו שיתאים לרוח התקופה ויהיה בו כדי לעניין את קוראיו בהווה, ובה בעת גם יאדיר את שמו בין הסופרים במחנה השאננות לציון. ואכן, קניוק לא פסח על שום קרב שנכשל ולא דילג על שום פציעה או פגיעה קטלנית באלה שלחמו לצידו בתש”ח, ביודעו שלחומרים כאלה יש כיום ביקוש אצל המתגרדים בחרס במקומותינו.
ועצוב מכל יהיה אם יתברר, שהמניע של קניוק לשחרר את “תש”ח” להדפסה היה הערכתו המופרזת למעמדו בספרות הישראלית – המחשבה שכבר הפך לסופר חשוב מספיק, ולכן מותר גם לו להשתולל ברשות הרבים ולנתץ בחופשיות מיתוסים היקרים לאחרים. אפשר להסתפק בדוגמה אחת, כדי להבהיר לקניוק את מעמדו האמיתי בסיפורת הישראלית. כאשר ס. יזהר העתיק מן השוליים אירוע מאירועי תש”ח אל מרכזו של הסיפור “חרבת חזעה” והכתים בו את דגלנו הצחור בחטא הנישול, אף שסילף את האמת – עשה זאת ביכולת ספרותית שאינה מוטלת בספק. אך קניוק, שיכולתו הספרותית רחוקה מאוד מזו של ס. יזהר, מנתץ בספרו “תש”ח” את מיתוס “יפי הבלורית והתואר” בעיקר על ידי תיאורים מגמתיים של קרבות שהשתתף בהם והוספת הגיגים פרובוקטיביים חסרי אחריות כפירושים להם.
איני יודע כמה מהמפקדים והלוחמים מן השורה שהשתתפו בקרבות שעליהם מספר קניוק בספרו זה נותרו בחיים. וגם אילו רצו להציג את גירסתם על מהלכם או להסביר מדוע נכשלו – ספק אם התקשורת הייתה מאפשרת להם כיום להשמיע ולפרסם אותה. באווירת ה”פוסט” שבה מדשדשת החברה הישראלית מאז מלחמת יום כיפור משדרים ומפרסמים רק כאלה המספקים עדויות רְעילוֹת המגמדות את הציונות, את מלחמת העצמאות, את המדינה, את צה”ל ואת החברה הישראלית.
קניוק לא חס על בני דורו והצטרף לקקפוניה ברוח ה”פוסט”, ש”היסטוריונים חדשים” באקדמיה ו”שאננים לציון” בספרות הישראלית צורמים אותה באוזנינו ללא הרף. למעשה, הוא נטפל לשנת תש”ח כדי לנתץ את כל המיתוסים שתרם דורו – “דור בארץ”. וכאחרים הוא עושה זאת על ידי הבלטת התפוח הרקוב בתוך הארגז של התקופה, ארגז שהכיל פֵירות מרהיבים – צעירים בעלי מוּדעוּת אידיאולוגית, גם ציונית וגם לאומית, אשר גילו אומץ לב, התנדבות, הקרבה, רֵעוּת, ערכים אנושיים ומוסר לחימה.
לא די שקניוק ממעיט מערכם של לוחמי תש”ח באמירות מכלילות, שבהן הוא מקיש מעצמו על שאר הלוחמים: “היינו כמו ילדים, צעירים עד כדי בושה, מתנדבים, היינו חוראנים, פרזיטים”, הוא גם מציג את הקרבות בזה אחר זה ככשלונות ידועים מראש, פרי האיוולת של מפקדים חסרי אחריות, אשר לא חסו על חיי הלוחמים ושלחו אותם לשמש “בשר תותחים”, מפקדים שהפריחו סיסמאות, אך בעת המבחן נטשו את הלוחמים ללא תחמושת ומילטו את נפשם מהסכנה. כך, לטענתו, פעלו מפקדי הקרב על הקסטל, ולכן “היה אסור לייצר מיתוס מה’אחרי’ על הקסטל”. ודאי שגם בתש”ח היו מפקדים וגם לוחמים מהשורה שאיכזבו בעת מבחן, אך מה מצדיק להפוך בודדים אלה למייצגי דור הלוחמים של תש”ח?
ברוח זו מציג קניוק גם את הפלמ”ח: “יש היום בית פלמ”ח הגדול מכל הפלמ”ח שהיה כשהיה פלמ”ח”, אשר לאמיתו של דבר היה “פלמ”ח וירטואלי, חסמב”ה של גדולים”. גם הפלוגה הימית של הפלמ”ח (הפלי”ם) ספגה מקניוק את המגיע לה, לדעתו. אימוניה כללו הרבה דיבורים וסירותיה חזרו מהם אך בנס אל החוף. למנת לעג מיוחדת זוכה בני מרשק – “הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה”. גם אם עמותת דור הפלמ”ח ועמותת אוהלי הפלמ”ח מפריזות במשהו בתיאורם את חלקו של הפלמ”ח בהקמת המדינה, על מה מבסס קניוק את קביעתו, שהן המציאו “מורשת” על ידי שיכתוב ההיסטוריה של הפלמ”ח והפרזה ביחס לחלקו בהקמת המדינה?
והמגוחך מכל, שבעוד קניוק מנופף בדגל של הצגת האמת על התקופה, על דור הלוחמים של תש”ח, על הפלמ”ח ועל הפלי”ם, הוא מתיר לעצמו לקבוע קביעות כוזבות להפליא על שורת נושאים שגדולים ממידות השכלתו והבנתו. העם היהודי – החליט קניוק – הוא “עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם”. “מעולם”, קניוק? – מה עשית בשיעורי תנ”ך? התפלחת לים, או חלמת בכיתה על הנערות בחוף תל-אביב?
כך גם ההגיג הבא על העם היהודי: “עם שאוהב להתגעגע יותר מלחיות, שנולד במדבר והלך ממולדתו מבית אביו לנדוד ולהיות מוכה, אך לא לעשות משהו נועז עם הגעגועים האלה”. אצל איזה אנטישמי למדת היסטוריה, קניוק? או שמא לך זכות היוצרים על הקביעה, שעמך הלך מרצונו לגלות כדי “לנדוד ולהיות מוכה” שם על ידי כל ערל שנתקף בתשוקה בלתי נשלטת להכות יהודים?
אוטוביוגרפי כאילו כזה
לא רק מבחינה רעיונית נכשל קניוק בספרו זה. כישלונו הספרותי אפילו עולה על קודמו. “תש”ח” חורג מעיקרי כלליה של סוגת הסיפור האוטוביוגרפי, שבמסורתה נכתב ושאליה הוא משתייך. בסוגה זו חשובה ביותר היא מהימנות “המספר”, אך באופן מוזר בחר קניוק לזרוע הערות במרחב הספר שבהן הוא מזהיר מפני אמיתות העובדות שעליהן הוא מספר, כגון: “אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה”, וכן: “מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין… מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה”.
בנוסף לכך מתאר קניוק את עצמו כמי שהתהלך בתש”ח כמוכה הלם, מבלי שהבין את מטרות המלחמה ומבלי שהתמצא בתמונת המלחמה ובמהלכיה: “כל ימי הלוחמה לא חשבתי. לא תכננתי תוכניות. עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ויזמתי רק כאשר לא הייתה ברירה והיה צריך לאלתר… הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב… כנראה הייתי פחדן… מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו”. “מספר” הממעיט כל כך בערך העֵדוּת שלו אינו יכול לצפות שיתייחסו ברצינות לקביעותיו הבאות: “שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת, או: “זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון”.
קניוק גם חטא בספר הזה בכתיבה ללא הקפדה על סדר זמנים כנדרש בסוגת הסיפור האוטוביוגרפי. הפרקים מקפצים מתיאורי הקרבות שבהן השתתף בתש”ח לאירועים שונים שהתרחשו בחייו לפני מלחמת תש”ח ושנים רבות אחריה. הטקסט נראה כאילו הודפס מטיוטה שלא עברה ליטוש ולא עריכה, שכן הוא חסר מבנה המלכד את נושאי הפרקים זה לזה. גם הניסוח נראה כאילו ניערו אותו מהשרוול, כי הפרקים כתובים בלשון דיבורית המתנצלת על כל מילה “גבוהה” ולועגת לכל התנסחות מליצית מדי. ניסוח חסר חן זה נועד להתחבב על דור קוראים שאליו כיוון קניוק את הספר – דור צעירים שאינו בקיא בעובדות, אך יתפעל מנערִיוּתו המפתיעה של סופר קשיש המתאר את מלחמת השחרור כרצף של קרבות כושלים שנוהלו בידי מפקדים ולוחמים מוכי הלם, אשר מבלי שהתכוונו לכך יצאה להם מהטמבלִיוּת שלהם מדינה.
חלפו למעלה משישים שנה מאז גייס חיים חפר את קניוק לפלי”ם. הוא היה אז נער בן 17 וחצי, “ילד טוב תל-אביב” לאם מחנכת ולאב מנהל מוזיאון, שהתמרד נגד הוריו ומחנכיו והתגייס למלחמת היישוב לעצמאותו. ייתכן שבשונה מבני דורו, לא הבין בדיוק למה התגייס ומה תרם בחצי השנה שבה לחם עד שנפצע. לו שינן את פרקו היטב בבית הספר והיה מטה אוזן לעדותו של דוד אלעזר (“דדו”), מי שהיה לימים הרמטכ”ל, שהוא, קניוק, היה זה שהציל את חייו בקרב הקשה במנזר סן-סימון, אולי היה מוצא אחרי שנים הצדקה להיותו שם בנאמר במסכת סנהדרין: “כל המקיים נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא”. ועם הבנה זו, הגם מאוחרת, היה נמנע בגיל שמונים מפרסום ספר מיותר זה על תש”ח.
