הנרטיב הפלסטיני ברומן עברי (חלק א’)

על "גדר חיה" - קריאה מחודשת

בעוד שאת חילמי גילפה רביניאן כתועמלן פלסטיני שעמדתו הפוליטית בנושא "הסכסוך" מגובשת, הציבה מולו את ליאת כישראלית שפוליטית היא כמעט "לוח חלק", שיש לה רגשות אשם כלפי סיפור הפליטוּת של הפלסטינים וגם חשה מיאוּס מעצמה כשהיא נקלעת לוויכוח על "הסכסוך", שבעיניה הוא "טפל ומיותר"

גליון 304, ג’ באלול התשע”ד 29.8 – 5.9.2014

קורא שמיקד את קריאתו ברומן “גדר חיה” (עם עובד / ספריה לעם 2014, 344 ע’), רק בסיפור האהבה הקלישאי המסופר בו, זה שנרקם במשך חצי שנה בניו-יורק בין ליאת בנימיני הישראלית מתל-אביב לבין חילמי נאסר הפלסטיני מרמאללה, שילם ללא-ספק מחיר מופקע עבורו, כי החמיץ את הרובד הנועז יותר בו והוא הרובד האקטואלי-פוליטי, שבו הציפה המחברת, דורית רביניאן, דיון בנרטיב הפלסטיני על הסכסוך הערבי-יהודי, שאליו הוסיפה את תמיכתה בפתרון שהפלסטינים מציעים לו: ייסוד מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.
פרקי החלק הראשון של הספר (המכונה “סתיו”) הם שהטעו את הקורא להניח שעליו להתרכז רק בעלילת האהבה, כי בהם הצניעה רביניאן את הניגודים הלאומיים שעלולים היו לשבש את הימשכותם הארוטית של ליאת וחילמי זה לזה. לעומת זאת הבליטה את קווי הדמיון שתרמו להתאהבותם המיידית אחד בשנייה: שניהם מתוארים כיפי תואר וכמעט בני אותו גיל. חילמי בן 27 וליאת מבוגרת ממנו רק בשנתיים. לשניהם גוון עור זיתי ועיניים חומות של בעלי “ישות מזרח-תיכונית” (ע’ 23). היא נמשכה לכפות ידיו, “ידיים גדולות ויפות” (22-21), והוא הוקסם משפתיה היפות והחושניות (38).
מרגע ההיכרות בבית הקפה “אקווריום” כבר היו חילמי וליאת משוחררים זה בחברת זה, ובצאתם משם צחקו לא רק מהאופן המשובש שכל אחד מהם הגה מילים ספורות שידע משפת האם של הזולת, אלא גם מכל מה שראו וחוו בדרכם אל הסטודיו שלו בברוקלין. עד מהרה כבר פנה חילמי אל ליאת בכינוי “באזי”, קיצור “באזילַה חִלְוַה” – “אפונה מתוקה” בערבית (45), והיא הוסיפה לשמו את סיומת החיבה הישראלית וכך הפך בפיה מחילמי (“החולם” בערבית) ל”חילמיק”. וכבר באותו לילה חגגו את אהבתם בחדרו. הוא “משתלהב ומתמסר ונפתח כמו מניפה גדולה” והיא “רועדת ונאנקת מרוב עונג” (65).

גילויי הקריאה הנוספת
בנקודה זו, שבה כמו הרבה גברים ונשים אחרים שנפגשו באקראי בבתי הקפה ובבארים, בילו השניים יחד את סוף השבוע, “התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזו”, הייתה יכולה גם רביניאן לסיים גם את הרומנס הקצר הזה בן היומיים בין ליאת וחילמי “בחיבוק גדול ובנשיקת פרידה חברית ליד הדלת” (96). אם לא בחרה באפשרות הזו, בשלב שבו מיצתה למעשה את עלילת האהבה הצרופה, בסוף החלק “סתיו”, סיפקה רביניאן בעצמה את ההוכחה, שלא כדי לספר עוד עלילת אהבה המתאמצת לשכנע שהאהבה גוברת על כל הניגודים ועל כל המכשולים ו”בסוף האהבה מנצחת” (245) כתבה את “גדר חיה” – אלא כדי להתקדם אל העלילה שהיה חשוב לה יותר לכתוב והיא העלילה הרעיונית, האקטואלית-פוליטית.
לפיכך, מוצע לכל קורא שריכז את קריאתו בעמודי החלק הראשון של הרומן (ב”סתיו” יש פחות ממאה עמודים), רק ברומנס שהתפתח בין ליאת וחילמי, לחזור ולקרוא אותם שנית, והפעם כדי להשתכנע שעלילת האהבה נוצלה ברומן זה כבמה להעלאת העלילה הרעיונית. שהרי לא ייתכן שפלסטיני וישראלית יגיעו לפרישת המניפה שלו ולאנקות העונג שלה בלי שמכשול הסכסוך הערבי-יהודי, האמור להפריד ביניהם, יעלה בשיחותיהם קודם לכן.
ואכן, תחילה עלה “הסכסוך” בשיחתם כזיכרון ישן של כל אחד משניהם מתקופת נעוריהם. ליאת סיפרה לחילמי ברוח מבודחת כיצד הצטיידה בסיכה במשך שנתיים, בהיותה תלמידה ב-1982, כדי להתגונן מפועלי בנין מהשטחים שעבדו ולנו באתרי בנייה שהיו סמוכים לדרך שלה אל ביה”ס היסודי (47), וחילמי גמל לה באותה בדיחות דעת בתיאור הפגישה הראשונה שלו ושל חבריו עם ילדי מתנחלים בוואדי ליד רמאללה. אף שהיו מצויידים עם כל הדרוש, “עם כיפות ופאות וציציות”, ברחו ילדי המתנחלים בעודם צורחים כמבועתים “ערבים!” (48).
בדיחות הדעת נעלמה מסיפוריו הבאים של חילמי. המכריע מביניהם היה הסיפור על מאסרו בכלא הישראלי למשך ארבעה חודשים, בהיותו נער בן חמש-עשרה, בגין ציור הדגל הפלסטיני על קיר בחברון (86). למאסר הזה הייתה השפעה מכרעת על המשך חייו. אחרי שהשתחרר מהכלא, החליטו הוריו להרחיקו מזירת העימותים בחברון והם העתיקו את מגוריהם לרמאללה הרגועה ממנה. וגם משם דאגו להרחיקו, בסיום לימודיו בתיכון, אל מחוץ לאזור הסכסוך.
ב-1996 נשלח חילמי להשלים תואר ראשון באוניברסיטת בגדד, בירת עיראק. וב-1999 נפגש עם אמו, אך לא ברמאללה, כי אם במכה שבסעודיה, כי בעוד שאביו נשאר אתיאיסט, הפכה אמו בינתיים למוסלמית אדוקה. סביר להניח שבפגישה זו עם אמו במכה הוסיף גם חילמי את התואר חאג’ לתואר האקדמי שקיבל בבגדד, כי לא חזר עם אמו לבית הוריו ברמאללה, אלא עבר לחיות כצייר בניו-יורק, כדי לבצע שם את השליחות שייעדה אמו למשכילים מבין ילדיה הבוגרים, לו ולאחיו ואסים (187). רק פתי יאמין שבמרכזי השנאה האלה למדינת ישראל (בגדד ומכה) לא ספג חילמי מטעני טינה כבדים נגד המשך קיומה של מדינת ה”יאהוד” במזרח התיכון. בכל אופן, ציוריו – כך יובהר בהמשך – יעידו שגם מעבר לאוקינוס האטלנטי לא ניתק חילמי את עצמו מהמאבק הפלסטיני.

דיוקנו של תועמלן פלסטיני
המשך הקריאה החוזרת של פרקי “סתיו” מוכיחה שחילמי לא התרחק מהמאבק הפלסטיני כלל וכלל, ורק היקסמותה של ליאת מתלתליו, מגוון הזית הבהיר של עורו, משתיקותיו ומפיזור רוחו, הטעתה אותנו לחשוב שהוא אמן מיוסר, “מרחף” ומסתורי, בעוד שבפועל היה צייר מגויס ותועמלן מתוחכם, מרוכז וחד כתער, של המאבק הפלסטיני נגד קיומה של מדינת ישראל, שביטא בקול מתון ובכל הזדמנות באוזני ליאת את הנרטיב הפלסטיני שלו.
חילמי נחשף לראשונה שאין תוכו כברו כשמנה באוזני ליאת את “חולשותיו”: הוא אינו יודע לנהוג ברכב, אינו יודע לירות ברובה ואינו יודע לשחות בים. לא במקרה התעכב על סיבות אי-שליטתו בשחייה: שהרי בחברון אין ים, וצה”ל מערים קשיים ומונע מחברוני להגיע לים של עזה. ואז אחז בידה של ליאת ואמר לה ב”חצי חיוך”: “לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי –” (34).
מי שבתמימותו הניח שליאת לא קלטה את משמעות האִיוּם באמירה מבודחת זו של חילמי השגורה בפי הפלסטינים, באה מיד ההתרחשות הבאה ומוכיחה שטעה. כשהתברר לשניהם כי חילמי איבד את המפתחות לדירתו, הציעה ליאת פתרון מעשי: להזמין מנעולן שתוך דקות יפרוץ את הדלת ויתקין מנעול חדש. ואז קלטה את מבטו, ושוב היכה בה “אותו הד עמום של אשמה” (שהתעוררה בה למשמע עוול הרחקתו מהים על ידי צה”ל), כי הייתה בטוחה “שמטרידות אותו כרגע שאלות דחופות יותר מהמפתח שהם (הערבים) שומרים אצלם עם החלום לשוב אל הבתים והשדות ובארות המים” (43).
ואם גם הניצוץ שנדלק במבטו של חילמי, כשהציעה לו להתקין מנעול חדש, לא הוליד אצל ליאת יותר מהמחשבה על המפתח שהפלסטינים מזכירים לעצמם באמצעותו את חלום השיבה שלהם אל “רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'”, הייתה צריכה להבין אל מי נתלוותה כאשר ניגלה לעיניה המחזה הבא בחדרו. על חוטים שנמתחו מקיר לקיר נתלו עשרות גיליונות נייר ועליהם רישומי עיפרון של דמות אחת – “דמות של ילד, שראשו גדול ומלא תלתלים כראשו של חילמי, גופו צנום וגפיו ארוכות. ….ובכל הרישומים עיניו עצומות, אולי ישן אולי מת. הוא לבש מין כתונת לילה או גַלַבִּיָה רחבה, וריחף לו באוויר”. הריחוף של הילד ברישומים אלה הזכיר לליאת את הציורים של שאגאל והיא ביטאה זאת בהתפעלותה, אך בעודו צוחק משבחיה “בתרועה רמה”, הסתיר מיד בכף ידו “את החיוך שקפא לו על השפתיים, והעביר מציור לציור את עיניו שהרצינו פתאום” (עמ’ 62-60).

חילמי אינו “ערבי צמחוני”
ואם נוכח ההפכים האלה בתגובותיו של חילמי במעמד הזה לא נמלטה ליאת מיד מחדרו, עניין לנו כאן עם ישראלית, שכמו רבים מהישראלים המזדהים כתומכים ב”מחנה השלום”, גם היא מתהלכת עם רגש אשמה למשמע הנרטיב הפלסטיני, שיפורט בהמשך כפי שהוא מוצג ב”חורף” –  החלק השני של הרומן. לכן התאימה ליאת ביותר לתפקיד הכפול שהועידה לה רביניאן ב”גדר חיה”: לייצג את הישראלים בוויכוחים עם התועמלנים הפלסטינים ממשפחת נאסר מרמאללה וגם לבצע בה-בעת את תפקיד “המספר” של עלילת הרומן.
אל חלומו של חילמי בסדרת רישומיו שלה העניק את הכותרת “הילד החולם”, נחזור מיד, אך לא לפני שנתעכב על עוד הערה אגבית שלו, המדברת בעד עצמה. בהיותם בדירתה של ליאת, מצא חילמי עותק צה”לי של התנ”ך ודפדף בו. וליאת, החושבת עדיין בפרקי “סתיו” שחילמי הוא “ערבי צמחוני” (81), תיארה לו בהרחבה את טקס הסיום של הטירונות שבו נשבעה נאמנות לצה”ל ולמדינה עם העותק הזה בידה האחת ועם תמ”ק עוזי בידה השנייה, ואז העיר לה: “כמו בחמאס, עם הקלצ’ניקוב והקוראן”. ליאת התקוממה על ההקבלה, אך חילמי לא נסוג ממנה: “זה לא בדיוק אותו מעמד פשיסטי, עם רובים וחיילים וספרי-קודש?” (82). אף שליאת טענה שאין דמיון בין צה”ל לחמאס ושאין בדעתה להתנצל על היות ישראל מדינה המחזיקה צבא חזק להגנתה, השלים חילמי את הקרב המילולי ואמר: “זה צבא חזק שכובש אוכלוסיה אזרחית”. ובעודה עונה על טענת הכיבוש שלו מענה שלא לעניין (ו”אם בארבעים ושמונה אתם הייתם מנצחים במלחמה”), התמלאה מיאוס מעצמה על כך שנסחפה להתייצב לעומתו בוויכוח “טפל ומיותר” (83).
כשקוראים כך את פרקי החלק הראשון, ברור טיבו של התבשיל שהכינה רביניאן לקוראיה הישראליים בספר הזה. בעוד שאת חילמי גילפה כתועמלן פלסטיני שעמדתו הפוליטית בנושא “הסכסוך” מגובשת, הציבה מולו את ליאת כישראלית שפוליטית היא כמעט “לוח חלק”. ואם לא די בכך שאינה מצוידת מספיק כדי להתמודד עם טיעוניו (ובהמשך גם לא עם הטיעונים של אחיו, ואסים), היא גם מרגישה רגשות אשם כלפי סיפור הפליטוּת של הפלסטינים וגם חשה מיאוּס מעצמה כשהיא נקלעת לוויכוח על “הסכסוך”, שבעיניה הוא “טפל ומיותר”.

“המפתח” של חילמי
אף שרביניאן שזרה גם בין פרקי “חורף”, החלק השני של הרומן, קטעים נוספים “מאותו דבר”, מעלילת אהבה שבעצם מוצתה כבר בחלק “סתיו”, ובאותה הקפדה על חלוקה מאוזנת בין גיבוריה, הסיטה בחלק זה את תשומת הלב, והפעם באופן מפורש, לעלילה הרעיונית-פוליטית. כך, למשל, מיד אחרי נתח קצר “מאותו דבר”, המתאר ערב חורפי מושלג וקר שבו סיפרה ליאת לחילמי, והפעם “בלי הד של רגש אשם” (176), על השדות הירוקים של ילדותה בהוד השרון, והוא סיפר לה על שיטוטיו בוואדיות הזיתים של חברון, נדפס פרק רחב מהעלילה האחרת, פרק המוכיח שכמו כל תועמלן פלסטיני, שומר גם חילמי ברשותו את “המפתח” שעליו הוא מבסס את השקפתו הלאומית.
למחרת כשהתעכבו בסוהו ליד גלריה שבה הוצגו למכירה שני ציורי שמן של חילמי, שאלה אותו ליאת בתום-לב על משמעות הכיתוב שהתנוסס מתחת לשני הציורים: “מסמייה אל-זר’ירה” 2 ו-3. חילמי לא החמיץ את ההזדמנות לספר לה בהרחבה את הסיפור של משפחתו. רמאללה היא לפי השעה התחנה האחרונה בנדודי המשפחה. מוצא המשפחה הוא באותה “מסמייה אל-זר’ירה”, כפר ששכן “קצת דרומה מלִיד”, שהיא העיר לוּד כיום. במלחמת 1948 ברחו הוריו מ”אל-זר’ירה” למחנה פליטים ביריחו, במלחמת 1967 עברו מיריחו לחברון, ואחרי מאסרו כשהיה בתיכון, נדדו שוב ועברו מחברון לרמאללה (183-181).
אחרי ההסבר הזה על תלאות משפחתו כמשפחת פליטים, אחרי שנאלצה לעזוב את ביתה ואת אדמתה ב”אל-זר’ירה”, נזכרה ליאת בציור שמן שראתה בחדרו של חילמי, שבו צייר את ניו-יורק “כעיר רפאים של גשרים ומגדלים נטושים, אגמים מרצדים ומי-נהר שמנוניים, שכל מיני חפצים צפים בהם” (118). כעת הבינה שלא צייר את ניו-יורק הממשית, אלא ביקש לעורר באלה שיסתכלו בציור את השאלות הנוגעות במכאוב הפליטוּת של הפלסטינים: “למי שייכים החפצים בנהר, מיהם הבעלים של הפריטים האבודים שנגרפו בזרם” (181). ההבנה הזו חיזקה את הרגשת המועקה שנטע חילמי כבר קודם בליאת.
לשאלתה של ליאת אם היה רוצה לחזור לכפר ליד לוד אילו זה היה אפשרי, השיב חילמי שאולי בני משפחתו ירצו לחזור לשם, אך אשר לו, הוא חולם לגור “ליד הים” (182). אל משמעות תשובתו זו נחזור בהמשך ואפילו בהרחבה, אך בינתיים נצרף לסיפור הנטישה המאולצת של משפחתו של חילמי את הכפר ב-1948 את ההשלמה שניתנה לו ב”קיץ”, החלק השלישי של הרומן . חילמי הגשים את חלום השיבה לכפר של אבות המשפחה, כאשר שכר בית בכפר ג’יפנה, בדרך לביר-זית צפונית לרמאללה, “בית אבן ישן עם עץ תות ענקי בחצר” (297) הצופה אל הוואדי ואל מטעי הזיתים והאפרסקים של הכפר – נוף המעיד על השורשיות של הפלסטינים בו (נוף שהרבה שנים לפני רביניאן הגדיר אותו ס. יזהר בסיפור “חרבת חזעה” – למען אותה מטרה עצמה – בחמש מילים: ” שטיח בינת-איכרים, אֶרֶג דורות”). אף שהיה מדובר בשכירות קצרת מועד, כי התכוון לחזור לניו-יורק ואל החדר ששכר אצל ג’ני בברוקלין, החליט חילמי לשקם את המטע הקטן וגם לזרוע ערוגות של צמחי תבלין וירקות בחצר, כי בכך מימש את החלום שביטא בארבעים רישומי הסידרה “הילד החולם”.

* מאמרים של המחבר על ספריה הקודמים של דורית רביניאן נכללו בספריו הבאים: המאמר על הרומן “סמטת השקדיות בעומריג’אן” (1995) נכלל ב”קולות חדשים בסיפורת הישראלית” (1997) והמאמר על הרומן “החתונות שלנו” (1999) נכלל ב”הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001) – שניהם הופיעו בהוצאת “יחד” במסגרת הסדרה המחקרית-ביקורתית בת 21 הכרכים “תולדות הסיפורת הישראלית”.

Print Friendly, PDF & Email