הפלסטיני חולם והישראלית הוזה (חלק ב’)

הפוליטיקה של דורית רביניאן ב"גדר חיה" – המשך דיון

באמצעות הרומן הזה ביקשה רביניאן לא רק לחזור לשורת הכותבים הפעילים בסיפורת הישראלית, אלא בה-בעת גם להתייצב לצד "הגדולים" שהתפרסמו בעולם כחשובי הכותבים במדינת ישראל בזכות תמיכתם – כל אחד לפי מידת קיצוניותו – בנסיגה לגבולות 1967, בהצהרה שהמדינה היא מדינת כל-אזרחיה, ובהסכמה לייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת

גליון 305, י’ באלול התשע”ד 5 – 12.9.2014

מטרת הרומן “גדר חיה”
אשר לנרטיב הפלסטיני שכה ריתק ושכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלסטינים היא שבהעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מִסְכֵּנוּת כתוצאה מ”נַכְּבָּה” שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל “החבילה” של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלסטינים. תחילה יזמה הציונות את ה”נכבה” הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה”נכבה” השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על ידי הכיבוש (אִיחְתִילַאל) של שאר אדמותיהם ועל ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.
בשלב הזה נפרמת האחְדוּת בין התנועות הפלסטיניות המרכזיות: מחמאס המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלאם, ועד הפת”ח שלפי שעה מחזר אחרי חמאס וגם בוחן, בלחצה של ארצות-הברית וללא התלהבות, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלסטינית כולה לתוך הטריטוריה שהייתה לישראל עד מלחמת 1967).
התועמלים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתאיסטיים, משכנעים, כך יתברר בהמשך, האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה”ב (ניו-יורק), כי ההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את “הסכסוך”, ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון “הסכסוך” על ידי הקמת מדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל. רביניאן כתבה את “גדר חיה” כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון הדו-לאומי, שהאחים ממשפחת נאסר ברמאללה מפיצים בעולם.

מוטיב הים בעלילה
בכל חודשי היותם יחד, הדגיש חילמי באוזני ליאת את חלומו להגיע לים. אף שלא ציין תחילה חוף ים מסויים, כיוון את שיחותיו עם ליאת שוב ושוב אל החוף שאליו נכסף להגיע – החוף של יפו. רק קורא תמים לא הבין כבר קודם לכן, בפרקי החלק “סתיו”, שחילמי צייר בדבריו וברישומי “הילד החולם” מפה גיאוגרפית שבה שמור מקום נכבד ליפו במימוש הגשמי של “זכות השיבה”. ליאת לא הבינה זאת תחילה, אך ככל שחזר חילמי להזכיר את הים בשיחותיהם, הבינה גם היא, כי הים הוא מוטיב מרכזי בהגותו הפלסטינית (וכמובן גם בעלילת הרומן). לקורא המופתע מפירוש זה, מוצע לזכור שעלילת הרומן אומנם מתפרסמת במחצית שנת 2014, אך היא מתרחשת בשנת 2003, אחרי שתי אינתיפאדות רצחניות שבעזרתן ניסו הפלסטינים להאיץ את מימוש “זכות השיבה” אל “רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'” באמצעות טרור של מתאבדים שהופעל במכוון נגד אזרחים בעריה של מדינת ישראל.
לביסוס הפירוש אני נאלץ לחזור שוב לשיחות צמד הגיבורים שלנו על נושא הים בפרקי החלק הראשון של הרומן. ביום שהכירו אמר חילמי לליאת כי עליו לקנות הרבה גוונים של כחול, כי הוא מצייר “הרבה מים ושמים” בציוריו (ע’ 29). בהמשך אותו יום עצמו גילה חילמי לליאת כי אינו יודע לשחות כיוון שברמאללה אין ים, ולים של עזה נמנע ממנו להגיע עקב הקשיים שמערים צה”ל על המעבר לשם. כל חייו היה רק שלוש פעמים בים.
ואז, מאחר שנעצרה פתאום, משתתפת בצערו של חילמי על מיעוט הפעמים שהזדמן לו לראות את הים, אמר לה: “לא נזרוק אותך לים בגלל זה, …אבל יום אחד, את יודעת, יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד” (35). מאחר שהניחה כי חילמי אמר את דבריו אלה “ברוח טובה”, לא קלטה אז ליאת, שבעצם גילה לה אז לראשונה את חזונו כפלסטיני, שיום אחד תקום מדינה דו-לאומית, מחוף הים של יפו ועד הירדן, במקום מדינת ישראל הקיימת כבר עשרות שנים כמדינה ריבונית.
מכל הפעמים הרבות שבהן כיוון חילמי את השיחה שלו עם ליאת לנושא הים, כדאי להתעכב על הפעם שבה צפתה ליאת יחד עם חילמי בצילומי הווידאו שקיבל ממשפחתו ברמאללה. בצילומים, שנעשו מהקומה התשיעית של הבניין ברמאללה, שבו מתגורר אחיו מרוואן, נקלטו כל בנייניה הגבוהים של תל-אביב וגם פיסה כחולה מהים שלה.
ליאת לא התאפקה וצפתה למחרת בסרט פעם נוספת, וכך סיכמה את החוויה: “כמה משונה ההיפוך הזה – לראות אותנו מבחוץ …לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום-יום את ישראל. …את החיים הישראליים שלנו, היקרים, השוקקים, שמתנהלים להם שם בצד האחר, את חזיון השגשוג ואת ציי המגדלים הפורחים באוויר. אני רואה אותנו ומצטמררת שוב, כמו אתמול. כמה מעוררי קנאה, כמה מעוררי זעם, שנאה, אנחנו נראים להם משם” (192). כמו משה, רבנו הקדום, שצפה מהר נבו אל הארץ הנכספת – מהרהרת ליאת – כך כל פלסטיני צופה יומיום ממרפסת ביתו אל פיסת התכלת שאליה הוא נכסף לשוב ביום מהימים.

ליאת מזייפת פטריוטיות
אף שבשלב הזה כבר הכירה ליאת היטב את הנרטיב הפלסטיני של חילמי – מנישול הוריו מביתם ומנחלתם בכפר אל-זר’ירה ב”נכבה” הראשונה, ועד חלום השיבה המתחדש בו מדי יום בצפות משפחתו מ”הר נבו” שברמאללה אל פיסת הים של יפו – המשיך חילמי להשמיע לה את “ההזיות הדו-לאומיות” שלו. חילמי היה יכול לחסוך את מאמצי השכנוע שהשקיע בליאת, אילו ידע שזה מכבר השתייכה ל”מחנה השלום” בישראל ושיחד עם איריס אחותה גם התווכחה עם הוריה, ליד שולחן המשפחה בשבתות (“מאשימות את הכיבוש בכל הצרות, מגדפות את ממשלת הימין ואת המתנחלים”), בשם הפתרון הדו-לאומי הזה.
ואכן, אלמלא נכנעה לגחמת הפטריוטיות, שהציבה אותה מולו כמתנגדת לפתרון המדינה הדו-לאומית כל-אימת שהחל להטיף לה את השקפתו, הייתה ליאת מונעת ויכוח מהסוג שהתלהט ביניהם אחרי שצפו ביחד בסרט הווידאו ששלח מרוואן מרמאללה. למשמע שאלתו אחרי הצפייה: “הארץ הזאת קטנה …איפה ייכנסו כאן שתי מדינות?”, השתלט עליה שוב “הפאתוס הפטריוטי” שאותו כה שנאה, כי אילץ אותה “לחתוך ימינה” ולהשמיע, “מול הקיצוניות הרדיקלית” שבה נימק חילמי באוזניה את תמיכתו בפתרון הדו-לאומי, את השקפתם השמרנית של הוריה, שתמכו בפתרון שתי המדינות.
וכך מסכמת ליאת את הרגשתה באותו מעמד: “איך שנאתי את נאיביות הסיקסטיז שלו, הפרחונית, העל-לאומית, את הביטחון שלו שכל ערכי ההומניזם מונחים בכיסו. הוא היה המואר, מתקן העולם, בעל חזון אחרית הימים – ולעומתו נשארתי אני עם הכובע טמבל הפטריוטי הזה, הלא סקסי, ציונית בורגנית שמרנית. …גברת פרגמטיסטית מפוכחת שמתעסקת בהסדרי שלום פרקליטיים, בזוטות כמו גבולות מדיניים וריבונות” (193).

קריסת ליאת מול ואסים
מאחר שאסור היה לרביניאן להקצין את חילמי יותר מדי כתועמלן פלסטיני, מחשש  שעל ידי כך תפגע באופן חמור מדי בתפקיד המאהב שהועידה לו בעלילת האהבה, הוסיפה מיד לאחר סצינת הוויכוח בין ליאת ובינו את סצינת העימות שלה עם ואסים, אחיו של חילמי, שהתרחשה במסעדה המרוקנית בניו-יורק.
ואכן, את מלאכת השכנוע שהפעיל חילמי על ליאת בדרכי נועם במשך ימים, השלים ואסים, שהוא תועמלן פלסטיני מנוסה ומושחז יותר מחילמי, בנימוקים מפורטים יותר ובסגנון הרבה יותר אלים בשעות ספורות של ערב אחד: “אתם חיים בהכחשה …אתם מסרבים להשלים עם העובדה שבעתיד הלא רחוק תהיו מיעוט בארץ הזאת …מתכחשים למה שצפוי לקרות בעוד שלושים, ארבעים שנה בסך הכול …ריבונות דמוקרטית משותפת היא בפירוש העתיד הבלתי-נמנע של כל השטח כולו מהים ועד הנהר. …הכיבוש הוא כבר בלתי-הפיך. …אופי הפיזור של האוכלוסיה הערבית, הריבוי הטבעי שלנו …זאת גם מציאות בלתי-הפיכה, …והמציאות מוכיחה משנה לשנה שהרעיון הטכני המיושן הזה של שתי מדינות ותוכנית החלוקה מארבעים ושמונה – הפתרון הזה, שפעם עוד היה אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא צודק, כבר לא תקף בימינו” (210-202).
גם בוויכוח עם ואסים נדחקה ליאת, שוב בניגוד להשקפתה, לגונן על פתרון הסכסוך בעזרת רעיון שתי המדינות. בעצמה תמהה כיצד השתלט עליה הפאתוס פעם נוספת להתווכח עם ואסים, הפלסטיני העקשן, כאילו על כתפיה “מוטל לא פחות מעתידה של מדינת ישראל, גורל העם היהודי לדורותיו”. יותר מכפי שהרגיז אותה ואסים בעקשנותו, כעסה ליאת על חילמי שהתכנס בשתיקתו, הפקיר אותה לטבח המילולי שביצע בה אחיו ולא טרח כלל להפסיקו. לכן הדפה את הכסא שלה בעיצומו של הוויכוח, קמה וכשהיא ממררת בבכי רצה לשירותים. היא לא חזרה משם לשולחן, אלא הסתלקה מהמסעדה. ואחר כך לא נפגשה עם חילמי במשך שבוע.
בשלב הזה כבר אפשר לקבוע שרביניאן העניקה ברומן הזה לדמות של ליאת את הביוגרפיה של עצמה, הן את זו המשפחתית (בת להורים שעלו לישראל מאיראן) והן את זו האישית (ילדות ונעורים באחד מישובי השרון, שירות בצבא, לימודים באוניברסיטה, עיסוק בכתיבה ותקופת שהות בארה”ב). אך חשוב יותר, שבשיטת “הפוך על הפוך” (שהרי רק מתוך פטריוטיות שחוזרת ומשתלטת עליה מתווכחת ליאת עם ואסים וחילמי ומשמיעה להם את ההשקפה הציונית-שמרנית של הוריה –שהיא כפעילת שמאל מסתייגת ממנה לחלוטין) העניקה רביניאן לליאת בעיקר את הביוגרפיה הפוליטית שלה: את פעילותה הממושכת והמסורה בחוג קיצוני יותר של השמאל בישראל, זה שאינו מסתפק בנסיגת ישראל לגבולות 1967, אלא מקיים קשר עם פלסטינים בארץ ובעולם לקידום הפתרון של מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
אין ספק, שבעשותה כך ביקשה רביניאן באמצעות הרומן הזה לא רק לחזור לשורת הכותבים הפעילים בסיפורת הישראלית, אלא בה-בעת גם להתייצב לצד “הגדולים” מבין סופרי השאננות לגורל ציון, שהתפרסמו בעולם כחשובי הכותבים במדינת ישראל בזכות תמיכתם – כל אחד לפי מידת קיצוניותו – בנסיגה לגבולות 1967, בהצהרה שהמדינה היא מדינת כל-אזרחיה, ובהסכמה לייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.

הערות סיכום
ברומן הזה ביצעה רביניאן פליק-פלאק, ששום מבקר ספרות הגון אינו רשאי להתעלם ממנו. מדובר ב”שְׁטִיק” ספרותי-אקרובטי ישן ונפוץ: לפתוח את הסיפור כעלילה אהבה המתובלת בסיבוך אקטואלי שיוסיף לה מתח ויגביה את ערכה – כדי לפתות את הקורא לבלוע בהמשך פלקאט פוליטי ערמומי של הכותב. ולכן במקום להתיר לעלילת האהבה לזרום באפיקה הטבעי – כְּדִילֶמָה ששני אנשים בוגרים שהתאהבו זה בזה היו צריכים להחליט בהמשך על פתרונה – קבעה רביניאן מראש לאהבתם של ליאת וחילמי תאריך תפוגה קרוב, אחרי חודשים אחדים, ופנתה לפתח את ההמשך כעלילה פוליטית, כדי להשמיע בה את תמיכתה בפתרון “הסכסוך” על ידי ייסוד מדינה דו-לאומית במקום מדינת ישראל הקיימת.
משום כך גם התקשתה מאוד להחליט כיצד לסיים את הקשר בין ליאת וחילמי שרקמה בחלקו הראשון של הרומן. המוות ההֶרוֹאִי שהעניקה רביניאן לחילמי בסיום (בחוף הים של יפו, כמובן, ולא בחוף ישראלי אחר כלשהו…), הזכיר לי מסה שקראתי לפני שנים באחד מכרכי כתב העת האיכותי “גליונות”. באותה מסה התריע מתי מגד (חבל שמסאי מרמתו נשכח כה מהר) על הקלות שבה ממיתים מְסַפְּרִים את גיבוריהם. בהיותם במצוקה – כשאין להם הצדקה אמיתית מתוך העלילה עצמה לעשות כך – הם ממציאים אירוע כלשהו, שאינו נובע לא מאופיו של הגיבור ולא מקורות חייו, וממיתים אותו במהלכו – כמו שאומרים בשפת הרחוב – באופן “חד-וחלק”.
עם זאת, מגיע לשבח את רביניאן על השיפור הניכר בכתיבתה שגילתה ברומן הזה בהשוואה לשני הרומנים הקודמים שלה. מתברר שאחרי חמש-עשרה שנים ורומן גנוז אחד (שההוצאה הכריזה על הופעתו כמעט לפני עשור) הפיקה היטב למדי ברומן הנוכחי את היתרונות של הכתיבה הריאליסטית, שלא הייתה מיומנת מספיק להפיק אותם כשכתבה את ספריה המוקדמים*.
ועוד הערה המתייחסת לעלילת האהבה, שרביניאן לא השלימה כראוי ב”גדר  לחיה”: מאחר שנכתבה בסצינות ריאליסטיות מפורטות ודְשֵׁנוֹת המתרחשות בניו-יורק, עם מספיק עליות ומורדות ביחסי האוהבים ועם מספיק דיאלוגים שנונים לשחקנים – הכל כמקובל בתסריט ריאליסטי סביר – ודאי יימצא לה בקרוב גואל בדמות מפיק קולנוע בעל יוזמה מארה”ב, שיפרש את הקיים וירחיב את החסר ויהפוך אותה לסרט חביב בז’אנר הסרט הרומנטי.

דברים כהווייתם
ולבסוף, אני עומד על זכותי להסביר, מדוע בניגוד לסדר המילים שמרבית הכותבים משתמשים בו: “הסכסוך היהודי-ערבי” – הקפדתי במסת ביקורת זו להגדיר את “הסכסוך” בסדר המילים הבא: “הסכסוך הערבי-יהודי”. בהסבר זה אני מגיב, כמובן, על השקפתה הפוליטית של רביניאן, כפי שהציגה אותה ברומן הנוכחי, בשם אותה זכות שבחסותה ביטאה בו את השקפתה בו הן כסופרת והן כפעילת שמאל ישראלית.
לדעתי יש לכנות את ”הסכסוך” כסכסוך ערבי-יהודי, כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ”ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה, הן על ידי הסתת ערביי ארץ-ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית (תחת המותג קצר-הימים: “העם הפלסטיני”), והן על ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה ה-21.
ולכן: לא רק שיש להקפיד לכנות את “הסכסוך” כסכסוך ערבי-יהודי, ולא כסכסוך יהודי-ערבי, אלא גם מוצדק לצפות מרומן עברי שידייק במסירת העובדות על סיבותיו ועל נזקיו של “הסכסוך”, לפני שמחברו מְאַמֵּץ את הנרטיב הפלסטיני ולפני שהוא תומך בהתלהבות (כמו זו של רביניאן ברומן “גדר חיה”) בייסוד מדינה דו-לאומית עם הפלסטינים (שבמהרה תהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית) במקום מדינת ישראל הקיימת, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.

* מאמרים של המחבר על ספריה הקודמים של דורית רביניאן נכללו בספריו הבאים: המאמר על הרומן “סמטת השקדיות בעומריג’אן” (1995) נכלל ב”קולות חדשים בסיפורת הישראלית” (1997) והמאמר על הרומן “החתונות שלנו” (1999) נכלל ב”הקול הנשי בסיפורת הישראלית” (2001) – שניהם הופיעו בהוצאת “יחד” במסגרת הסדרה המחקרית-ביקורתית בת 21 הכרכים “תולדות הסיפורת הישראלית”.

Print Friendly, PDF & Email