גליון 104, כ’ בתמוז התש”ע 02-09.07.2010
השבוע פורסם על הגשת כתב אישום נגד שבעה צעירים מוסלמים אזרחי ישראל, על הקמת תא טרור בהשראת הג’יהאד העולמי. שלושה מהם הודו ברצח נהג המונית יפים וינשטיין הי”ד לפני שבעה חודשים, בתקיפת שליח יהודי של פיצרייה ובשריפת אוטובוסים של תיירים וצליינים נוצרים. פעילותם התגלתה לאחר ששניים מהם ניסו להגיע לסומליה כדי להשתתף בג’יהאד שמנהלות קבוצות איסלאמיות קיצוניות נגד כל מי שאינו מסכים עם גישתן הדתית, ובעיקר באתיופיה ונגד הממשלה הסומאלית שהוקמה בהשראת האתיופים בסיוע אמריקני. שני לוחמי הג’יהאד הגיעו מישראל לקניה, והשלטונות שחשדו בהם וביעד נסיעתם החזירו אותם לישראל, היישר אל זרועות הביטחון שחקירתן הביאה לחשיפת חבריהם לתא.
בבית המשפט פנה אליהם אחד הכתבים ושאל אותם מי המורה שהראה להם את דרך הג’יהאד, הם השיבו לו בחיוך גדול של סיפוק: “אוסאמה בן-לאדן”. לתשובה זו מטרה כפולה: האחת – להתפאר במעשיהם תוך הזדהות עם הגיבור האגדי של הרדיקליזם המוסלמי בן דורנו, והשנייה – לכסות ולהסתיר את האיש שהחדיר בהם את רעיונות הג’יהאד העולמי. רמז לזהותו נמצא באחד מעיתוני הבוקר שציין כי הבחורים נפגשו במהלך השנתיים האחרונות במסגד שיהאב א-דין בנצרת, שכן השיח’ של מסגד זה עומד זה זמן במוקד ההתעניינות בשל גישתו הקיצונית, המעמידה בצל אפילו את מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלמית, שיח’ ראא’ד צלאח.
מדובר בשיח’ נאזם אבו-סלים, שכינויו “אבו אוסאמה אלנאצרי” (“איש נצרת”) העומד בראש קבוצה המתקראת “אנצאר אללה” (“תומכי אללה”), שמרכזה במסגד שיהאב א-דין. האתר שלו כולל מרכיבים גראפיים המזכירים את האתרים המשרתים את ארגוני הג’יהאד העולמי. גישתו האנטי-ישראלית קיצונית יותר מזו של חמאס ושל הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל ומנהיגו שיח’ ראא’ד צלאח, על הכרתם בפועל של חמאס ושל התנועה האיסלאמית בישות הציונית. בשנה שעברה הוא תקף בחריפות את שלטון חמאס בעזה על שחיסל את קבוצת הג’יהאדיסטים שפעלה במסגד אבן תימייה ברפיח, ואת מנהיגה השיח’ מוסא עבד אללטיף המכונה “אבו אלנור אלמקדיסי” (“אבי האור מירושלים”). שיח’ נאזם האשים את חמאס בכך שקיבל בברכה את פניו של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שאותו כינה “נכדם של הצלבנים”, את ג’ימי קרטר, נשיא ארה”ב לשעבר, שפעל בשנת 1978 למען הסכמי קמפ-דיוויד בין ישראל ומצרים ובכך נתן לישראל הכרה ערבית, ואת ולדימיר פוטין, רוצח המוסלמים בצ’צ’ניה. לדבריו, שליטי ערב הם בוגדים המעלים את הנאמנים לאללה קורבן לאמריקנים.
בקיץ הקודם הוא אמר באחת מדרשותיו כי אסור להסכים לביקור האפיפיור בארץ, כיוון שאמר דברים שליליים על מוחמד, וכיוון שהתכוון לבקר בכותל המערבי ובכך להכיר במשמעות היהודית של הכותל בניגוד לגישת האיסלאם השוללת – לדעתו – כל קשר בין היהדות ובין ירושלים. מטרת פעילותו היא הקמת ח’ליפות איסלאמית בכל חלקי פלסטין ולקבוע את אלקודס כבירתה.
שיח’ נאזם עומד בראש מסגד “שיהאב א-דין”, על שם בן אחותו של צלאח א-דין, המצביא המוסלמי שהביס את צבא הצלבנים בשנת 1187 בקרב חטין, מעל טבריה. ממשלת ישראל הרסה בשנת 2003 על פי צו של בית המשפט את יסודות מסגד “שיהאב א-דין” שנבנו ללא היתר, ובהמשך נבנה המסגד במקום סמוך.
בשנה שעברה, כשהיה בדרכו מירושלים, נעצר שיח’ נאזם לחקירה, אך בהמשך – שוחרר. חשוב לציין כי הוא מתראיין בקביעות בערוץ אלג’זירה – הוכחה נוספת לקו האידיאולוגי של ערוץ זה.
דוגמה לדבריו של שיח’ נאזם נמצאת בהתכתבות פומבית בינו ובין נערה מנצרת שקבלה על כך שדרשות יום השישי שלו עוסקות בפוליטיקה הבינלאומית ולא בבעיות המטרידות את המוסלמים בארץ. הוא ענה לה: “… אנו אומה פצועה שדמה ניגר, כבודה מחולל, עושרה גזול, מסגד אלאקצא שלה – זרים טימאוהו, קודשיה מבוזים, אויביה מקיפים אותה מכל עבר, מנהיגיה בוגדים וראשיה פחדנים, חוץ מכמה בודדים. מול המצב העלוב הזה אין ברירה אלא לומר את האמת ולדבוק בה, גם אם מרבית הציבור אינה מרוצה מכך. עלינו לציית ליושב במרומים ולבצע את פקודותיו, ומי שאינו מתעניין במצב המוסלמים (בכל מקום בעולם, מ”ק) אינו נמנה עימהם, ומי שיעלה אל פסגות ההרים – יחיה לעד. אסור שמצב האומה יכניס אותנו לייאוש וחידלון. אנו זקוקים למישהו שיפיח בנו תקווה, יעורר את הרצון ויפסח על מרירות האירועים. אין ספק שאומת האיסלאם בדרכה אל העוצמה, אל הגשמת ההבטחה שהאיסלאם יהיה הדת המנצחת…”.
דבריו אלה של שיח’ נאזם מתפרשים רק באופן אחד: על המוסלמים בכל העולם לצאת למלחמה נגד כל מי שעומד בפניהם על מנת להביא את האיסלאם אל עמדת ההנהגה אשר לה הוא ראוי. הוא חש שדבריו מושכים את תשומת לבם של ארגוני הביטחון בעולם, ובתחילת החודש הוא אמר לעיתון “פנורמה” היוצא לאור בטייבה כי ארגוני הביטחון האמריקניים כללו את שמו ברשימת האנשים המפיצים את רעיונות “הסלפיה הג’יהאדיה”, שתכליתם להביא, באמצעות הג’יהאד, את האומה האיסלאמית אל תפארת העבר.
אנגליה הצלבנית, אמריקה הכופרת
מתברר כי גם שירותי הביטחון בישראל הכירו את האיש, את דבריו ואת פעילותו, ולכתב האישום שהוגש לבית המשפט נגד שבעת החשודים צורפו תיקי חקירה הכוללים כ-20 אלף עמודים. עד עתה נעצרו לחקירה 19 בחורים, והשמועות עליה נפוצו ברחובות נצרת זה כמה שבועות. לאחר מעצרם אמר שיח’ נאזם בראיון לאמצעי התקשורת, כי זה זמן רב מזמן השב”כ לחקירה את הצעירים הנאמנים לאיסלאם המסתופפים בצל מסגד שיהאב א-דין ושואל אותם על דבריו של השיח’. הוא בטוח שהשב”כ “תופר” להם תיקים באמצעות הודאות הנגבות מהם בכוח תוך הפעלת לחצים בלתי חוקיים, במטרה להושיב בכלא את השיח’ נאזם עצמו. הוא אינו פוחד מהם וממזימותיהם שנועדו לפגוע במוסלמים בישראל, בדתם, במקומותיהם המקודשים ואלקודס בראשם. הוא רואה במעצרים חלק ממלחמתם של בני תרבות המערב, ובראשם אמריקה הכופרת, נגד האיסלאם ומאמיניו. לדבריו, “גל המעצרים הוא המשך של המאבק הנצחי על הארץ הזו בין האמת של האיסלאם והשקר של השטן, אשר עליו הבטיח היושב במרומים את הניצחון לנאמניו. אם מרגיזה אתכם הפעולה למען האיסלאם השפוי השואף להקמת ח’ליפות הצדק והאהבה האנושית, אז תתרגזו. אם העמידה לצד האסירים והאסירות המוסלמיים בבתי הכלא של העושקים, שהעמידה לצד פצעיהם השותתים דם של המוסלמים בכל מקום – עיראק, אפגניסטן, סומליה, צ’צ’ניה, פלסטין ועזה – היא קיצוניות וטרור, אז זה סימן שאנו מפחידים אתכם יותר מהיושב במרומים”. השיח’ נאזם מרגיע את קוראיו ואומר שכל סבלם של הבחורים רק יגביר בהם את הנאמנות לאיסלאם, לעקרונותיו ולמקומות המקודשים לו, ועל הציבור להיזהר ולהישמר מפני מזימות השב”כ וסייעניו.
זהו קמצוץ בלבד מן הדברים הקשורים לשיח’ נאזם אבו-סלים מנצרת אשר זה כמה שנים “מחזק” את הגישה האיסלאמית של בחורים בכיוון אחד בלבד: זה של הג’יהאד העולמי. נשאלת השאלה, האם לא הייתה הכתובת על הקיר זה כמה שנים? למה המתינו כוחות הביטחון הישראליים עד שיצאו לוחמי הג’יהאד הללו לחו”ל? מה היה קורה ליחסיה של ממשלת ישראל עם הבית הלבן, לו נתפסו ג’יהאדיסטים מישראל כשהם נלחמים בעיראק והורגים חיילים אמריקניים, או אם מישהו מהם היה מנסה לפוצץ מטוס מעל ארה”ב?
למרבה המזל, הגיע העניין לתודעת השלטונות בעקבות תפיסתם של שני הג’יהאדיסטים בקניה ולא במקום רגיש יותר לדעת הקהל במערב, שגם כיום אינה יוצאת מגדרה כדי לתמוך בישראל. יש לשנות באופן מיידי את התייחסותה של מערכת אכיפת החוק בישראל כלפי אלו החותרים תחת אושיות המדינה ויחסיה עם מדינות העולם. לא ייתכן שדמוקרטיה – חיה, פעילה וליברלית כזו הנהוגה בישראל – תאפשר לג’יהאדיסטים לפעול בגלוי וחופשיות, רק בשל המגבלות שכפתה המדינה על עצמה.
כוכב חדש בשמי מצרים – מוחמד אלבראדעי
עם ישראל חווה הפתעות אסטרטגיות רבות. אין הכוונה רק להפתעות צבאיות כמו מלחמת יום הכיפורים, אלא – ובעיקר – להפתעות פוליטיות כמו יוזמת סאדאת ב-1977, המהפכה האיסלאמית באיראן בתחילת 1979, השינוי ביחס האוכלוסייה בלבנון אלינו בשנת 1984, ולאחרונה – השינוי בגישתה של טורקיה לישראל. הפתעות אלו נבעו מכך שבישראל לא הייתה מודעות לשינויים הפנימיים המתחוללים בארצות הללו.
בתקופה האחרונה מתגברים הסימנים שמצרים עומדת להיות ההפתעה האסטרטגית הבאה של ישראל. סדרת אירועים המתרחשים בה מגבירים את הלחץ מצד האוכלוסייה כלפי השלטון, המאבד את מעט הלגיטימיות שלו בעיני אזרחי מצרים. ככל שמתקרב קץ נשיאותו של מובארק עולים ומתגברים הקולות הקוראים להכנסת שינוי מערכתי במדינת הנילוס, שיהפוך אותה ליותר רגישה לדאגות האזרח, קשובה לצרכיו ונענית למצוקותיו.
הדברים קיבלו תאוצה בשבועות האחרונים על רקע אירוע חמור שהתרחש באלכסנדריה: בחור בן 28 בשם ח’אלד סעיד נחשד בדבר פעוט, ושוטרים ניסו לעצרו. התפתח מאבק שבמהלכו הוא הוכה באכזריות והובל לתחנת משטרה. לאחר שעה הגיעה ניידת לבית משפחתו והוא הושלך ממנה לחצר הבית ללא רוח חיים. עצמות רבות בגופו היו שבורות, לסתו מנופצת, וראשו סדוק – הוכחה לעינויים שעבר תחת ידיהם של השוטרים. המשפחה צילמה את הגופה והפיצה את התצלומים בערוצי התקשורת. מיליונים רבים במצרים ומחוץ לה ראו את הזוועה והתחלחלו.
מייד נערכו הפגנות, והועלתה דרישה ציבורית להביא לדין את השוטרים הרוצחים, שכן רבים מאוד הם המצרים אשר זכו לנחת זרועה האלימה והאכזרית של משטרת מצרים. השלטון המסתמך על משטרה זו נמצא במצוקה גדולה: מצד אחד אין באפשרותו להניח למתנגדיו בציבור לפעול באופן חופשי, ולכן עליו להפעיל אמצעי דיכוי באמצעות המשטרה וארגוני הביטחון האחרים, אך מצד שני הוא אינו יכול להצדיק את מעשי השוטרים ולחפות על פשעיהם, כאשר אלו נחשפים לעין כל באמצעי התקשורת.
הממשלה מנסה להרגיע את הציבור באמצעות חקירה שתימשך זמן מה עד שיירגעו העניינים, אבל הבעיה לא תיפתר, שכן המשטר במצרים מאבד את הלגיטימיות שלו בשל סיבות נוספות: השחיתות השלטונית המקדמת את האינטרסים הכלכליים של קבוצת “חתולים שמנים” קטנה, בעוד שמרבית האוכלוסייה חיה בדוחק, ומצטופפת בשכונות עוני בלתי מתוכננות, ללא תשתיות של מים זורמים, ביוב, חשמל, טלפון, בתי ספר ומרפאות. הנוער אינו לומד באורח סדיר וסיכוייהם של מצרים רבים לצאת ממעגל העוני קלושים ביותר.
זעם האוכלוסייה מופנה באופן קבוע נגד הנשיא ושריו, נגד חברי הפרלמנט והפקידים, שרבים מהם רודפי שלמונים. המחלות, ההזנחה, הבערות, האבטלה והעוני הם נחלתם של מרבית תושבי מצרים, כ-85 מיליון איש שרובם מצטופפים בעמק הנילוס.
בהיעדר כל קרן אור, יש הסבורים כי חילופי נשיא יביאו מזור לתחלואיה של מצרים, וכאן עולה שמו של הכוכב החדש – מוחמד אלבראדעי, שעמד עד לפני כשנה בראש הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ותפקודו בה היה רחוק מלהיות מוצלח, שכן כשהיה בתפקידו הפכה איראן למעצמה על סף התגרענות, למרות כל אמצעי הפיקוח שהיו בידיו ושהיה עליו להפעילם. ואם נכשל בראדעי במשימה פשוטה יחסית כמו גילוי פרוייקט הגרעין האיראני, איך יוכל לטפל ב-85 מיליון בעיות במצרים?
נראה כי גם חילופי נשיא לא יהפכו את מצרים למדינה משגשגת, הדואגת לאזרחיה מפני אכזריות השוטרים, ולכן הבעיות תלכנה ותגברנה עד לפיצוץ, והשאלה אינה אם הוא יתרחש, אלא מתי. במצב של “שבירת הכלים” במצרים עלול גם הסכם השלום שלנו עמה להיות בסכנה, ועלינו להיערך לאפשרות זו כבר היום.
