כשפוליטיקאי ישראלי יוצא לפגישה עם עמיתו הבריטי

גליון 76, א’ בטבת התש”ע 18-25.12.2009

בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרצה האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000, מתגברת תופעה מדאיגה: שדה מערכה חדש נגד ישראל נפתח במסדרונות בתי המשפט באירופה. התופעה החלה עם תלונה, שהוגשה לבית המשפט הבינלאומי בהאג על ידי כמה מתומכי הפלסטינים נגד ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, בשל אחריותו האישית כביכול לטבח שביצעו בלבנון בשנת 1982 “הכוחות הלבנוניים” הנוצרים בתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים, סברא ושתילה, כנקמה על חיסול בשיר ג’ומייל.
   השליטה הישראלית ביהודה ושומרון (וקודם לכן בעזה), הביאה למעורבות של ארגונים ומדינות, שכל פעילותם נועדה לקעקע את עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל בלי קשר לסוגיית גבולותיה. דו”חות שהם כתבו ועדיין כותבים מטים את דעת הקהל העולמית נגד ישראל, מפעילים לחץ על פוליטיקאים לנקוט עמדות וצעדים נגד ישראל, במטרה להביא את ישראל אל ספסל הנאשמים. כך – הם מקוים – יביאו להרשעת ישראל בפשעי מלחמה, לבידודה הדיפלומטי ובהמשך – להחרמתה על ידי מדינות העולם כך שיבוא הקץ על המפעל הציוני, כמו שבא הקץ על משטר האפליה הגזעית – האפרטהייד – בדרום אפריקה. לכן גם המילה “אפרטהייד” מופיעה יותר ויותר בתקשורת הבינלאומית בהקשר של ישראל.
   הפעילות נגד ישראל התמקדה עד היום בחמש מדינות: בלגיה, ספרד, בריטניה, הולנד ונורווגיה, וזאת כיוון שהחוק במדינות אלה מאפשר לכל אדם או ארגון לפנות לבית משפט מקומי ולתבוע הוצאת פקודת מעצר נגד אדם כלשהו הנמצא במדינות אלה, בשל חשד שהיה מעורב בפשעים נגד האנושות, ואפילו אין לו ולמעשיו כל קשר עם מדינות אלה. ארגונים פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים הגישו עד היום מאות תביעות נגד ישראל כמדינה, נגד מנהיגיה ונגד ישראלים שעל פי התביעות היו מעורבים בהרג או בפציעה של פלסטיני.
   פלסטינים רבים הגישו תביעות לבתי משפט בישראל בחלוף תקופה ארוכה מאז התרחשות האירוע שבו, לטענתם, עשה חייל צה”ל מעשים מנוגדים לחוק. כעבור זמן רב, קשה לצה”ל לענות תשובה עניינית על תביעה כזו, שכן יומני פעילות אינם נשמרים לעולם ועד. המצב החוזר על עצמו פעם אחר פעם, הוא שמשפחה עומדת מול שופט ומתארת בפירוט רב איך חיילי צה”ל פגעו בה או בבן משפחתה, ומולה עומד נציג הפרקליטות הצבאית, שומע בדאגה את הטענות, אך בדרך כלל אינו יכול לעשות מאומה. יומני מבצעים, מפורטים ככל שיהיו, אינם מכסים כל אירוע המתרחש ברחבי יהודה ושומרון, ובהיעדר מידע על מה שקרה, אם בכלל קרה משהו, אין צה”ל יכול להגן על עצמו מפני תביעת נזיקין. וכך, עד היום שילמה מדינת ישראל מיליארדי שקלים לפלסטינים בשטחים כפיצויים על סיפורים שאין בהם ממש, רק מפני שלצה”ל אין אפשרות להכחיש או להפריך את גרסת המשפחה.
   דבר דומה מתרחש בבתי משפט באירופה: פלסטינים וארגונים פרו-פלסטינים מגישים תביעה נגד מדינת ישראל על בסיס סיפורים שלחלקם אין שחר, אבל לישראל קשה להוכיח זאת. עם הגשת התביעה מובאים פרטיה לתקשורת, ולפרסום יש השפעה על השופטים. הם רואים בסיפור אמת לאמיתה, בפרט אם הוא מפורט ומתואם היטב בין העדים או התובעים.
   כך הוגשו תביעות נגד משה (בוגי) יעלון, שהיה הרמטכ”ל בשנת 2002, עת חוסל ראש הזרוע הצבאית של חמאס סלאח שחאדה בפצצה שהוטלה על ביתו, ועמו נהרגו עוד 15 אזרחים. גם נגד דורון אלמוג הוגשה בשנת 2005 תלונה בלונדון, וכשהגיע לנמל התעופה בבירת בריטניה, הוא נמנע מלרדת מהמטוס מחשש שייעצר. עמי איילון, ראש השב”כ לשעבר, אינו מגיע להולנד מחשש שייעצר עקב תלונת פלסטיני על עינויים שכביכול עבר בשב”כ כאשר איילון עמד בראשו. 
 
תרומתו של גולדסטון לצו המעצר נגד לבני
לפני מספר שבועות החל גל חדש של תביעות נזיקין נגד ישראל ושל תלונות פליליות נגד פוליטיקאים וקצינים ישראלים, בעקבות פרסום דו”ח גולדסטון. אנשים וארגונים מצטטים את הדו”ח הזה כאילו הוא אמת צרופה, ומבססים עליו תביעות אזרחיות ותלונות פליליות נגד ראש הממשלה בזמן המבצע, אהוד אולמרט, נגד שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, נגד שרת החוץ דאז, ציפי לבני, נגד הרמטכ”ל דאז, דן חלוץ, ונגד רבים אחרים, ששימשו כקצינים בפיקוד דרום ומרכז.
   התלונה נגד לבני מבוססת על דו”ח גולדסטון, ומסתמכת על חוק שנועד להביא לדין באירופה פושעי מלחמה במדינות כמו יוגוסלביה לשעבר, או רואנדה, שבהן אין דין ואין דיין להעניש פושעים נגד האנושות. כיוון שבישראל מערכת משפטית עצמאית והגונה, וניתן להגיש בה תלונה נגד כל אדם, עליה לפעול כדי לשכנע את מדינות אירופה לסגור את הפִּרצה הזו, ואכן – ספרד סגרה אותה.
   בהקשר זה יש להזכיר כי מערכת המשפט הבריטית – החופשייה מכל לחצים ממשלתיים – יכולה לפעול בשלב המעצר הראשוני ללא מעורבותה של המערכת הממשלתית. מעצר של פוליטיקאי או של קצין ישראלי לא בהכרח יביא למשפט פלילי, שכן זה מוגש על ידי התביעה הכללית, הפועלת מתוך ראיית האינטרס הציבורי, ובסמכותה לסגור תיק בשל “חוסר עניין לציבור”. אבל בינתיים יישב הישראלי במעצר מספר ימים, והתקשורת תחגוג על כך. זה מה שמבקשים מגישי התלונות להשיג: יצירת אווירה של רדיפה אחר ישראל, מנהיגיה וקציניה, כדי להבאיש את ריחה ברבים.
   וכך, בעוד הממשלה הבריטית משתפת פעולה עם ישראל בעניינים רבים, הקשורים למלחמה בטרור ששתי המדינות סובלות ממנו, מערכת המשפט הבריטית רודפת אחרי ישראלים העושים בדיוק את מה שהיו הבריטים עושים לוּ עמדו במצב דומה. והרי מערכת המשפט הבריטית אינה מגלה אותה נחרצות כלפי בריטניה, אשר בפעילותה הצבאית בעיראק ובאפגניסטן ביצעה מעשים חמורים לאין ערוך מאלה המיוחסים לצה”ל ברצועת עזה בעת מבצע “עופרת יצוקה”.
   הצביעות בולטת עוד יותר לנוכח העובדה שרוב רובם של המהלכים המשפטיים המתנהלים כיום בעניינים הקשורים ל”פשעי מלחמה” הם נגד ישראלים, ואילו פושעי חמאס, שרצחו באכזריות את מתנגדיהם הפוליטיים והפכו את תושבי עזה למגינים אנושיים, פושעי חיזבאללה שעשו כך לתושבי לבנון, ודיקטטורים ערבים רבים שכיסאותיהם ניצבים על ערימות של גולגלות וקברי המונים – זוכים להתעלמות העולם.
   במצב זה, כשפוליטיקאי ישראלי היוצא לפגישה עם עמיתו הבריטי צריך לחשוש כי בכל רגע תיפתח הדלת ובחדר יופיעו שוטרים, שיאזקו את ידיו ויובילוהו למעצר – עלולים פוליטיקאים ישראלים להימנע מלהגיע לבריטניה לדיונים עם עמיתיהם, וכך תאבד בריטניה הרבה מיכולתה להשפיע על ישראל במשא ומתן עם הערבים בכלל ועם הפלסטינים בפרט. הארגונים הפרו-פלסטינים פועלים אפוא נגד האינטרס הפלסטיני הקצר, אך משרתים אותו לטווח ארוך.
לא הקרן חדשה, אלא ישראל
נראה, כי בתביעות המוגשות נגד קצינים ובעלי תפקידים אחרים, קושרים יחדיו ארגוני שמאל ישראלים דוגמת “בצלם”, “יש גבול”, “שוברים שתיקה”, ו”יש דין”, עם ארגונים אנטי-ישראליים בחו”ל, ועם משרדי עורכי דין (ואולי עוכרי דין) המתמחים בתביעות אלה. הארגונים הישראליים הללו מנהלים מעקב צמוד אחרי התקשורת הישראלית, אוספים דיווחים על קצינים, יחידות ופעולותיהן, תצלומי חיילים ובעלי תפקידים, ומעבירים מידע זה לעורכי הדין, שעל פיו הם מגישים תביעות נגד המדינה ונגד המשרתים בצה”ל ובכוחות הביטחון. הבולט בין עורכי הדין הללו הוא ישראלי לשעבר, דניאל מחובר, בנו של משה מחובר, שהיה בעבר מראשי השמאל הקיצוני הישראלי, והיגר ללונדון, ומשם שניהם מנהלים פעילות אינטנסיבית נגד מדינת ישראל.
   רבים מן הארגונים האנטי-ישראליים הללו הפועלים מתוככי ישראל, על ידי אזרחים ישראלים, וממומנים על ידי “הקרן החדשה לישראל” – גוף הפועל בארץ באופן חוקי. קרן זו היא צינור כספים פוליטי, והיא פועלת תוך הסתרת מטרתה האמיתית, שכן שמה באנגלית הוא “הקרן לישראל החדשה” The New Israel Fund)), כלומר, קרן שמטרתה לחולל ישראל חדשה.
   צו המעצר שהוצא נגד לבני אינו הראשון וגם לא האחרון. זוהי מלחמה מסוג חדש, שישראל לא התכוננה אליה כיאות. בחסות כללי הדמוקרטיה ובראשם חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, ובאיצטלת “זכויות האדם” הגוברות על “חובות האדם” ועל “זכויות המדינה”, שהשליט על ישראל נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, צמחו כאן ארגונים רבים הפועלים יומם ולילה כדי לקעקע את קיומה של המדינה, את הלגיטימיות שלה ואת זכותה להגנה על עצמה ועל אזרחיה. החוק מאפשר לארגונים אלה להיות ממומנים על ידי קרנות חיצוניות ומדינות זרות, מבלי שייבדק מקור המימון. כלפי חוץ אלה הן בעיקר קרנות אירופיות, ביניהן קרנות רשמיות של מדינות ושל שגרירויות הפועלות בישראל, אך מתעורר החשש, שלא מעט כסף ערבי מגיע לארגונים אלה.
   למרות חוקים המאפשרים להגיש כתבי אישום נגד פעילי הארגונים האלה המחבלים במדינה מבפנים – דוגמת סעיף 99 בחוק העונשין, בדבר “סיוע לאויב במלחמה” – היא אינה פועלת להגן על עצמה מפניהם. אין הכוונה בהעמדתו לדין של כל מי שאינו תומך בממשלה, אלא במי שמוסרים שמות של קצינים לאויבי המדינה, כדי שיועמדו לדין על כך שפעלו כדי להגן על המדינה. ישראל נמצאת היום במלחמה שמתנהלת נגדה במסדרונות בתי המשפט, ו”במלחמה כמו במלחמה” – עליה להתחיל להגן על עצמה באמצעות פיזור ארגונים המוסרים שמות של קצינים, סגירת “הקרן החדשה לישראל” והטלת איסור מפורש על מסירת מידע בדבר פעילותו של צה”ל לגורמי חוץ. וכשתקום לתחייה מקהלת עייפי הנפש, שתקבל סיוע מתוככי מסדרונות הפרקליטות, ותאשים את המדינה בנקיטת צעדים נגד הדמוקרטיה – על הדמוקרטיה הישראלית להיות נחושה בפעולתה נגד מי שמנצלים אותה כדי לחתור תחתיה, ולשלוח את חברי המקהלה לבג”ץ, שקבע כי לדמוקרטיה יש זכות להגן על עצמה מפני אלו הקמים עליה להרסה מבפנים.
   אל לנו לבוא אל הבריטים בטענות בשל כוונתם לעצור את לבני. הם הרי פועלים על פי האג’נדה של כמה אזרחים וארגונים ישראלים – עלינו לקרוא לסדר את הללו בתוכנו התוקעים סכין בגבם של אלה המחרפים נפשם, כדי שהעם היושב בציון יישב בטוח בעריו, וכדי שאותם עייפי נפש יוכלו לשבת בבתי הקפה שלהם, בלי לחשוש שייפול עליהם איזה קסאם או גראד. ומכיוון שגם לאנשי הרשות הפלסטינית יש מעורבות בתביעות נגד ישראלים בחו”ל, על ישראל להבהיר לרשות כי אין היא יכולה לצפות מישראל לצעדים חיוביים כלפיה, בעודה מעודדת את העולם להכניס את ישראל לכלוב הנאשמים.
דילמה חמאסית קשה
נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), הודיע בפתיחת מושב הוועד המרכזי של אש”ף כי הוא עומד על כך, שהבחירות לנשיאות ולפרלמנט ייערכו במועדן. הוא גם הכריז על הצגת מועמדותו, תוך שהוא תוקף את חמאס ו”מגלה” כי חמאס הציעה להאריך את כהונתו בשלוש או ארבע שנים, כדי לפסוח על הבחירות שבהן – לדבריו – היא חוששת שתיכשל. עבאס מנצל “גילוי” זה כדי להציג את קלונה של חמאס ברבים, כחסרת אמונה בדמוקרטיה. אך אל לנו לטעות: ככל שעבאס מדבר יותר על תמיכתו בבחירות ולא על הארכת כהונתו, כך הוא מזמין יותר את “דין התנועה” בקבלת החלטתו של הוועד המרכזי על הארכת המינוי “בעל כורחו”, עד אשר יתמלאו התנאים לקיום בחירות. אחד התנאים הבסיסיים לכך הוא השגת הסכם בין אש”ף וחמאס על איחוד משותף של שני חלקי הרשות הפלסטינית. אלא שהכל יודעים כי זה לא יקרה, שכן אנשי חמאס לעולם לא יוותרו על המדינה שיש להם ברצועה, ולכן עבאס יישאר במשרת הנשיא כל עוד רוחו בו, ללא בחירות.
   כלפי ישראל עבאס מקשיח עמדות. עד היום הוא דרש את הפסקת הבנייה בהתנחלויות – כולל בירושלים – כתנאי לשיבה למשא ומתן, אך בנאומו בפני הוועד המרכזי השבוע הוא העלה דרישה חדשה: שישראל תכיר בגבולות שהיו עד 4 ביוני 1967 כגבולותיה של המדינה הפלסטינית העתידית. בכך הוא מנסה להפחית את הלחץ התקשורתי והציבורי שהפעילה עליו תנועת חמאס, כשהציגה אותו כאבי אבות הוויתורים לישראל. חמאס כמובן מתנגדת להארכת כהונתו של עבאס, הואיל והיא מעוניינת לקעקע את מעמדו ואת מעמד אש”ף שבראשו הוא עומד.
   אלא שגם תנועת חמאס נמצאת בסתירה פנימית: מצד אחד היא שולטת על מדינה בעזה, שיש לה כל המאפיינים של מדינה: גבולות, ממשל, משטרה, צבא, תעשייה צבאית, אוטוסטרדת מנהרות, מערכת משפט והעיקר – חוק וסדר. שני הדברים היחידים שמדינת עזה חסרה הם הכרזת עצמאות והכרה בינלאומית, אך אלה מילים בלבד, ומכל בחינה מעשית, בעזה יש מדינה.
   מצד שני, שאיפות חמאס אינן מצטמצמות בעזה, ויש לה כוונה – גם אם כרגע אין לה יכולת לכך – להשתלט על ערי יהודה ושומרון, ובהמשך – לשחרר מציפורני הציונים את כל פלסטין, מהים עד הנהר. הכרזת עצמאות של מדינת עזה וגבולותיה עלולה להביא לכך שכל השאיפות הפוליטיות של חמאס יצטמצמו ברצועת עזה בלבד, שכן העולם יכיר במדינה זו, ובגבולותיה שהם חלק מההכרה, ובזאת יבוא הקץ לשחרור יהודה ושומרון מידי “כנופיית רמאללה”, ובוודאי לשחרור ישראל בגבולות שלפני 1967, מסכנת הקיום שהציבה כלפיה תנועת חמאס. לפיכך, תנועת זו נמצאת כיום בדילמה אידיאולוגית: האם להמשיך בדרך ההתנגשות עם הרשות ועם צה”ל בדרך למדינה איסלאמית גדולה בכל חלקי הרשות הפלסטינית, או לבנות תחילה את המדינה האיסלאמית הקטנה בעזה, גם אם זו תכלול רק חלק זעיר מ”פלסטין ההיסטורית”, ואחר כך לפעול להגדלתה ולהרחבתה.
   האידיאולוגיה מכתיבה למנהיגי חמאס לדבר על “פלסטין השלמה” ולא על מדינה קטנה, אך בפועל הם מקימים מדינה בעזה, ומשאירים את שאר פלסטין לעתיד שכרגע אינו נראה לעין. הנשק הזורם לעזה מקרב אותם לשליטה על כל חלקי פלסטין, ועם רוח גבית מבית המשפט בבריטניה ומארגוני שמאל ישראליים, הם בטוחים שיגיעו – אינשאללה – עד תל-אביב וירושלים השלמה.

Print Friendly, PDF & Email