גליון 330, ז’ בניסן התשע”ה 27.3 – 9.4. 2015
בשבע השנים האחרונות ערכתי מסעות הרצאות בארצות-הברית וקנדה בחופשת הסמסטר בחודשים ינואר-פברואר. המסע כולל מוסדות אקדמיים, ארגונים יהודיים, נוצריים ומוסלמיים, הופעות בתקשורת ומפגשים עם פוליטיקאים. שלוש פעמים הייתה לי הזכות לדבר בגבעת הקפיטול בפני יועצים של חברי קונגרס.
גם השנה, למרות החורף הקשה בצפון אמריקה, נסעתי למסע ההרצאות השנתי. אישית, חשתי בנוח בכל סביבה שדיברתי בה, ודברי על המזרח התיכון התקבלו בדרך כלל בפתיחות הן אצל קבוצות מסורתיות ודתיות והן אתך קבוצות ליברליות וחילוניות, יהודיות ולא יהודיות כאחד. ברוב הגדול של המקומות שאליהם הוזמנתי לדבר חשתי אהדה גדולה לישראל והזדהות עמוקה עם מאבקה לשרוד במזרח התיכון הרועש והגועש. אלא שהפעם לא רק דיברתי אלא גם הקשבתי.
הרושם שהתקבל אצלי השנה הוא שהציבור בארה”ב, לא רק יהודים, מקוטב בין תומכי הנשיא ומתנגדיו, באופן שלא היה בעבר. למען האמת, מעולם לא שמעתי מצד אחד ביטויי ביקורת כה חריפים כלפיו ברק אובמה, ומצד שני – הבעות תמיכה כל כך חמות כלפיו. במיוחד בלט השנה היחס, המתנגד והתומך, כלפי הנשיא עצמו אישית. בעבר התייחסו אנשים לממשל, ואילו עתה – לנשיא עצמו. הקיטוב בין התומכים והמתנגדים בולט במיוחד בקרב יהודים, הן על רקע המצב הפנימי בארה”ב – חוק הבריאות, המדיניות הכלכלית – והן על רקע יחסו לישראל בכלל ולבנימין נתניהו בפרט.
מן היום שנודעו כוונת נתניהו לנאום בקונגרס והתנגדות הבית הלבן לכך, התווכחו אנשים בקולניות רבה סביב השאלה אם על נתניהו להגיע לקונגרס כדי להתריע על הסכנה הנשקפת מאיראן לישראל, לאירופה ולארה”ב, או לציית לדרישת הבית הלבן ולהימנע מלנאום.
אבל הבעייה לא הצטמצמה לנאום נתניהו: חוגים ליברליים שדיברתי בפניהם הביעו תקווה בלתי מוסתרת שנתניהו יוחלף בבחירות, והרושם שלי היה שקשה להם תרבותית להזדהות עם ישראל כשהיא בהנהגת הימין. אירועי “צוק איתן” בקיץ האחרון הקצינו את התחושות הללו נגד הימין בישראל. מצד שני, קבוצות מסורתיות תומכות בדרך כלל בישראל בכל מצב ומתקשות לקבל את העובדה שממשלת ישראל נכנעת לתכתיבי הבית הלבן בעניינים רבים. לטעמם, “צוק איתן” היה אמור להסתיים בסילוק חמאס מהרצועה.
הקיטוב בקרב היהודים בלט על רקע העובדה שמרבית היהודים (78 אחוז) הצביעו לאובמה ב-2008 ושיעור נמוך במעט, אבל עדיין גבוה (70 אחוז), הצביעו לו בפעם השנייה ב-2012. התמיכה כוללת גם תרומות למסע הבחירות שלו. מכמה יהודים מתנגדי אובמה שמעתי דברים בסגנון: “אני אולי מבין את מי שהצביע לו בפעם הראשונה, בשל המסורת להצביע למפלגה הדמוקרטית, אבל בפעם השנייה?” נתקלתי אפילו ביהודי הממלא תפקיד חשוב בקהילתו שניתק את קשריו החברתיים עם כל מי שהכריז כי הצביע לאובמה בפעם השנייה. לעומתו, פגשתי יהודים שעבורם אובמה נמצא במדרגה של מושיע – הדבר הטוב ביותר שקרה לאמריקה ולישראל.
גורם נוסף המגביר את הקיטוב בקרב יהודי ארה”ב הוא פעילות של ארגונים יהודיים ליברליים נוסח ג’יי סטריט, “ידידי שלום עכשיו” וארגוני סטודנטים כמו Students for Justice in Palestine שהמסר האנטי-ישראלי שלהם בולט, למרות שהוא מסתתר מאחורי “תמיכה בשלום”. ארגונים אלה תומכים בלחץ שמפעיל הבית הלבן על מדינת ישראל להקים מדינה פלסטינית, והם מעודדים את אובמה לכפות על ישראל את פתרון שתי-המדינות. ויכוחים מרים מפלגים את היהדות בארה”ב סביב השאלות אם לכלול ארגונים אלה במוסדות מייצגים כמו ועידת הנשיאים, אם לשתף אותם באירועים ציבוריים למען ישראל, ואם לאפשר להם לפעול במסגרת סניפי ארגון “הלל”, הבית היהודי בקמפוסים.
הבעייה המדאיגה של נישואי התערובת
עם זאת, כל היהודים שפגשתי מודאגים מאוד ממצב הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות ובמכללות. שם נאלצים הבנים והבנות הצעירים לעמוד בפני גלי אנטישמיות מעורבים ברגשות אנטי-ישראליים ואנטי-ציוניים, שלעתים גולשים לאלימות מילולית, והסטודנטים היהודיים המפוחדים חשים חסרי הגנה. היהדות המודרנית בארה”ב ניצבת בעניין זה בפני דילמה קשה: מצד אחד חשוב להורים יהודיים, גם דתיים, להעניק לילדיהם חינוך אקדמי ברמה הגבוהה ביותר, אם אפשר באוניברסיטאות “ליגת הקיסוס”, אך דווקא במוסדות המכובדים הללו האווירה האנטי-יהודית/אנטי-ציונית/אנטי-ישראלית היא הקשה ביותר. החשש אצל הורים כאלה הוא שהצעירים לא יוכלו לעמוד נפשית בפני גלי השנאה, ייכנעו, יישברו נפשית, ייסחפו בזרם האופנה, יצטרפו למקהלה נגד ישראל והציונות, ובסופו של דבר – יפנו את גבם גם ליהדות וייטמעו תרבותית בסביבה הלא יהודית.
מצב זה נוגע בבעייה גדולה שממעטים לדבר עליה והיא נישואי התערובת ששיעורם מגיע כיום לעשרות אחוזים. סקרים מציגים נתונים הנעים מהתבוללות נמוכה מאוד, אך קיימת, בקרב אורתודוקסים, עד לשיעור של 70 אחוז נישואי תערובת בקבוצות אחרות, בעיקר אצל אלה שאינם חברים בארגון יהודי ממוסד. את הקהילות היהודיות מדאיג מאוד “כור היתוך” אמריקני ש”המיס” את מרבית המהגרים לארה”ב, ניתק אותם מן התרבות של ארצות מוצאם והפך אותם לעם אחד, עם חריגים ידועים על רקע אתני. לפני דור מניין היהודים בארה”ב נאמד ב-6 מיליון. כיום יש המעריכים כי הוא עומד על 4 מיליון, ויש מי שטוען שגם מספר זה מוגזם כלפי מעלה.
אחת הסיבות להתבוללות בקרב היהודים היא האתגר הקשה להנחיל לדור הצעיר את ערכי היהדות ואת תחושת השייכות שמשמעותה שעל הדור הצעיר לשמר את יהדותו. הדבר קל יותר בקהילות אורתודוקסיות, שבהן שולחים כמובן מאליו את הילדים לחינוך יהודי מלא, גם אם מחירו הכלכלי גבוה למדי. באזור ניו-יורק, נאלצים הורים לשלם בין 15 ל-30 אלף דולר לשנה עבור ילד בגן או בבית ספר יהודי. הממשל האמריקני בדרך כלל אינו משתתף בהוצאות של בתי הספר היהודיים, גם לא בהוצאות על לימודים כלליים ואדמיניסטרציה. אחד החברים אמר לי בחיוך מר: “שכר הלימוד בחינוך היהודי הוא אמצעי למניעת ההיריון היעיל ביותר בקרב יהדות ארה”ב”.
אצל קבוצות לא אורתודוקסיות שילדיהן הולכים לבתי ספר ציבוריים, יש מי ששולחים את הילדים בימי ראשון ל”סאנדיי סקול”, המתקיימים בדרך כלל בבית הכנסת, אך השאלה היא עד כמה מטמיע מאמץ זה בצעירים ובצעירות תחושת מחוייבות אמיתית ליהדות ולעם היהודי. נראה כי הגיע הזמן שיהדות ארה”ב תפסיק לשלוח תרומות לישראל ותזרים את התרומות שהיא אוספת לערוצים מקומיים, ובעיקר להורדת מחיר החינוך היהודי למשפחות צעירות. במצבה הכלכלי, ישראל יכולה לוותר על התרומות, ואם הן תוזרמנה לחינוך יהודי בארה”ב, גם ישראל תצא נשכרת בטווח הארוך מן הירידה בשיעור ההתבוללות.
כאן המקום לציין את המפעל הענקי של חסידות חב”ד. “שלוחים” מקימים סניפי חב”ד בכל מקום, אפילו הנידח ביותר, כדי לקרב רחוקים, כאלה שלא ייכנסו לבית כנסת אחר, כולל רפורמי. בכך הם עושים שליחות רבת חשיבות, בשומרם על גחלת היהדות במקומות שבהם אין אלטרנטיבה יהודית אחרת. הם פתוחים לכל יהודי, גם אם הוא מגיע לבית הכנסת ברכב בשבת, וחלקם אינם שואלים את המשתתפים בתפילות למי הם נשואים. אלא שהשלוחים גם סופגים ביקורת, שכן חלק מבתי חב”ד מקנים אלטרנטיבה ליהודים שאילולא בית חב”ד, היו אולי מצטרפים לקהילה קיימת, אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית, ומשלמים בהם את מיסי החבר. הטענות בולטות במקומות שבהם לקהילות הממוסדות יש קשיים כלכליים. בדיחה עצובה ששמעתי בקליפורניה: מיהו יהודי? פעם אמרו: “מי שאמו יהודייה או שהתגייר כהלכה”. היום אומרים: “מי שנכדיו יהיו יהודים”. למרבה הצער בדיחה זו משקפת את המציאות של יהדות ארה”ב.
נקודה נוספת הולכת ומבהרת: יהודי – גם אם אינו דתי במובן האורתודוקסי – ששם את ישראל במרכז ההתעניינות והאהדה של משפחתו, מגביר בהרבה את הסיכוי שילדיו יהיו יהודים, לעומת מי שמתנער מישראל ומתכחש לה. מי שמשדר לילדיו כי ישראל – הנאלצת להילחם על חייה כדי לשרוד – אינה מתאימה לטעמו התרבותי, גורם לילדיו להפנות את גבם לישראל ובהמשך – גם ליהדותם. התמיכה בישראל, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, הופכת לגורם שיגדיר את רוב יהדות ארה”ב, למעט הקבוצות החרדיות.
פעם חשבנו כי ישראל תלויה ביהדות ארה”ב. נדמה כי בעתיד הלא רחוק, ואולי כבר בהווה, דווקא קיומה של יהדות ארה”ב תלוי בישראל ובהזדהות עמה. ליברלים יהודיים בארה”ב מתקשים לקבל משוואה זו, אבל היא תובהר להם יותר ויותר גם אם זו אינה לטעמם. אך לא כולם. לאורך מסעי נפגשתי עם כמה קהילות ליברליות שהקימו ארגונים פעילים מאוד לתמיכה בישראל, וכן היכרתי יהודים לא מעטים שאינם מנהלים אורח חיים דתי-אורתודוקסי, ועם זאת הם תומכי ישראל בלב ונפש ומקדישים לה, לרווחתה ולבטחונה את זמנם, את אונם ואת הונם. כמה מהם חיים עם בני/בנות זוג שאינם יהודים. גם פגשתי תומכי ישראל מושבעים שאינם יהודים כלל. ברקע נמצאת מציאות ההולכת ומחמירה: הפילוג ביהדות ארה”ב בנוגע למדיניות הישראלית מחליש את ההשפעה היהודית על התמיכה האמריקנית בישראל, כשברקע נמצאת קהילה זו בירידה דמוגרפית איטית אך מתמדת. המחויבות לישראל מאפיינת את הדור המבוגר החי עדיין תחת זכרון השואה, אך נחלשת כמאפיין של הצעירים שהשואה ממלאת חלק קטן והולך של הזיכרון והתודעה שלהם.
מנגד הולכות וגדלות הקהילות המוסלמיות בארה”ב, והשפעתן על הפוליטיקה האמריקנית הולכת וגדלה. אולי הגיע הזמן שישראל תפתח ביתר שאת את יחסיה הפוליטיים עם סין…
*http://mordechaikedar.com
