גליון 19, ט”ז במרחשוון, תשס”ט 14-21.11.2008
כותרת ראשית ב”ישראל היום” ביום שני דיווחה: “שרת החוץ גילתה לנציגי המעצמות מה שלא אמרה לציבור; לבני: ‘הסעיפים מנוסחים, כבר עובדים על מפות'”. זאת אומרת, שמאחורי גבה של ממשלת ישראל, ומבלי שהציבור הישראלי מודע לכך, יש – על פי הדיווח – הסכם מנוסח עם הפלסטינים, ועכשיו מסמנים על המפות את הקווים. האם זה מה שהודיעה שרת החוץ לממשלה? האם זהו המנדט שיש לשרת החוץ? האם נערך בממשלה דיון מעמיק בנושא זה? האם יש החלטות ממשלה בנושא?
הרושם שלי הוא שלבני רוצה להגיע עם אבו-מאזן לטיוטת הסכם, ואיתה היא תרוץ לבחירות, שתהיינה בעצם הצבעה של הציבור על הסכם זה, בבחינת “כזה ראה וקדש”. הבעיה אינה עם טיוטה כזו או אחרת, אלא בכך שגם אם טיוטה כזו לא תזכה בסופו של דבר באמון הציבור, היא תהפוך למעין “פיקדון” שתמיד ינופפו בו הפלסטינים כדי לטעון ש”80 אחוז מההסכם כבר הושג ואין סיבה לפתוח מחדש את הדיון”, בערך כמו שנוהגים הסורים עם “פיקדון רבין”.
בעיה חמורה יותר היא זו הנוגעת לירושלים. כידוע, חוק ירושלים קובע כי כל שינוי בגבולותיה המוניציפליים של בירת ישראל מצריך רוב מיוחס של 80 חברי כנסת. והנה, לבני מקיימת מו”מ בנושא גבולותיה של ירושלים, גם כשברור לה כי לא יהיה הרוב הדרוש בכנסת לפינוי שטחים בעיר. כך מכניסה לבני את הממשלה הבאה לתוך סד בצורת הסכם שישראל אינה יכולה, ושרוב בתוכה גם אינו רוצה, לקיים ואפילו לא להכיר בחוקיותו. ישראל תוצג בעולם כסרבנית של קיום ההסכם, והלחצים מצד אירופה ואולי גם מצד נשיא ארה”ב החדש רק יתעצמו. העובדה שמדובר בטיוטה בלבד לא תרשים אותם, כמו שכבר חזינו בתקדים טאבה, ערב הבחירות ב-2002: ברק וביילין הסכימו להחזרת אלפי פליטים לישראל רק כדי לקבל מהפלסטיניים פיסת נייר שתשמש אותם במסע הבחירות. הסכם לא היה, אבל הפלסטינים רואים בהסכמה של ברק וביילין “פיקדון”, המחייב כל ממשלה עתידית בישראל להחזיר פליטים לתוך ישראל.
אין מנוס אפוא מן המסקנה שלבני רצה קדימה במו”מ עם הפלסטינים, כשגם אם אולמרט יודע אולי את פרטיו, אין לה מנדט מן הממשלה לכך. לבני מכינה לעצמה את מערכת הבחירות על חשבון האינטרסים של המדינה, והפלסטינים – שמאוד מעוניינים בניצחונה בהן – עלולים לתת לה את המסמך כדי לסייע לה ולמפלגתה במערכת הבחירות המתקרבת.
אסד לא מוותר על הגולן
הטעייה נוספת שממשלות ישראל – כולל זו המסיימת עתה את דרכה – הוטעו והטעו בהן, היא באשר לתנאים שבהם מוכנה סוריה לקיים שלום עם ישראל. המאנטרה הישראלית: “כולם יודעים מהו מחיר השלום עם סוריה” – משמעה, שרק ויתור על הגולן ונסיגה מלאה לקווי ה-4 ביוני 1967 יביאו לנו את השלום עם סוריה, ואחריה עם לבנון ושאר מדינות ערב. לכן – על פי מסר זה – כדאי לישראל לשלם את המחיר.
אסד אינו יודע חוכמות, ואינו שותף להונאה שישראלים מונים אלה את אלה: השבוע, בנאום שנשא בפני הפרלמנט הסורי, הוא חזר בפעם המי יודע כמה על התנאים של סוריה לשלום עם ישראל: הגולן, כמובן, שבראייתו כלל אינו עומד למשא ומתן, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים וכן שיבת הפליטים הפלסטינים לאדמתם.
למי ששכח, בסוריה חיים כ-400 אלף איש, שאף כי רובם הגדול נולדו על אדמת סוריה, היא רואה בהם “פליטים פלסטינים”, שכן הוריהם ברחו ב-1948 מצפת, מהגליל, מעכו ומחיפה. בהיותם בעבר תושבי שטחים שמצויים מאז בריבונות ישראל, זכותם לשוב לא למדינה הפלסטינית אלא לאדמתם ממש – היא בעיני סוריה זכות שאינה עומדת למשא ומתן, ושעליה אין לסוריה הרשות וההצדקה לוותר בשמם.
סביר להניח של”שלום בין ישראל וסוריה” יש זיקה וקשר גם ללבנון. סוריה ולבנון קושרות כל התקדמות מדינית עם ישראל גם בשיבת 350 אלף הפליטים “הפלסטינים” מלבנון, שבה הם יושבים. וכך, בסך הכל יושבים כיום בסוריה ובלבנון כ-750 אלף “פליטים” הממתינים לרגע שבו יעברו לישראל.
אסד בנאומו טרח להזכיר לשומעיו את האקסיומה הזו, והדגיש כי בניגוד למה שעשה ה’בוגד’ – המלך חוסיין – שנתן לישראל שלום מבלי שדאג לזכויות הפלסטינים אזרחי ממלכתו, שגם להם יש טענות “שיבה” לישראל – הוא, אסד, לא יוותר על מימושה.
מתוך היכרות רבת שנים עם המערכת הפוליטית הסורית, נראה כי הסורים מתכננים מהלך גאוני: להגיע להסדר עם ישראל, לקבל חזרה את הגולן, ו”להיזכר” בבעיית הפליטים רק לאחר שישראל תשלם במלואו את מחיר השלום. ישראל כמובן תסרב לקבל את הפליטים, בוודאי לא את כולם, וסירוב זה יספק לסורים תירוץ להפר את הסכם השלום או לעצור את יישום מרכיביו, כמו חילופי שגרירים, פירוז שטחים או הסדרי חלוקת מים.
שוב, הבעיה היא אצלנו: נראה כי לבני רוצה להגיע לבחירות עם טיוטת הסכם עם הסורים, והבחירות תהיינה בבחינת הצבעה על ההסכם. נושא הפליטים מוצנע, כי לבני יודעת שהסורים לא יוותרו עליו ושהישראלים לא יסכימו לו. בכל מקרה, טיוטת ההסכם תשמש לסורים “פיקדון” שיתווסף על “פיקדון” רבין, ויחד עם לבני הם יסנדלו את חופש הפעולה המדיני של הממשלה הבאה.
חבריה של לבני למפלגה ולממשלה חייבים להתעורר ולראות את המלכודת המדינית, הן בתיק הפלסטיני והן בתיק הסורי, שלבני – בעיקר אם תשב אחרי הבחירות באופוזיציה – טומנת לממשלה הבאה.
ישראל רדומה, איראן לא נחה
אודה ולא אבוש שאני מנהל תכתובת עניפה עם אנשים רבים בעולם הערבי, דבר המתאפשר בקלות באמצעות הדואר האלקטרוני. רובם מזדהים בשמותיהם, מיעוטם משתמשים בכינויים, בעיקר מפחד המודיעין של מדינותיהם. מרבית הכותבים לי מביעים אהדה לעמדותיה של ישראל, והסכמה – גם אם לא מלאה – עם פעולותיה, וכמעט כולם מלאים טענות כרימון נגד הפלסטינים, הסורים וחיזבאללה. לשון ההתכתבות עמם היא בעיקר ערבית.
אחד מהם, ערבי החי בגולה, כתב לי בימים אלה מסר שראוי כי ניקח כולנו לתשומת ליבנו:
“אני תוהה רבות בנוגע לחיזבאללה, ואני לא רואה שאתם עושים משהו בנוגע אליו! האם אין אפשרות אחרת? ולמה נכנעו הישראלים לחיזבאללה? אינכם רואים את הטילים החדשים? מבטים לא יועילו! נראה שישראל נתונה בתרדמת עמוקה, כמו הערבים, ואילו איראן פעילה יומם ולילה. אני מודאג מאוד בנוגע לישראל”.
למותר לציין שמסר זה ריגש אותי מאוד. ערבי דואג לישראל יותר משרת החוץ בממשלה שלה האחראית לכישלון המוחץ ששמו החלטת מועצת הביטחון 1701, לאי-החזרת החיילים החטופים, לאי-מניעת חימושו מחדש של חיזבאללה, ולאי-מניעת זחילתו מחדש של חיזבאללה לדרום לבנון. הוא מודאג מהרוח הישראלית המעדיפה שקט היום במחיר של סכנות גדולות, אולי קיומיות, בעתיד. הוא רואה נכוחה את האיומים שבהם נתונה ישראל, בעוד מערכת המשפט שלה עוסקת בשאלה אם ראוי או לא ראוי היה להשתמש בפצצה של טון נגד ראש הזרוע הצבאית של חמאס, ואם נכון או לא נכון היה לחסלו במחיר חיי 16 מקרוביו ושכניו שבצילָם הוא חסה.
ישראל עוברת בשנים האחרונות תהליך של סירוס עצמי, של השלטת שיח זכויות אדם פוסט-קולוניאליסטי ופציפיסטי בנוסח האירופי על מציאות מזרח תיכונית קשה, אלימה, מקצינה והולכת, שאינה מייחסת ערך לחיי אדם ולרווחתו. אנו מנסים לשחק פינג-פונג בזירה של היאבקות חופשית. החבר הערבי רואה זאת נכוחה. מתי יתעוררו אצלנו שוב החושים הבריאים שהביאו אותנו לארצנו לפני יותר מ-60 שנה?
