גליון 48, י”ג בסיוון, התשס”ט 5 – 12.06.2009
כמו בכל נושא, גם על ביקור אובמה אין בעולם הערבי דעה אחידה. מצד אחד, רבים רואים בו ובנאומו פתיחת דף חדש ביחסי אמריקה עם העולם הערבי והאיסלאמי, ויש כבר מי שהפיקו חולצות טי ומזכרות ממתכת ומאבן בדמותו, המזכירות את המלך תות ענח אמון. בחירתו בקהיר כבמה לנאומו היא בעיניהם מחווה של רצון טוב מצידו לייסד מערכת של יחסי אמון, דו-שיח והבנה עם העולם הערבי והאיסלאמי, מבלי להסתכל עליו “מלמעלה”. בבואו לפריז השבוע, הוא הכריז כי “ארה”ב היא אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם”, כלומר מדינה שיש בה ציבור מוסלמי משמעותי. הוא ודאי יודע על מה הוא מדבר, שהרי הוא בן למוסלמי, ושמו המקורי היה מובארק חוסיין. מוסלמים רבים בעולם מרוצים מאוד מן המתיחות שנוצרה בין נשיא ארה”ב לבין ראש ממשלת ישראל בסוגיית ההתנחלויות, שכן לחץ על נתניהו עלול להביא לנפילת ממשלתו דווקא על ידי גורמי הימין הישראלים.
אבל השמחה הגדולה ביותר לנוכח נאומו של אובמה היא דווקא בטהראן: הם רואים שם את הלחץ האמריקני עליהם הולך ומתרחק, הולך ונמוג. בן למשפחה מוסלמית, נשיא מדינה שלדבריו היא “אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם”, אשר מגיע לבירה מוסלמית כדי לשאת נאום פיוס כלפי העולם המוסלמי – נשיא כזה לא יתקוף מדינה מוסלמית רק משום שהיא מנסה לשים יד על נשק גרעיני, כזה המצוי כבר בידי מדינה מוסלמית אחרת – פקיסטן.
נראה אפוא שהאיאתוללות של טהרן כבר מחייכים זה לזה חיוך של סיפוק על הניצחון הקטן בדרך אל הניצחונות הבאים: השתלטות על המפרץ הפרסי, על מקורות הנפט ועל דרכי שיווקו, השתלטות על מדינות ערביות (לבנון, עיראק), ואינשאללה גם השתלטות על כל העולם. הם חיכו בסבלנות 1360 שנים שבהן נלקח מהם השלטון באיסלאם, והנה הם חוזרים אליו “בגדול”, בזכות נשיא אמריקני “משלהם”. נשיא זה מדבר על כך שאסור כי איראן תהיה מדינה גרעינית, ושמנהיגיה צריכים להצעיד את מדינתם אל העידן המודרני ולדאוג למצוקותיו ולעתידו. אבל הוא מכביר במילים רק כדי שיוכל להמעיט במעשים וחושב שהמוסלמים נפלו, כמו אזרחי ארה”ב, ברשת הרטוריקה המבריקה שלו.
מצד שני, מצרים רבים – ובמיוחד אלה הנוטים אחר “האחים המוסלמים” – חוששים כי נשיא ארה”ב יאמץ אל לבו את השלטון, שבעיני מרבית התושבים הוא מושחת ודיקטטורי, רק בזכות העובדה ששלטון זה מדכא את המוסלמים הנאמנים לדתם ולמסורתם. נוכח האבחנה שעושה אובמה בין “איסלאם” לבין “איסלאם קיצוני”, הם חוששים שמבחינתו “איסלאם” הוא המתונים, הכנועים, משתפי הפעולה של אמריקה, המוכנים גם לעשות שלום עם ישראל, כלומר – השליטים והחוגים המושחתים הנמצאים סביבם, ואילו “איסלאם קיצוני” הוא “האחים המוסלמים” ושאר הארגונים המדברים בשם העם המדוכא והנרדף – אלה הנאמנים לאיסלאם כפי שהוא.
גם אינטלקטואלים מצרים כועסים על אובמה, משום שאינו מקדיש זמן למפגש איתם, ואילו 40 מיליון מצרים יודעים שאובמה יעזוב 10 שעות אחרי שיגיע, והם יישארו בעוני ובמצוקה, בשכונות בלתי מתוכננות, ללא מים זורמים, ביוב, חשמל, טלפון, חינוך ובריאות.
גורמים מסורתיים בעולם הערבי והאיסלאמי חוששים מקריאתו של אובמה למדינותיהם להכיר בישראל, שבראייתם אין לה זכות קיום אפילו על סנטימטר מרובע. אין הם מתרשמים מדרישתו להקפאת ההתנחלויות, כי לדעתם גם תל-אביב היא התנחלות.
אנשי הטאליבאן באפגניסטן ובפקיסטן אינם מבינים אנגלית, ונאום אובמה לא יעכב אותם בדרכם להשתלט על מרכז אסיה. את מלחמתם באמריקנים הם מנהלים מנקיקי ההרים ומאחורי הסלעים, ונאום אובמה, פייסני ו”היסטורי” ככל שיהיה, לא ישכנע אותם להפסיק ולהילחם עד טיפת דמו האחרונה של החייל האמריקני האחרון.
אלא שהייתי מציע לאובמה לדחות את הנאום בכמה ימים, עד שתתבררנה תוצאות הבחירות בלבנון, אשר יתקיימו ביום ראשון. אם קואליציית חיזבאללה תזכה ברוב פרלמנטרי, תהיה לבנון המדינה הערבית הראשונה שעליה השתלטה איראן, ונאומו של אובמה, יפה וחיובי ככל שיהיה, לא יעצור את איראן, המתקדמת אל הגשמת מטרותיה בקצב הצנטריפוגות.
התצלום לקוח מאתר אילאף: http://www.elaph.com/Web/Reports/2009/6/446923.htm
איך הפכה ירושלים לעניין איסלאמי
המאזינים המוסלמים המתינו בקוצר רוח לשמוע מה יגיד נשיא ארה”ב על ירושלים, שכן הם רואים בה עניין מרכזי. על פי תפיסתם, ירושלים חייבת לחזור אל חיק העולם המוסלמי, לא רק כדי שתהיה בירת המדינה הפלסטינית, אלא – ובעיקר – כדי להרחיק אותה מן היהודים. וכל כך למה?
ירושלים, לפחות העיר העתיקה ומקום המקדש, מופיעה כדרישה פוליטית פלסטינית מאז שחרורה מן הכיבוש הירדני לפני יותר מ-40 שנה. זאת על אף שמעולם לא הייתה בירה של שום ישות מדינית באיסלאם, ואפילו לא הייתה בירת אזור פלסטין לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית. הבירה הייתה רמלה. לכן נשאלת השאלה: מהיכן צמחה חשיבות ירושלים בדת, שנוסדה והתפתחה במדבר הערבי שכיום נמצא בשטח סעודיה? איך זכתה ירושלים להתייחסות איסלאמית, למרות שאינה מופיעה בקוראן אפילו לא פעם אחת? לשם כך יש להתחקות אחר גלגולי הרעיון של קדושת ירושלים באיסלאם.
נביא האיסלאם, מוחמד, ביקש למשוך אל דתו שלושה שבטי יהודים, שחיו בנווה מדבר בשם “ח’יבר”, על יד העיר אלמדינה, ולשם כך קבע לקהילת המוסלמים את כיוון התפילה צפונה, לעבר ירושלים, כמו זה של היהודים. אלא שהיהודים לא נפלו בפח שהוא טמן להם ולא אימצו את האיסלאם. על כן הוא נלחם בהם, שחט את הגברים ולקח את הנשים, כולל את בתו של אחד מראשי השבטים שאותה נשא לאישה. לאחר שחיסל את שבטי היהודים הללו, לא היה לו כבר עניין בכיוון התפילה שלהם, והוא הפנה את התפילה דרומה, לעיר מכה, שאותה כבש מאוחר יותר.
באותם ימים הייתה למוחמד קבוצת תומכים בעיר אל-טאא’ף, הנמצאת יומיים הליכה ממכה. בלכתו לטאא’ף ובחזרה, היה מוחמד מבלה את הלילה בכפר בשם אלג’יעראנה, והמסורת המוסלמית מספרת, שעל יד הכפר היו שני מסגדים – המסגד הקרוב (“אלמסג’ד אלאדנא”) והמסגד הרחוק (“אלמסג’ד אלאקצא”), שבאחד מהם היה מוחמד מתפלל לפני צאתו לדרך ליום שלם, לטאא’ף או בחזרה למכה. הקוראן מספר שלילה אחד נעשה למוחמד נס, והבורא לקח אותו אל המסגד הרחוק, כדי להראות לו את אותותיו. בני דורו של מוחמד הבינו את הפסוק כפשוטו, שכן הם ידעו ש”אלמסג’ד אלאקצא” נמצא על יד אותו כפר בדרך לטאא’ף. עד יום מותו בשנת 632 לא ביקר מוחמד בירושלים, ו-25 שנים לאחר מותו הועברה בירת האימפריה המוסלמית ממכה לדמשק, על אפם ועל חמתם של הנאמנים לו ולמורשתו. בדור שלאחר מכן הפכה דמשק – בזכות השלל, הביזה והמלקוח שבזזו המוסלמים בפרס, בביזנטיון ובמקומות רבים אחרים – לעיר עשירה של מותרות, חגיגות, הוללות ושיכרות, ולא הייתה תועבה שהייתה זרה לאנשיה. מצבה המוסרי הירוד גרם לנאמנים למורשת מוחמד להכריז על תושבי דמשק כעל כופרים, ובשנת 682, בפיקודו של עבדאללה בן אלזובייר, הם התארגנו, מרדו בח’ליף ומנעו מתושבי דמשק לעלות למכה לחג’. המרד הפוליטי והצבאי נמשך שמונה שנים, אך כיוון שעלייה לרגל (חג’) היא מצוות יסוד באיסלאם, חיפשו הדמשקאים מקום חלופי לחג’, מקום שיש לו הילה של קדושה, אשר יאפשר לח’ליף להכריז עליו כמקום עלייה לרגל.
באותם שנים המירו יהודים ונוצרים רבים את דתם לאיסלאם, וזאת כנראה רק כלפי חוץ, כדי להשתחרר מעול המיסים הכבד שהושת עליהם. עם הצטרפותם לאיסלאם, הם נשאו בלבם ובפיהם את רוממות ירושלים עיר הקודש, וכך הגיע לאיסלאם רעיון קדושת ירושלים. הח’ליף החליט שירושלים תהיה מקום עלייה לרגל, אך נזקק לתימוכין בכתבי האיסלאם, שיאפשרו לו לצבוע את החלטתו בצבע איסלאמי. לשם כך נלקח אותו פסוק בקוראן המדבר על נס הנסיעה בלילה למסגד הרחוק, וחובר לו פירוש חדש, כאילו מסגד אלאקצא נמצא בירושלים, ומוחמד הוסע אליו בלילה, עלה לרקיע השביעי, ובדרך הצטרפו אליו נביאי הדתות הקודמות – היהדות והנצרות – אברהם, משה, אהרן, וישו. בשמים הם התפללו מאחורי מוחמד, ומשמעות התפילה מאחוריו היא, שהם מקבלים עליהם את עול מלכותו. כל זה נערך מתחת כיסא הכבוד, ומשמעות הדבר היא כי המלכת האיסלאם על היהדות והנצרות היא החלטה של כס הכבוד.
כדי לבסס עוד את העברת החג’ לירושלים, נבנתה כיפת הסלע במרכז הר הבית, כך שמסביבה ייערכו ה”הקפות”, והיא נבנתה משמונה קירות, כדי לסמן שהיא כפולה בקדושתה מהכעבה במכה, אשר לה רק ארבעה כתלים. כמו כן זויפו אז מסורות בעל-פה (“חדית'”) שיוחסו למוחמד, ובהן הוא מעלה את חשיבותה של ירושלים.
אחרי שמונה שנים, הצליח בית אומיה לחסל את המרד של אנשי דמשק ולהעביר בחזרה את החג’ למכה, והסיפורים על ירושלים נזנחו. במאה ה-12 הם פורסמו שוב בציבור על ידי צלאח א-דין , כשביקש להלהיב את לוחמיו המוסלמיים לקראת מלחמתם בצלבנים. לאחר ששוחררה ירושלים, היא שוב נזנחה, בעיקר כדי שלא תערער את ההגמוניה של מכה ומדינה.
לסיפור נסיעתו של מוחמד בלילה לירושלים יש חשיבות רבה לאיסלאם, שכן הוא מעניק לו לגיטימציה כדת שלא באה לעולם כדי לחיות בשלום עם הדתות הקודמות, אלא להרוס אותן, להחליף אותן ולבנות את עצמה על חורבותיהן. זו הסיבה לכך שהאיסלאם “איסלֵם” את האישים החשובים המתוארים בתורה ובתנ”ך, בנה מסגדים על בתי כנסת, כנסיות, ומנזרים, והשית על היהודים ועל הנוצרים חוקי השפלה. הטלאי הצהוב הוא המצאה מוסלמית מן המאה התשיעית. רבים מן הרעיונות הפילוסופיים וההלכתיים של האיסלאם הם חיקוי למקור היהודי. על פי גישת האיסלאם, היהודים, ואחריהם הנוצרים, סילפו וזייפו את כתבי הקודש, ולכן היושב במרומים זעם עליהם (ככתוב בקוראן), לקח מהם את הנבואה ונתנה למוחמד, והיהדות והנצרות איבדו את משמעותן הדתית. לפיכך, בעיני האיסלאם אין בכלל מקומות הקדושים לדתות אלה, וכל טענה יהודית או נוצרית לבעלות על מקום קדוש כלשהו היא טענת שווא של דת כזב. המוסלמים אינם מתרשמים אפוא מן הטענה היהודית, שירושלים הייתה בירת הממלכה היהודית הן בימי בית ראשון והן בימי בית שני, שהרי על פי האיסלאם, דוד ושלמה היו מוסלמים! וכיוון שעל פי הקוראן “הדת אצל אללה היא האיסלאם”, איסלֵם האיסלאם גם את ריבון העולמים.
מכאן, שהדרישה הישראלית לריבונות על ירושלים עומדת בסתירה ליסוד אמונה באיסלאם – האמונה שהיהדות סיימה את תפקידה בעולם, ולמוסלמי אסור באיסור חמור לאפשר ליהודי לשלוט במקום שמשם (על פי הסיפור המזוייף) עלה מוחמד למרום. מכאן נובעת עקשנותם של המוסלמים לקבל לידיהם את ירושלים. יהודים אמנם יכולים לחיות תחת כנפי האיסלאם ושלטונו, אבל לא לכבוש ארץ שהייתה מוסלמית, ובוודאי שלא לשלוט בעיר שמוחמד – על פי טענתם – עלה ממנה למרום. שליטה בירושלים תיתן לפלסטינים לגיטימציה איסלאמית, כמעט כמו הלגיטימציה הדתית שיש למלך סעודיה, בהיותו האחראי על מכה ומדינה. ולהיפך, אם הם יוותרו על ירושלים ליהודים, הם יואשמו על ידי מוסלמים רבים בבגידה באיסלאם.
וכך, ירושלים באיסלאם היא עניין פוליטי בלבד: מוחמד ניסה לבסס את מעמדו בעיני היהודים באמצעות התפילה אליה, הח’ליפים מדמשק אימצו אותה כמקום עלייה לרגל עקב המרידה הפוליטית במכה, צלאח א-דין השתמש בה להלהיב לוחמים, והפלסטינים כיום מאמצים אותה כחותם הכשר דתי למדינתם, אשר כלל לא בטוח שתקום.
היום עומדת בפני המנהיגים בארה”ב ובישראל המציאות ההיסטורית של ירושלים: מצד אחד – עיר מרכז האמונה היהודית מאז דוד המלך ועד היום, המרכז הדתי והפולחני היהודי, בירת הממלכתיות היהודית במשך כ-900 שנים ומחוז חפצם, תקוותם ותפילותיהם של יהודים מארבע קצוות תבל, ומצד שני – עיר שהאיסלאם אימץ אותה רק משום שהיא קדושה לאחרים, אשר כל “קדושתה” לו נובעת מבעיות פוליטיות, עיר שנזנחה במשך רוב שנות האיסלאם.
יש לקוות שנשיא ארה”ב לא יתייחס לעיר הקודש כאל עוד עיר, וימכור אותה בעבור אשלייה של שלום עם מי שלא רואה בנו בעלי זכות על ארצנו – רק כדי לשפר את תדמיתו בעיני הערבים והמוסלמים, אלא כאל לב לבו של עם ישראל, העיר שהייתה בירת היהדות 2,700 שנים לפני שנוסדה וושינגטון – בירת האמריקנים.
מי נותן לאובמה את הרעיונות
לאחרונה רבו הידיעות על כך שישראלים לא מעטים, מאלה שהפסידו את השלטון בבחירות האחרונות, הגיעו לוושינגטון, כדי לתדרך את צוות יועציו של אובמה בהתאם להשקפתם הפוליטית. לאחר שנכשלו בשכנוע של עם ישראל לבחור בדרכם, הם מנסים לכופף את ממשלת ישראל באמצעות לחץ חיצוני. אין המדובר רק בישראלי לשעבר, רם עמנואל, המכהן בתפקיד מפתח בצוות הבית הלבן, אשר התבטא בעבר במילים הלקוחות מן המילון הפוליטי של “שלום עכשיו”, אלא בישראלים ממש, המסתובבים במסדרונותינו בציפייה שאובמה יחזיר אותם לשלטון, שאותו נטל מהם עם ישראל בתבונתו. בראייתם, תל-אביב ולא ירושלים היא הבירה האמיתית של מדינת ישראל, ולכן לא נורא אם נקבל תמורת ירושלים נייר שכתובה עליו המילה “שלום”. הם מדברים על מדינה פלסטינית מפורזת מנשק ומתעלמים מכך שעזה הפכה מחסן הנשק הגדול והמסוכן ביותר שידענו על גבולותינו. הם מדברים על שכנות טובה ועל יחסים נורמליים עם אנשים, שלא יהססו לשלוח מפַגְּעים, לשגר טילים ולירות ביהודים, רק מכיוון שלדעתם אין להם זכות לחיות כעם חופשי על אדמת אבותיהם ההיסטורית.
על עם ישראל לעמוד אפוא על המשמר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ – לנוכח החיבור המוזר בין אלו המערערים על קודשי ישראל מבית ובין אלה המוכנים למכור אותם לזרים, רק כדי לשפר את תדמיתם בעיני העולם הערבי והמוסלמי.
