גליון 87, י”ט באב התש”ע 5-12.03.2010
בהתנהלותם של ארגונים באשר הם – ארגון פועלים, ארגון חקלאים או יצרנים, ארגון של חולי מחלה כלשהי, ארגון נשים, שלום עכשיו, צער בעלי חיים או אנרכיסטים נגד גדר ההפרדה, וגם ארגונים כמו צבא, תנועת נוער, מפלגה, רשת חינוך ואפילו מדינה – ידוע “כלל אבולוציוני” אוניברסלי:
הם נוסדים על ידי אנשים צעירים בגופם וברוחם, נלהבים מרעיון כלשהו, חדורי תחושת שליחות. תחושה זו מביאה אותם להתאגד ולהתארגן כדי לקדם את הרעיון, בדרך כלל בהנחיית מנהיג או קבוצת מנהיגות קטנה, המציבים את האידיאולוגיה, מנסחים את הרעיונות הנובעים מן המטרה הכללית, משרטטים לקבוצה את דרכה ומחלקים את התפקידים בין חבריה. החברים הנלהבים מקדישים לרעיון את מיטב שנות העשרים של חייהם, בעת שהם חופשיים ממרות הוריהם מצד אחד, ומשוכנעים שמצאו את דרכם חיים בחסות הקבוצה והרעיון המנחה אותה מצד שני.
בשנים הראשונות של פעילות הארגון הם מקדישים לו את מרבית שעותיהם, ועיניהם בורקות כשהם מצויים עם חבריהם בפעילות למען הרעיון. הם מממנים מכיסם את ההוצאות, המעטות עדיין, של הדפסות וצילומים, נוסעים באוטובוסים וברכבות כדי לחלק עלונים בבתים ובצמתים ומפגינים נוכחות, לפעמים בוטה, במרחב הציבורי, במטרה למשוך את תשומת לב הציבור לרעיון הכביר המנחה אותם, להראות לעולם את “האור” שהם גילו ולשכנע את האנושות שאם רק תאמץ את הרעיון שלהם – כל בעיות העולם והאנושות ייפתרו.
בשנות פעילותם אלה הם נוטים להזניח את ענייניהם הפרטיים – לימודים, עבודה, משפחה – ומתמסרים באמונה שלמה לרעיון ולקידומו. הם משתתפים בהפגנות, וסובלים באהבה את צעדי השלטון נגדם ואת עוינות מתנגדי הרעיון. הם אדישים לתנאים הפיזיים שבהם הם פועלים, ומרתף טחוב או צריף מט לנפול עשויים לשמש להם “קן” לפעילותם. בעיניהם הוא ארמון הדור, שממנו יוצא “האור” לכל העולם.
כעבור מספר שנים, במחצית שנות העשרים שלהם, הם מתחילים לדאוג לענייניהם הפרטיים: מתחתנים הזוגות הראשונים, שנפגשו כמובן על רקע הפעילות האידיאולוגית המשותפת, וילדים ראשונים נולדים למשפחות הצעירות. כבר צריך להקדיש קצת זמן למשפחה, ועם אידיאולוגיה קשה לשלם במכולת. לשם מימון הפעילות הם מתחילים לאסוף תרומות מאנשים המאמינים ברעיון, ומתרומות אלה נוטלים מעט לעצמם כדי לכסות את הוצאותיהם.
כשהם בני 30 הם משפרים את מערך איסוף התרומות, מתחילים לשכור מכוניות כדי לייעל את הפעילות, ומעבירים את מרכזם מהצריף או המרתף לבניין משרדים בינוני, שאליו ניתן להביא תורמים פוטנציאליים ללא מבוכה. המנהיג מקבל את החדר המרכזי, ושאר הפעילים מצטופפים בחדרים האחרים. האידיאולוגיה עדיין חשובה לכולם, אך הארגון מפתח היררכיה, שרשרת פיקוד וניהול, ואנשיו מתחילים להקדיש זמן, מאמץ ואנרגיה לסימון גבולות הגזרה ביניהם, לחלוקת התפקידים כך שכל אחד יוכל להתגדר בענייניו, ומתחילים להתחרות ביניהם מי יפנה לתקשורת, מי ייצג את הארגון במועצה המייעצת של העירייה ומי ישתתף בסימפוזיון בכנסת.
כשהם בני 35 הם עוברים לבניין משרדים מפואר יותר, שבו המנהל מקבל את המשרד הפינתי – עם שני חלונות, ומחלק לחברים את החדרים האחרים לפי הקרבה האישית והארגונית אליו. התככים מתחילים, כשאחד מגלה כי בחדר שלו אין חלון או שהוא סמוך לחדר השירותים. התחרות בין האנשים על המכוניות מתחדדת – מי יקבל את מכונית המנהלים החדשה ומי יקבל מהמנהל את מכונית המנהלים הקודמת. הם מתחילים להתעסק בנושאים כמו מי טס לחו”ל במחלקת תיירים ומי במחלקת עסקים, מי לן בחו”ל במלון שלושה כוכבים ומי בחמישה, מי נוסע באוטובוסים ורכבות, מי במוניות ומי בלימוזינות. הם מארגנים אירועי איסוף תרומות נוצצים שנועדו לכיסוי הוצאות הארגון התופחות והולכות – משרדים, מכוניות, נסיעות ואירועי איסוף תרומות נוספים, והחלק בתקציב שנועד לכסות את הפעילות האידיאולוגית – זו שלשמה הוקם הארגון 20 שנה קודם לכן – הולך וקטן.
כשהם בני 40 הם מגלים כי המנהלים ממנים את בניהם למשרות בארגון, גם אם אינם בדיוק מתאימים לתפקידיהם, ושכל פעילות הארגון נועדה לשם איסוף התרומות הדרושות למימון המשכורות, המשרדים, צי המכוניות, הנסיעות לחו”ל, וכמובן – אירועי איסוף התרומות. האידיאולוגיה נדחקת לשוליים, מצויה בעיקר בתמונות הפעילים ופעולותיהם מלפני 20 שנה התלויות על קירות המשרדים, ועיקר הזמן ותשומת הלב מוקדשים לאינטרסים של הארגון ושל אנשיו: משכורות, מכוניות, פנסיה, ביטוח מנהלים, כרטיסי טיסה ומקום בתקשורת.
בינתיים קם דור צעיר של פעילים שגילו את “האור”, והם רואים ב”זקנים” עוברי בטל שאיבדו את הלהט האידיאולוגי ואת המסירות. בני ה-20 הללו מתארגנים בארגון חדש, צעיר, רענן, חדור אידיאולוגיה, הפועל מתוך מרתף טחוב או צריף מט לנפול… וחוזר חלילה: כעבור 20 שנה הם יהיו בדיוק באותו מקום שבו נמצאים “הזקנים”, ואז שוב יקום “דור חדש”…
ארגון שאינו יודע להתחדש, להזרים דם חדש לעורקיו ולהצעיר את פעיליו נדון לגווע בתהליך המתואר ולסיים את דרכו כ”מי שהיה”. יש כאלה המתארים אף את תולדות המדינה כתנופה אידיאולוגית שדעכה לאינרציה אינטרסנטית. אִמרה כמו “אדמות הלאום הופכות לנדל”ן מניב” מבטאת היטב את התהליך שכולנו עדים לו. לא לשווא קמים כיום ארגונים הנושאים שמות כגון “הציונות המתחדשת” ו”השומר החדש”, שנועדו להחזיר את המימד האידיאולוגי לציונות ולרעיון השמירה על אדמות הלאום – עניינים שלפני 60 שנה היו במרכז העשייה הלאומית, ונדחקו לשוליים בעקבות התגברות המימד האינטרסנטי בהתנהלות הפרטית והציבורית בישראל.
התהליך המתואר עומד בבסיסם של שינויים המתחוללים גם בחברות המקיפות אותנו, והוא מאפשר לנו כיום להבין חלק ניכר מן התופעות הקיימות בחברה הפלסטינית, במצרים, בירדן, בסוריה, בלבנון ובעיקר במדינות המפרץ. גם איראן אינה משוחררת מתהליך זה, שבכל זירה לובש צורה אופיינית לה.
הסתיידות העורקים האידיאולוגיים
תנועת הפתח – התנועה המרכזית של אש”ף – נוסדה לפני 50 שנה, כלומר שני דורות, כארגון לוחם, שאנשיו משליכים את נפשותיהם מנגד (“פידאאין”) כדי לקדם את רעיון שחרור פלסטין, גם במחיר אישי כבד – מוות בשדה הקרב. עם הזמן התארגנה התנועה, התברגנה והזדקנה, ועם ייסוד הרשות הפלסטינית במחצית 1994 הפכה לארגון שלטוני, המתעסק בעיקר בחלוקת תפקידים ומשרות, במונופולים, מכרזים, כיבודים ובצ’ופרים לחברים, לנשיהם, לבניהם ולבנותיהם, לבני דודיהם ולגיסי שכניהם. מיליארדי דולרים שהועברו לרשות הפלסטינית על ידי תורמים תמימים וטובי לב מחו”ל – מדינות וארגונים – נעלמו ברובם בחשבונות ממוספרים בבנקים שוויצריים, כי למי אכפת האידיאולוגיה של טובת הכלל כשהאינטרס האישי הופך לשם המשחק?
זה כ-20 שנה שוועידת הפתח לא התכנסה, בעיקר בשל מחלוקות ארגוניות, וכשסוף סוף התכנסה לפני כחצי שנה, היא עסקה רוב זמנה בשאלות של פרוצדורה ותהליכי קבלת החלטות, במינוי חברים, במספר המשתתפים בוועדות ובחלוקת תפקידים וכיבודים. הדיונים האידיאולוגיים תפסו זמן זעום ותשומת לב מעטה מצד המשתתפים, והיו ברובם הצבעות על החלטות שבושלו קודם לכן על ידי קבוצת פעילים קטנה.
בעקבות החלטתה של ממשלת ישראל לצרף לרשימת אתרי המורשת היהודית את מערת המכפלה ואת קבר רחל, החליטה ממשלת הרשות הפלסטינית – כאות מחאה – להתכנס בחברון, אלא שכינוס במקום שאינו המוקאטעה ברמאללה מחייב החלטה של הנשיא, ואילו זו בוששה לבוא. בנוסף, גם ראש הפרלמנט הפלסטיני החליט לכנס ישיבת חירום של המועצה המחוקקת, שגם היא מחייבת אישור של נשיא הרשות. זה לא הגיע, ועתה מתקוטטים הפלסטינים מיהו בעל הבית על ההחלטות – אבו-מאזן, ראש אש”ף, או עזיז דוויכ, ראש המועצה המחוקקת שהוא איש חמאס. כלומר, העניין האידיאולוגי – השמירה על “אלחרם אלאבראהימי” (מערת המכפלה) ו”קובת בילאל אבן רבאח” (קבר רחל) – אינו חשוב דיו כדי להתאחד סביבו ולדחוק הצידה את המריבה הגדולה על האינטרס השלטוני בין אש”ף וחמאס, המתמקדת בשאלה מיהו בעל הבית ברשות הפלסטינית, חמאס או אש”ף.
רשות דו-ראשית נלחמת על העוגה המצומצמת
ארגון חמאס יצא לאוויר העולם בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, לאחר התארגנות חשאית שנמשכה כשנתיים. אנשיו פרצו לרחובות עזה הסוערים בלהט אידיאולוגי, ברצון מוצהר לחסל כליל את הישות הציונית, תוך נכונות להקריב את עצמם ולהפוך ל”שהידים” על מזבח “שחרור פלסטין הקדושה מטומאת בני ישראל”. הם לא ספרו את קורבנותיהם וקברו אותם בהלוויות המוניות סוערות, שהגבירו את התלהבות ההמונים להמשך הג’יהאד נגד היהודים. הם העלו את המוות לדרגת ערך עליון, הרבה מעל לחיים בעולם הזה, הזמני והאומלל. פיגועי ההתאבדות היו השיא האידיאולוגי של חמאס, שהרי התאבדות היא דחיקה מוחלטת של האינטרסים של הפרט, ובראשם אינטרס החיים.
לאורך השנים ביסס חמאס את מעמדו בקרב האוכלוסייה על ידי דאגה לצרכי הקיום של הציבור: מזון, רפואה, תעסוקה וחינוך – בתקווה שדאגה למחסורם של האנשים תביא את הדיווידנד ביום פקודה, כלומר כאשר חמאס יבקש לממש את האידיאולוגיה במאחז שלטוני. הדבר אינו מפליא כלל, משום שעל פי הגישה האיסלאמית אין הבדל בין דת לפוליטיקה, בין איסלאם ושלטון. כוונתו של חמאס להשתלט על המרחב הפלסטיני הייתה טבועה באופיו של הארגון מיום פעילותו הראשון.
רגע האמת היה בבחירות לרשות המחוקקת בינואר 2006, עת זכה חמאס במרבית מושבי הפרלמנט, הן בשל הפופולריות שלו, שנבנתה לאורך שנים של פעילות ציבורית, והן בשל זעם הציבור על השחיתות האינטרסנטית של אנשי אש”ף. חמאס מצא את עצמו עם “כל הקופה”, כשלאנשיו אין מושג כיצד מנהלים מדינה בדרך, איך מתנהלים פוליטית מול העולם הרחב, מול מדינות ערב, והעיקר – מול מדינת ישראל, הריבון הביטחוני, שאת זכות קיומה הם מכחישים מכל וכל. ההתנגשות עם אש”ף – שאנשיו הלכו בתחושת “לשלטון בחרתנו” – הייתה רק עניין של זמן, שאכן הבשיל אחרי שנה וחצי של ניסיונות לקיים רשות “דו-ראשית”, בה מנסות שתי אידיאולוגיות מנוגדות להשליט שתי קבוצות אינטרס על עוגת משרות, כיבודים ותקציבים אחת, מצומצמת למדי.
הפיצוץ התרחש ביוני 2007: ארגון חמאס השתלט על רצועת עזה בתמרות אש ועשן, בפיצוץ עמדות ארגוני הביטחון ממחילות שנחפרו תחתיהן, ביריות בברכי אנשי הפתח, בהוצאתם להורג ברחובות לעיני בני משפחותיהם ובהשלכתם ארצה של אלו שנמלטו לקומות העליונות של מגדלי מגורים בשכונת היוקרה רימאל. אינטרס השלטון של אנשי חמאס גבר אפילו על רעיון החיים ושמירתם, שמירה על חיי בני עמם והקמת מערכת שלטונית המבוססת על הסכמה.
מזה שלוש שנים כמעט שולטים פורעי חמאס בעזה ביד רמה ובזרוע נטויה. הם מחזיקים בגלעד שליט כבתעודת ביטוח חיים מפני ניסיונות חיסול של ישראל, מחזיקים מיליון וחצי תושבים כבני ערובה לשלטונם ומשמרים את הריסות עזה רק כדי להוכיח לכולם שהם, ורק הם, יקבלו את כספי השיקום ממדינות העולם, כדי לעשות בו בדיוק כפי שעשו אנשי אש”ף במיליארדים שזרמו אליהם מאז כינון הרשות.
הם מחזיקים כיום בבן ערובה חדש – עיתונאי בריטי שהגיע לעזה כדי להעיד במשפטו של חבר איש אש”ף – ואיש אינו יודע כיצד לשחרר אותו, לאחר שנכנס לעזה למרות הסכנה הברורה. הם מארגנים הברחות נשק מאיראן, ולאחרונה ספגו מכה כשמארגן ההברחות – מחמוד אלמבחוח – מצא את מותו באופן בלתי ברור. אין דאגה, הם ישקמו את מערך ההברחות תוך תקופה קצרה, ומי שחשב כי ההברחות תיפסקנה רק בשל חיסולו של אלמבחוח, עלול להיות מופתע בקרוב, כשזה יוחלף במישהו שיידע להיזהר קצת יותר.
ממשלת חמאס מאתגרת כיום את המערכת הפוליטית הערבית, לאחר הכרזתה כי מאחורי חיסול אלמבחוח עמד גם ארגון מודיעין ערבי. היא מתכוונת כנראה למודיעין הכללי המצרי, זה שקיבל את הוראת מובארק לשים קץ להברחות הנשק לעזה, כפי שהזכרנו כאן לפני מספר שבועות. היא יוצאת נגד החלטת ממשלת ישראל לשמר את אתרי המורשת היהודיים – מערת המכפלה וקבר רחל – כדי להוכיח שחמאס נשאר ארגון אידיאולוגי, הנאמן לרעיון חיסול מדינת ישראל באמצעות שלילת שורשיו של עם ישראל בארץ אבותיו. מנגד מחסלים אנשי חמאס כל קבוצה – ובעיקר כזו שהיא איסלאמית יותר מהם – המאתגרת את שלטונם בעזה. אידיאולוגיה ביד אחת ואינטרס השלטון ביד השנייה.
לפעמים מתרחשות תקלות: בנו של ראש חמאס בגדה, מוצעב חסן יוסף, בגד בתנועה, שיתף פעולה עם השב”כ, הסגיר לידיו את פעילי התנועה, ברח לארה”ב והתנצר, ועכשיו פרסם את כל עלילותיו בספר. אבל הארגון מתאושש, לאחר שהאב הנבגד הכריז על ניעור חוצנו מן הבן הבוגד.
חמאס רואה עצמו נציג לגיטימי של העם הפלסטיני, גם אם אינו היחיד: הוא מקפיד להופיע על הבימה הבינערבית כמייצג העניין הפלסטיני, תוך העמדה במבוכה את המוסדות הרשמיים של הליגה הערבית, שאינם מעוניינים להיכנס לוויכוח בשאלה מיהו הנציג האמיתי של הפלסטינים במוסדותיהם.
מצרים, ירדן, סעודיה וטוניסיה רואות בחמאס ארגון טרור איסלאמיסטי, אך אין בכוחן לשחרר את תושבי עזה מציפורני הארגון האלים, שהשתלט על חייהם ועל האג’נדה הפוליטית הפלסטינית, תוך פירוק הרשות הפלסטינית לשתי ישויות נפרדות, עוינות ומתחרות על הבכורה הפוליטית. לקראת כינוס הפסגה הערבית בסוף החודש בלוב עולה השאלה מי ייצג את הפלסטינים: האם יהיה זה אבו-מאזן או ח’אלד משעל. שאלה זו עדיין לא נפתרה, וכנראה לא תיפתר עד רגע תחילת הכינוס.
חמאס גם מנסה להופיע כמגן הפלסטינים בזירה הבינלאומית: לפני מספר ימים פעלה ממשלת חמאס כדי למנוע ביקור של תלמידים פלסטינים שהתארחו בהולנד במוזיאון השואה באמסטרדם, שמא ישמעו שם על חלקו של המופתי הפלסטיני חאג’ אמין אלחוסייני בהשמדת יותר מחצי מיליון יהודי הונגריה במלחמת העולם השנייה.
במשך השנתיים האחרונות הלכה ופחתה התמיכה העממית בארגון חמאס, בשל האמצעים האכזריים שהוא נוקט לביסוס שלטונו. בני עזה גילו שבני כנופיות חמאס אינם שונים במהותם מהמושחתים של אש”ף, אלא רק מצויים בתקופה שונה של ההתפתחות – או ההידרדרות – הארגונית, כמתואר לעיל. ישראל חזקה, מוכנה ומאיימת תביא להתמקדות חמאס בשלטון ולא בג’יהאד, וכך ניתן יהיה לזרז את תהליך הידרדרות חמאס לתנועה אינטרסנטית, שכל עניינה הוא השלטון ומנעמיו.
