גליון 236, כ”ו באדר התשע”ג 8 – 15.3.2013
בסיורו הנוכחי של מזכיר המדינה האמריקני, ג’ון קרי, הוא דיבר בפני דיפלומטים אמריקניים, ובדבריו הוא “יצר” מדינה חדשה: קירזחסטן. כנראה התבלבל בין קירגיזיסטן וקזחסטן. פליטת פה זו מוכיחה שוב שבעלי תפקידי-מפתח בממשל האמריקני מתמנים למשרותיהם לא על פי ניסיונם, כישוריהם, הכרתם את הזירה והתאמתם לתפקיד, אלא על פי קשריהם, עם הנשיא כמובן.
מזכיר מדינה חדש, גם אם היה סנטור וראש ועדת קשרי החוץ של הסנאט, נאלץ ללמוד במשך זמן קצר על ההיסטוריה, התרבויות, המנהיגים והפוליטיקה של כ-200 מדינות ועל הסכסוכים שבהן הן מעורבות. אין למזכיר מדינה חדש מאה ימי חסד או תקופת טירונות, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שטחיות, ביצועים בינוניים וטעויות, שחלקן חמורות ביותר.
בעייה נוספת נובעת מכך שמזכיר מדינה חדש מביא עמו חברים למשרות הבכירות במשרדו, שבדרך כלל אינם מכירים את הזירה הבינלאומית בערך כמוהו. ישנו אומנם במחלקת המדינה גרעין של פקידים מקצועיים קבועים, אבל לא תמיד הללו נמצאים במרכז העשייה הפוליטית, הממוקם על הציר שבין הבית הלבן ומחלקת המדינה.
התרבות האזרחית האמריקנית המבוססת על הפרט רחוקה כרחוק מערב ממזרח מהתרבות הקבוצתית-שבטית, האתנית, הדתית והעדתית המאפיינת את החברות במזרח התיכון. כתוצאה מכך מביטים האמריקנים בדרך כלל אל המזרח התיכון מבעד למשקפי התרבות האמריקנית, ושואלים: מה לא בסדר עם העמים האלה?
“קבלת פנים” נוסח המזרח התיכון
אחד הכשלים החוזרים על עצמם קשור בביקור שעורך מדי פעם באזור נשיא או בכיר אמריקני או אירופי. הכשל נובע ממספר גורמים:
* תוכנית הביקור: מטבע הדברים התוכנית אינה יכולה לכלול את כל מדינות האזור, ולכן תמיד יהיה מי שייעלב מכך שהוא ומדינתו לא נכללו בסיור. התנצלות אינה מוחקת את הפגיעה מן הזלזול שחש מי שנשאר מחוץ לתוכנית הביקור, ובעתיד הוא כבר ימצא את ההזדמנות להתנקם במנהיג המערבי על העלבון.
* המבקר רוצה להיפגש לא רק עם אנשי השלטון אלא גם עם מתנגדיו. זה מקובל בארה”ב ובאירופה, אבל לא במזרח התיכון. ביוני 2009 ביקר במצרים הנשיא האמריקני ברק אובמה כאורחו של הנשיא המצרי חוסני מובארק, אבל נפגש גם עם מתנגדיו, “האחים המוסלמים”. פגישה זו הייתה בבחינת תקיעת-סכין בגבו של מובארק שהשפילה אותו, והוא נעלב עד עמקי נשמתו. זוהי הסיבה האמיתית להיעדרותו מן הנאום שנשא אובמה לאומה האיסלאמית. הפגישה חיזקה עד מאוד את “האחים” ועודדה אותם, ועד היום רבים ממתנגדיהם מאשימים את אובמה בהצלחת “האחים המוסלמים” להשתלט על המדינה.
* המבקר נוטה להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה שבה הוא מבקר, בעיקר כדי לפשר ולגשר בין השלטון ובין מתנגדיו. במזרח התיכון התערבות כזו נתפסת באופן שלילי ביותר, שכן על פי מסורת האיזור, מתווך נמצא במעמד של שופט, ואיך יכול זר, שאינו מכיר את תרבות המזרח התיכון, להיות שופט?
* המבקר עורך בדרך כלל מסיבת עיתונאים עם מקבילו במדינה המארחת, שבמהלכה הוא מפגין ידידות כלפי מארחו ומביע תמיכה בו. במערב – שבו המנהיגות היא לגיטימית בעיני הציבור – דברי המבקר מתקבלים בציבור כתמיכה במדינה והבעת ידידות כלפיה. אך ברבות ממדינות המזרח התיכון, שבהן השלטון נתפס כבלתי לגיטימי, מבקר התומך בשליט ומביע ידידות כלפיו, נתפס כעויין את האוכלוסיה ושותף לדיכוי מצד השלטון שממנו היא סובלת.
* המבקר אוהב להביא פתרונות לסכסוכים באיזור, אך פתרונות אלה הם בדרך כלל שטחיים ואינם יורדים לשורשי הסכסוכים. כתוצאה מכך, הפתרונות מעוררים התנגדות, ולכן גם שנאה, כלפי מציעיהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפתרון המבוסס על כסף: מענקים כספיים מתַגברים שחיתות שלטונית ומעוררים שנאה כלפי המבקר המעודד שחיתות.
* המבקר מתנהג על פי כללי ההתנהגות המקובלים בארצו, ובעיקר במה שנוגע לנשים. גברות המכהנות בתפקידים בכירים במערב, כמו מדלין אולברייט, קונדוליסה רייס וקתרין אשטון, מתקבלות במערב כשוות לגברים. במזרח התיכון לא מקובל שאשה תתנהג באדנות כלפי גברים, גם אם היא מייצגת מדינה אחרת. הדבר היה חמור במיוחד במקרה של קונדוליסה רייס, שהציבה אתגר תרבותי גדול לאנשי המזרח התיכון, כשנאלצו לקבלה כבעלת סמכות, למרות היותה אשה, בלתי נשואה, וממוצא אפריקני. שלושת המרכיבים הללו, ובמיוחד המוצא האפריקני שלה, גרמו לרבים באיזור הזה דחייה קשה.
* אובמה גם הוא מהווה אתגר תרבותי לא פשוט למזרח התיכון: כהה עור ממוצא אפריקני נקרא בערבית “עַבְּד”, כלומר עֶבֶד, ואיך ייתכן שכזה אדם אומר לערבים, לפרסים או לטורקים מה לעשות ומה לא לעשות? יש להוסיף את הטענה שהוא או אביו עזב את האיסלאם, ועל פי האיסלאם, מי שעוזב אותו – דינו מוות. רבים במזרח התיכון תוהים, אומנם לא בקול, כיצד בכלל מעז אדם כזה להגיע לקהיר, לסעודיה, לעיראק – כראש מדינה.
* מבקרים מדברים בדרך כלל שפות אירופיות, בעיקר אנגלית וצרפתית שהיו השפות של הקולוניאליזם. לכן, הכרזות פומביות של מבקר בשפות אלו מזהות אותו כקולוניאליסט, זר, מתנשא, משפיל ומנצל, ולכן – גם שנוא ודחוי.
* לקראת ביקורה של אישיות מן המערב, יש רבים המעוניינים להכין לו “קבלת פנים” בצורת פיגועים ופעולות טרור, בעיקר במטרה להוכיח לו “מי כאן בעל הבית”. הדבר בלט בעיראק אחרי 2003, ובמהלך האינתיפאדה הפלסטינית בין 2000 ל-2007. כתוצאה מכך ניתן לקבוע בוודאות כי ביקורים אלה במזרח התיכון גורמים לשפיכות דמים.
ביקוריהם של ראשי מדינה אירופים ואמריקנים בישראל אינם מביאים תוצאות חיוביות
ביקור של איש מהמערב בדרך כלל מתמשך יום או יומיים, שבמהלכם הוא מנסה למצוא פתרון לבעיה הקיימת זמן רב הכרוכה בסכסוכים על רקע אתני, שבטי, דתי או עדתי. המורכבות של המצב והבעיות שמעוררים ביקורים של זרים מובילים למסקנה כי עדיף למנהיגים ונושאי משרות בכירות במערב להימנע מביקורים במזרח התיכון. אלה רק מסבכים בעיות ישנות ויוצרים בעיות חדשות, בעוד שהסיכויים שביקורים אלה יניבו משהו חיובי או יעניקו לבעיה כלשהי פתרון אמיתי – נמוכים למדי. עדיף אפוא לנהל דיפלומטיה חשאית מאחורי הקלעים, לתמוך ולסייע לראשי מדינה, לפוליטיקאים, לארגונים ולפעילות, עם נוכחות מינימלית.
על מנהיגים במערב להבין כי תרבות המזרח התיכון אינה זו של אירופה ואמריקה. לאנשי המזרח התיכון יש זיכרון היסטורי, סולם ערכים וסדר עדיפויות שונים לחלוטין מאלה של תרבויות המערב. מעמד הקבוצה – האתנית, השבטית, הדתית והעדתית – גבוה לאין שיעור מזה של מקבילתה בתרבות המערב. כמו כן השיקולים הדתיים ממלאים במזרח התיכון תפקיד מפתח, ולכן למנהיגי מדינות, שבהן הדת היא עניינו הפרטי של כל אדם ומופרדת מן המדינה, חסר מרכיב בסיסי להבנת תרבות המזרח התיכון. נוכח כל אלה, אין מנוס מן המסקנה כי לא ניתן ליישם במזרח התיכון פתרונות התפורים על פי מידותיה התרבותיות של אירופה או אמריקה.
דברים אלה נכונים גם באשר לביקורים בישראל, המנסה למצוא את דרכה לא באירופה או באמריקה, אלא במבוך המזרח תיכוני. ביקוריהם של נשיאים וראשי מדינה אירופים ואמריקנים בישראל אינם מביאים תוצאות חיוביות, ודי אם נזכיר את הנשיא האמריקני ביל קלינטון, שביקוריו בישראל דחפו את מנהיגיה לחתום על הסכמי אוסלו שהביאו בהמשך לעליית חמאס ולהשתלטותו על רצועת עזה.
ביקורו הקרוב של אובמה בישראל עלול, באורח דומה, לדחוף את ישראל להסכים להקמת מדינת טרור נוספת, הפעם ביהודה ושומרון, שכן לאף אחד בעולם, כולל לאובמה, אין יכולת להבטיח שחמאס לא ישתלט עם הזמן גם על איזור זה.
כפי שרופא חייב ללמוד לפחות 10 שנים לפני שהוא מנתח את הפציינט הראשון שלו, כמו שמהנדס לומד שנים רבות לפני שהוא מהנדס את הגשר הראשון, כך מדינאי, ראוי שילמד היטב ולעומק את המזרח התיכון, תרבותו, הדתות שלו וההיסטוריה שלו לפני שהוא בא לביקורו הראשון באזור, והדברים אמורים גם לגבי אפגניסטן.
צרות המזרח התיכון – ומרחץ הדמים בסוריה מוכיח זאת באופן הנורא ביותר – נובעות לא מעט מן הניסיון להחיל על המזרח התיכון את התרבות הפוליטית של חברות זרות. הגיע הזמן שהעולם יחדל מכך ויתחיל להתייחס למזרח התיכון כפי שהוא במציאות, ולא בחלומותיהם של מבקרים הבאים ליום-יומיים.
