חוקה ומבולָקָה

גליון 223, כ”ג כסלו התשע”ג 7 – 14.12.2012

במדינה דמוקרטית, חוקה נועדה לנסח את הערכים הבסיסיים של אזרחיה ולקבוע את כללי היסוד להתנהלותה של המערכת השלטונית באופן שזו תשקף את הערכים שבהם מאמינים מרבית האזרחים, ובראשם – ערך החירות. החוקה אמורה להציב מגבלות על זרועות השלטון ולהגן על האזרח מפני שרירות לבם של בעלי התפקידים. גם במדינות דיקטטוריות יש חוקות, אבל לרוב אין הן אפקטיביות במובן זה שאינן מגנות על האזרח מפני עוצמתו של השלטון, והמקרה הסורי בשנתיים האחרונות מוכיח היטב כלל זה. בדיקטטורות החוקה היא הכלי שבאמצעותו משליט הדיקטטור את רצונותיו, את כוונותיו ולפעמים אף את שיגעונותיו, תוך שהוא סותם את פיות מתנגדיו בטענה הקבועה שכל צעדיו נעשים על פי החוקה ובהתאם לחוקים המתבססים עליה.
   מצרים של אחרי מהפכת 25 בינואר 2011 השתחררה מעולו של דיקטטור, חוסני מובארק, יחד עם חבריו הקצינים ששלטו במצרים מאז יולי 1952, שלט בה על פי חוקה ששימשה אותו כעלה תאנה לכך שהשלטון כולו נמצא בידיו ושהמדינה כולה מסתובבת סביבו כאילו היה אל. עתה רוצים המצרים חוקה אחרת, “דמוקרטית”, אשר מצד אחד תבטיח כי השלטון לא יהפוך שוב לדיקטטורה, ומצד שני תבטא את ערכי היסוד של החברה ותגן עליהם. המציאות של הימים האחרונים נובעת מכך שהחוקה שמנסה הנשיא מוחמד מורסי לקבוע באמצעות משאל עם אינה מוצאת חן בעיני קבוצות מסוימות. לכן הן יוצאות לרחובות להביע את דעתן באמצעות הפגנות המתדרדרות לעתים קרובות למעשי אלימות המוניים, לפצועים ולהרוגים.
 
תומכים בדיקטטור “רך”
לשם פשטות הדיון, נחלק את האוכלוסיה במצרים חלוקה סכמטית לשלושה מגזרים עיקריים: חילונים, “אחים מוסלמים” וסלפים.
   החילונים שואפים להפוך את מצרים למודרנית, ליברלית, פתוחה, בעלת סגנון מערבי, לא דתי ולא מסורתי, שבה האזרחות שווה לכולם ומחליפה את כל ההשתייכויות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות.
   “האחים המוסלמים” רוצים מדינה דתית, שבה שולטת השריעה אבל אינה מפריעה למדינה לאמץ את הכלים המודרניים המצויים בעולם. הם בעד שיתוף נשים במעש הציבורי במגבלות הצניעות, ומאמינים כי חשוב לשלב את האזרחים הקופטים – שהם נוצרים – בחברה, בכלכלה ובמנגנוני השלטון השונים. השוויון בין האזרחים נתפס כבעייתי, שכן על פי האיסלאם אין דרך להשוות בין מוסלמי ובין נוצרי, שהרי הוא “בן חסות” (ד’ימי) אשר אמור על פי הקוראן (סורה 9 פסוק 29) לחיות בצל האיסלאם בתנאים משפילים. גם הקביעה כי נשים שוות לגברים רגישה אצלם, בשל תפיסות מסורתיות שעל פיהן “הגברים אחראים על הנשים” (סורה 4 פסוק 34).
   הסלפים מבקשים לראות את יישום השריעה האיסלאמית בכל שטחי החיים, ואינם מסכימים לאמץ שום מאפיין מערבי ומודרני. הם דורשים להתייחס לקופטים כאל אזרחים נחותים, ואינם מסכימים לכך שנשים תמלאנה תפקידים ציבוריים, בפרשם כפשוטה את האימרה המיוחסת למוחמד נביא האיסלאם: “החיג’אב הטוב ביותר של האישה הוא ביתה”.
   הבעיה העיקרית של החוקה במצרים כיום היא שכל אחד מן המגזרים הללו רואה את המהפכה כשלו, מגדיר “דמוקרטיה” על פי מושגיו וערכיו, ואם החוקה החדשה תפנה לכיוון אחר, הוא יטען כי “גנבו לו את המהפכה” וייצא לרחובות כדי “לשרוף את המועדון”. הגורם היחיד המשותף לכל הסקטורים הוא סירובם המוצהר לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה, אם כי כל אחד מהם היה מסכים שהשליט המייצג את תפיסת עולמו יהיה בעל סמכויות נרחבות. במילים אחרות: כל אחד היה מסכים לדיקטטור “רך”, אם הוא מייצג את תפיסת העולם שלו.
 
אלאזהר – מוסד מטעם
להלן נעַמֵּת כמה מסעיפי החוקה המוצעת עם גישתם של שלושת המגזרים, כשיש לזכור כי במציאות שהיא מורכבת, בכל מגזר יש קבוצות החלוקות ביניהן ברבים מהנושאים.
   נקדים ונאמר כי  לא מעט סלפים רואים בעצם החוקה עניין שלילי.  זוהי יצירה אנושית, בעוד שהחוקה האמיתית והיחידה של המוסלמי היא הקוראן – היצירה השמימית. על פי גישתם, החוק של מדינת האיסלאם חייב להיות השריעה האיסלאמית, ולכן כל החוקים שמחוקק בית מחוקקים אנושי כלשהו בטלים ומבוטלים מעיקרם. על המחוקק להיות איש דת הפועל מכוח סמכות דתית, לא אזרחית. לכן סלפים אלה אינם צד בוויכוח על החוקה, כי מבחינתם, זו כלל אינה אמורה להתקיים.
   הסעיף הראשון של החוקה זוכה להסכמתם כללית של המתדיינים:
   “רפובליקת מצרים הערבית היא מדינה עצמאית וריבונית, מאוחדת ולא תחולק, ומשטרה – דמוקרטי. העם המצרי הוא חלק משתי האומות: הערבית והאיסלאמית, והוא גאה בהשתייכותו לעמק הנילוס וליבשת האפריקנית, ובהמשכו האסיאתי, והוא משתתף באופן חיובי בתרבות האנושית”.
   הבעיות מתחילות בסעיף השני:
   “האיסלאם הוא דת המדינה, הלשון הערבית היא לשונה הרשמית, ועקרונות השריעה האיסלאמית הם המקור העיקרי של התחיקה”.
   בסעיף זה יש כמה מוקשים. הראשון הוא קביעת האיסלאם כדת המדינה. הגישה הדתית רואה בחיוב קביעה זו, אך היא עומדת בסתירה לסעיפים אחרים בחוקה שלפיהם כל אזרחי מצרים שווים. שכן כאמור על פי האיסלאם, נוצרי אינו שווה זכויות למוסלמי, ואשה אינה שוות זכויות לגבר.
   מוקש שני הוא הקביעה כי הבסיס לתחיקה הוא “עקרונות השריעה” ולא השריעה עצמה. המילה “עקרונות” היא כללית, בלתי מוגדרת, שיש מחלוקת על משמעותה. “עקרונות השריעה” אינם הלכה, ולכן הם בגדר סברות בעלמא. על פי גישת הסלפים, השימוש במונח “עקרונות” נועד לצמצם את ההשפעה המעשית של ההלכה האיסלאמית על חוק המדינה לעניינים הקשורים במעמד האישי, בעיקר נישואין וגירושין.
   הקביעה כי “הלשון הערבית היא לשונה הרשמית” של מצרים מוציאה מן הכלל את המיעוט הנוּבִּי המרוכז בדרום מצרים, ששפתו אינה ערבית.
   הסעיף השלישי:
    “עקרונות ההלכה של המצרים, הנוצריים והיהודיים, הם המקור העיקרי של התחיקה המארגנת את ענייניהם הפרטיים והדתיים, ושל בחירת מנהיגיהם הרוחניים”.
    סעיף זה הוא בעייתי בעיני מוסלמים דתיים, שכן הוא מקנה תוקף חוקי להלכה הנוצרית ולהלכה היהודית, בעוד שהאיסלאם רואה בדתות אלה “דין אלבאטל” – “דת בטֵלה” או “דת שקרית”.
   הסעיף הרביעי:
   גם הוא מעורר בעיות, שכן הוא קובע ש”(מוסד) אלאזהר הוא רָשות איסלאמית עצמאית וכוללת (אין גופים אחרים בעלי סמכות דתית), עוסק בעצמו בניהול ענייניו (לאיש אסור להתערב בפסיקותיו), ותפקידו להפיץ את הקריאה לאיסלאם, את מדעי הדת ואת הלשון הערבית במצרים ובעולם. דעתו של ועד גדולי חכמי הדת באלאזהר תילקח בחשבון בעניינים הקשורים להלכה האיסלאמית. שייח’ אלאזהר הוא עצמאי, לא ניתן להסירו מכהונתו, והחוק קובע את אופן בחירתו מבין חברי ועד גדולי החכמים. המדינה תממן את הוצאותיו הכספיות של אלאזהר באופן שיספיק להגשמת מטרותיו, וכל זה יוסדר בחוק”.
   הבעיה העיקרית בסעיף זה היא הקביעה כי כל ענייני הדת, ובכללם אלה העוסקים בניהול ענייני הציבור והמדינה, נתונים לשיקולו של אלאזהר. הסעיף נותן סמכות לאלאזהר להתערב בענייני המדינה, ודבר זה אינו מקובל על המגזרים החילוניים. גם הסלפים אינם רואים במוסד את המגדלור שלאורו הם הולכים, שכן אלאזהר נתפס כמשתף פעולה עם השלטון, גם בימי מובארק וקודמיו, כשתפקידו היה לייצר עבור השלטון פסקי הלכה המתאימים לסדר היום השלטוני ולא לאיסלאם האמיתי. גם משכורותיהם של אנשי אלאזהר משולמות מקופת המדינה, כלומר על ידי השלטון, מה שמחשיד את חכמי המוסד כי פסקי ההלכה שלהם משקפים את דעת השלטון. סמכות דתית בלעדית זו שמעניקה החוקה לאלאזהר עומדת בסתירה לתפיסתם של סלפים רבים המקבלים עליהם רק את הפסיקות של פוסקי ההלכה שלהם.
 
משטרת המוסר והמדע
הקביעה הכללית שבסעיף החמישי לחוקה מקובלת על כולם:
   “הריבונות שייכת לעם, הוא פועל על פיה, הוא מגן עליה, הוא שומר על אחדותו הפטריוטית והוא מקור הסמכויות באופן המבואר בחוקה”.
   הסעיף השישי, לעומת זאת, רצוף מוקשים:
   “המערכת הפוליטית מבוססת על עקרונות הדמוקרטיה וההתייעצות, האזרחות המשווה בין כל האזרחים בזכויות ובחובות הציבוריות, פלורליזם פוליטי ומפלגתי, העברה מסודרת של השלטון, הפרדה בין רשויות ואיזון ביניהן, ריבונות החוק וכיבוד זכויות האדם וחירויותיו. כל זאת באופן המבואר בחוקה. אסור שתקום מפלגה פוליטית על בסיס אפליה בין אזרחים בשל הבדלי מין, מוצא או דת”.
   המוקשים הרבים בסעיף זה קשורים לאיסלאם: “התייעצות” – בערבית “שורא” – נובעת מהקביעה בקוראן (סורה 42 פסוק 38) כי “שלטון היושב במרומים הוא התייעצות בין בני אדם”, מעין “קול המון כקול שדי” ביהדות. אמירה כזו מקוממת גורמים חילוניים. הביטוי “האזרחות המשווה בין כל האזרחים” משמעותו כי מוסלמים שווים לנוצרים, והוא כאמור מקומם את הדתיים. גם “הפרדה בין רשויות” אינה מקובלת על הדתיים, כי בורא עולם הוא המחוקק, הוא המבצע והוא השופט. לכן, איך אפשר לחלק את סמכויותיו לשלוש רשויות שונות ונפרדות, העלולות להסתכסך זו עם זו? ואילו האיסור בסעיף זה “להקים מפלגה פוליטית על בסיס אפליה בין אזרחים בגלל הבדלי דת” יוצר איום פוטנציאלי על מפלגות הסלפים, ולכן הם רואים בו כלי בידי “האחים המוסלמים” לסגור את המפלגות הסלפיות שנגסו חלק מקהל התומכים של “האחים”.
   סעיף 10 נוגע לענייני משפחה:
   “המשפחה היא בסיס החברה, והיא מושתתת על הדת, המוסר והלאומיות. המדינה והחברה יקפידו על היצמדות לאופיה המקורי של המשפחה המצרית…”.
   את הקביעה כי המשפחה מבוססת על הדת מפרשים גורמים חילוניים כאיסור על נישואים אזרחיים, הנפוצים כיום בערי מצרים, ועל יחסים בין אנשים ונשים שלא במסגרת המשפחה המסורתית. חילונים רואים בסעיף זה כפייה דתית קשה וחדירה חמורה לפרטיותם.
   הנטייה הדתית של החוקה מופיעה גם בסעיף 11:
   “המדינה תפקח על המוסר, דרכי ההתנהגות הראויה, הסדר הציבורי, הרמה הגבוהה של החינוך, הערכים הדתיים והפטריוטיים, העובדות המדעיות, התרבות הערבית והמורשת ההיסטורית והתרבותית של העם…”.
   השגחת המדינה על המוסר נתפסת על ידי החילונים כ”משטרת צניעות” שתעניש אנשים ונשים בוגרים על התנהגות ש”האחים המוסלמים” רואים כבלתי מוסרית. פיקוח המדינה על “העובדות המדעיות” נתפס כאיום איסלאמי על המחקר המדעי, שכן האיסלאם אינו מקבל תיאוריות כמו דרוויניזם, אינו מסכים עם קביעות היסטוריות רבות כמו למשל כי ירושלים הייתה בירת היהודים, ובמיוחד אינו מקבל ניתוח מדעי של הקוראן והחדית’ – המסורת בע”פ של האיסלאם. מצד שני, גורמים סלפים מתייחסים בשלילה מוחלטת לשרידי תרבות הפרעונים המצויים במרחב הציבורי ובמוזיאונים במצרים, שכן הפרעונים היו כופרים ועובדי אלילים. לכן אפוא אם המדינה מפקחת על “המורשת ההיסטורית והתרבותית של העם” ומשמרת אותה, היא בעצם פועלת נגד האיסלאם.
   סעיף 24 עוסק בחינוך: “החינוך הדתי על כל סוגיו וההיסטוריה המצרית הם שני מקצועות בסיסיים במערכת החינוך עד האוניברסיטה”.
   חינוך דתי? לחילונים?
 
דיקטטור ברשות החוקה
בפרק 3 לחוקה מפורטות סמכויות הנשיא. אחת מהן היא כי “נשיא הרפובליקה, בהסכמת הממשלה, יכריז על מצב חירום באופן שיוסדר בחוק”. כיוון שהנשיא שולט בממשלה, סעיף זה מקנה לו סמכות, שבפועל היא בלעדית, להכריז על מצב חירום, שבו יישללו זכויותיהם האזרחיות של הפרטים, הקבוצות והמפלגות, ולמעשה, הנשיא יכול לשתק את החיים הפוליטיים ולהפוך את עצמו לדיקטטור ברשות החוקה.
   סעיף אחר המסדיר את מוסד הנשיאות קובע כי רק רוב של שני שלישים מחברי בית הנבחרים יכול להדיח נשיא מכהונתו. במצב העניינים הנוכחי, שבו ל”אחים המוסלמים” יש כמחצית ממושבי הפרלמנט, קביעה כזו מונעת לחלוטין את האפשרות שבית הנבחרים ידיח את הנשיא, הגם שזכותו לעשות כך.
   כך, במלאכת אריגה עדינה, עומד מורסי להגיש לעם המצרי חוקה תפורה למידות כתפיו, כתפי מנהיג של “האחים המוסלמים”, ששם לו למטרה להשליט את האיסלאם על כל מעגלות המדינה. לכן אין זה מפליא כי צעירי מהפכת 25 בינואר 2011, שסילקו מהשלטון בגופם ממש את הדיקטטור החילוני מובארק וחבר מרעיו המושחתים, זורמים שוב בהמוניהם לכיכר אלתחריר, למחות נגד השתלטותו של דיקטטור אחר, מהסוג הדתי. את מובארק הם שנאו, וממורסי הם פוחדים.
   “האחים המוסלמים”, חבריו לדרך של נשיא מצרים, טוענים כי מרבית האוכלוסייה תומכת בהם ובדרכם, ולכן זכותם להשליט את האג’נדה שלהם על כל המדינה. אחרת, לשם מה היושב במרומים הביא אותם לשלטון, הן בפרלמנט והן בנשיאות? היש הוכחה גדולה מזו לזכותם, ואפילו לחובתם, להחיל את השריעה על מצרים?
   הסלפים שוללים את החוקה מכל וכל, ולכן יש בהם כאלה הפועלים – אם כי בזהירות רבה – נגד קבלתה. אך היות שהם עדיין במיעוט, הם נזהרים לא להרגיז את הנשיא ואת כנופיות “האחים המוסלמים” המרגישים כבעלי הבית, מסתובבים ברחובות הערים ותרים אחרי אלה שאינם מסכימים לדעתם. אף אחד לא רוצה להיתקל בהם כשהם רוגזים.
   העדר מנגנונים חברתיים לניהול סכסוכים מביא את האנשים להשתמש בכוח כברירה ראשונה. מכאן קצרה הדרך לאנדרלמוסיה מוחלטת שתטביע את מצרים בביצה של אש, דם ודמעות. אזרחי מצרים, שחיו באומללות תחת שלטונו של מובארק, לפחות יכלו לאכול את המעט שיכלו לרכוש, ואילו כיום, כמעט שנתיים מיום המהפכה, החריפה אומללותם, כשחרפת רעב מאיימת על מדינה שבעבר הייתה “אסם התבואה של המזרח התיכון”.
   לעמים ולשליטים במזרח התיכון יש אובססיה לחיות על פי חוקה: העמים מצפים כי החוקה תגן עליהם מפני הדיקטטור, והשליטים מצפים כי זו תצדיק את שלטונם הבלתי רצוי, הבלתי מקובל והבלתי לגיטימי. האובססיה נובעת מעצם הפריכות של מוסד המדינה, היות שמרבית המדינות במזה”ת הן מלאכותיות ונוצרו על ידי הקולוניאליזם לשם קידום מטרותיו. המדינות מורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות, שונות זו מזו ושונאות זו את זו. לכן, האליטות השולטות בהן זקוקות למסמך, לחוקה, כדי להתנחל דרכה בלבבות הציבורים השונים וכדי להצדיק באמצעותה את שלטונם חסר הלגיטימיות.
   הציבור – החש את התפקיד המוזר שממלאת החוקה – יוצא נגדה, כפי שרואים בימים אלה ברחובות מצרים ובכיכרותיה: ביום שלישי השבוע ניסו כמה עשרות אלפי אנשים לתקוף את ארמון הנשיאות בקהיר במחאה על החוקה העומדת להיות מוגשת למשאל עם, ועל הצווים החוקתיים שהוציא מורסי. בצווים אלה הציב את עצמו מעל הרשויות האחרות, ובעיקר זו השופטת, וקבע כי שום גוף במצרים אינו מוסמך לערער עליהם. בשבוע שעבר שבתו עיתונים במחאה על הסכנה הנשקפת לחופש הדיבור, וכיכר אלתחריר חוזרת לימים של ההפגנות נגד מובארק עם סיסמאות דומות בנוסח “העם רוצה להפיל את המשטר” ו”הסתלק!”.
   רק לשם השוואה: למדינת ישראל אין חוקה, אבל היא מדינה יציבה ואיתנה בזכות הלגיטימיות שלה בעיני רוב אזרחיה כמסגרת מדינית וכמערכת שלטונית. החוקה, עם כל חשיבותה, אינה יכולה כשלעצמה לשמש תרופה למחלות הגנטיות של מדינות המזרח התיכון. יציבות ושלווה יגיעו לאזור רק לאחר שיימחקו הגבולות שסימן הקולוניאליזם, ועל חורבות המדינות הכושלות הקיימות תקומנה מדינות קטנות יותר אבל הומוגניות מבחינת הרכב אוכלוסיותיהן. מדינות אלה תהיינה לגיטימיות בעיני אזרחיהן ולכן – גם יציבות פוליטית ומשגשגות כלכלית, ובא למזרח התיכון גואל.
 
* המאמר מתפרסם גם ב”מקור ראשון”.

Print Friendly, PDF & Email