גליון 281, ה’ באדר ב’ התשע”ד 7 – 14.3.2014
מאז ימי “כיכר אלתחריר” בינואר 2011, מסכימים המצרים שכיום הדמוקרטיה היא שם המשחק הפוליטי בארצם, אחרי שבמשך שנים ארוכות של שלטון הקצינים – מאז יולי 1952 – היא חייתה תחת רחמי משטר צבאי חשוך ואכזרי. אחת ההוכחות שהדמוקרטיה התנחלה במצרים היא החירות שממנה נהנים אמצעי התקשורת ובעליה, וכן העיתונאים והשדרנים. לכולם שמורה הזכות לומר ולפרסם ברבים את כל העולה על רוחם העיתונאית.
אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר מהסיסמאות. בימי הדיקטטורה של מובארק, נהנתה התקשורת המצרית ממידה גדולה של חירות, ואמצעי תקשורת זרים יכלו לפעול במדינה באופן חופשי למדי, גם אם לא שרו שירי תהילה למובארק ואף כשביקרו אותו ואת המערכת השלטונית שבראשה עמד. אפילו רשת “אלג’זירה” בערבית נהנה בדרך כלל מאפשרות לפעול באופן חופשי במרחב התקשורתי, למרות שסדר היום שלה מבוסס על קידום ענייני “האחים המוסלמים” על חשבון השליטים הערביים. רק לעתים רחוקות היה מובארק סוגר את משרדי “אלג’זירה” ומונע מעיתונאיה לפעול מתוך מצרים, וגם זאת רק לימים ספורים.
החירות שממנה נהנתה “אלג’זירה” איפשרה לה להסית את הציבור המצרי נגד מובארק בתהליך ארוך ואיטי, ויש יסוד סביר לטענה ש”האביב הערבי” הוא תוצאה של ההסתה הקבועה נגד השליטים הערבים שניהל הערוץ מאז שעלה לשידור בשלהי 1996. אומנם לאתרי התקשורת החברתית דוגמת פייסבוק וטוויטר היה תפקיד חשוב באפשרות שהעניקו למצרים להתארגן להפגנות, אך תפקידם היה אינסטרומנטלי ולא מהותי. הם היו הכלי שאיפשר לציבור לארגן הפגנות כשאמצעי תקשורת מקומיים – עיתונות, רדיו וטלוויזיה – נחסמו ולא פרסמו את דבר ההפגנות, מועדיהן ומקומותיהן. “אלג’זירה” לא רק שפרסמה את ההפגנות, היא גם סיקרה אותן בשידור חי, ומתנגדי מובארק זכו לומר נגדו את אשר בליבם במשך שעות ארוכות.
בעקבות בריחתו של נשיא תוניסיה זין אלעבאדין בן עלי, פרצו ב-25 בינואר 2011 במצרים הפגנות נגד מובארק, והוא פוטר ב-11 בפברואר של אותה שנה. הצבא ניהל את המדינה. ב-30 ביוני 2012 נבחר לנשיא מוחמד מורסי, איש “האחים המוסלמים”, וכך השיגה “אלג’זירה” את הישגה הגדול: הפלת נשיא והצבת נשיא מקרב “האחים המוסלמים” במקומו. שנה אחרי כן, ב-30 ביוני 2013, פרצו במצרים הפגנות ענק נגד מורסי, והצבא ניצל אותן כדי להיפטר ממורסי ב-3 ביולי 2013. אמיר קטר, האב הרוחני של “אלג’זירה”, ידע מראש על התוכנית לסלק את מורסי והתפטר שבוע קודם לכן (ב-25 ביוני 2013). הוא לא יכול לשאת את בושת הכישלון.
עבד אלפתאח א-סיסי, שר ההגנה המצרי, הפך להיות האיש החזק במדינה – מובארק ב’, רק הרבה יותר פופולרי – מסיבה אחת: כל אותם מצרים שאינם מעוניינים בשלטון “האחים”, נאחזים בו כטובע הנאחז בקרש. הוא מעמיד את מורסי לדין בהאשמות חמורות, כולל רצח מפגינים, ובכוונתו להציב את עצמו כמועמד לנשיאות בבחירות שתיערכנה בקרוב. אבל איך יוכל א-סיסי להצליח כנשיא, כש”אלג’זירה” נושפת בעורפו ומפיצה תעמולה נוראה נגדו? א-סיסי נקט אפוא את המעשה הנחוץ מבחינתו, ובמהלך המחצית השנייה של 2013 עצר כ-20 מאנשי “אלג’זירה” הפועלים במצרים באשמה של הפצת מידע כוזב. הוא החרים את ציוד הצילום של שלוחת הערוץ במצרים וסגר את משרדיו.
קטר, בעליה של “אלג’זירה”, יוצאת מגדרה בניסיונה לשחרר את עיתונאיה מן הכלא המצרי. היא הצליחה לגייס לטובתם ארגוני עיתונאים, פקידים באו”ם כמו נציבת זכויות האדם נאווי פילאי, את שר החוץ הבריטי ויליאם הייג, ואפילו חברי קונגרס אמריקניים, אך א-סיסי לא שת לבו לדבריהם. הוא אינו מוכן לקבל מאף אחד שיעור בדמוקרטיה, כי לדעתו חירות התקשורת אינה זכות לפזר שקרים, והוא יציב ל”אלג’זירה” גבולות ליכולתה להפיל נשיאים. סעודיה – שמעולם לא הרשתה לאנשי “אלג’זירה” לעבוד בתחומה – מגישה לא-סיסי סיוע כספי, המאפשר לו להתנהג כך מול קטר.
בינתיים ממשיכה “אלג’זירה” להתייחס למה שקרה במצרים ביולי כאל הפיכה צבאית בלתי לגיטימית ובלתי חוקית, ונראה שככל שימשיך הערוץ להתייחס כך לשלטון א-סיסי, ימשיך הוא להחזיק את אנשי “אלג’זירה” בין כותלי הכלא. שחרורם תלוי בשינוי מדיניותה של קטר כלפי “האחים המוסלמים”, והדבר נמצא בידיו של תמים, האמיר החדש שלה. עד עתה מתבצרים הצדדים בעמדותיהם, ואנשי “אלג’זירה” ממשיכים לשלם את מחיר מאבק התרבויות בין “האחים המוסלמים” ובין מתנגדיהם.
חמאס – השעיר לעזאזל
מהו הקשר בין “האחים המוסלמים” במצרים וחמאס? בעיקר קשר אידיאולוגי, כמה קשרים אישיים, ארגוניים ופיננסיים. לא הרבה יותר מכך. חמאס פועל למען שחרור פלסטין – הכוללת את תל-אביב וחיפה – ו”האחים המוסלמים” במצרים פועלים לשחרור העם המצרי מהאליטה הצבאית החילונית שהשתלטה על חייהם ביולי 1952. שתי התנועות חולקות גם חלום אפוקליפטי על מדינה איסלאמית אחת גדולה שתקיף את כל המוסלמים בעולם, ואולי גם תשליט את האיסלאם על כל חלקיה של האנושות שעדיין לא ראו את האור.
חוץ מזה אין הרבה משותף לשתי התנועות. נראה כי יש להטיל ספק באמיתותם של סיפורים רבים שסופרו על חמאס בשנים האחרונות, כמו למשל שפעילים של חמאס וחיזבאללה היו אלה שפרצו לבתי הכלא של מובארק בינואר 2011 ושחררו את האסירים, כולל את מוחמד מורסי העומד כיום לדין על בריחתו אז מהכלא. גם ספק אם חמאס ארגן פיצוצים ומכוניות תופת במצרים בתקופה האחרונה. זאת, למרות שמשטר א-סיסי חוזר וטוען כי אנשי חמאס חברו ל”אחים המוסלמים” כדי להשתלט מחדש על מצרים.
יש ידיעות על כמה מהנדסי פצצות שהתמחו במסגרת חמאס, הג’יהאד האסלאמי או קבוצות אחרות בעזה שמצאו את דרכם לסיני לפני שא-סיסי הרס את המנהרות, והם לימדו את עמיתיהם בסיני ובמצרים את המלאכה. אבל לא נראה כי מדיניותו של חמאס כארגון היא להפיל את שלטונו של א-סיסי במצרים. שכן ראשי חמאס יודעים היטב מהו המחיר שישלמו – אישית וארגונית – אם המצרים יגלו זאת. המנהרות והמיסים המוטלים על הסחורות המוברחות, הנשק, התחמושת, הדלק, האוכל, הכסף המזומן, מעבר רפיח והעורף הלוגיסטי בסיני – כל אלה היו יורדים לטמיון, לו היה חמאס נוקט צעדים ממשיים נגד הצבא, המשטרה, כוחות הביטחון או מוסדות השלטון במצרים. יש להם יותר מדי להפסיד ומעט מדי להרוויח ממאבק נגד מדינה כמו מצרים עם שלטון כמו זה של א-סיסי.
אלא שהשלטון המצרי זקוק לאויב חיצוני כדי להסביר את הצלחתו המוגבלת בשמונת החודשים האחרונים: הכלכלה מדשדשת, הטרור בסיני פורח (ראה אוטובוס התיירים הקוריאניים), התיירים אינם חוזרים, האמריקנים כועסים, האתיופים משתלטים על מי הנילוס ואי-אפשר להאשים את ישראל – מדינה שיש למצרים הסכם שלום עמה – בצרותיה של המצרים. לכן, מזל שיש “האחים המוסלמים” והאחים של האחים המוסלמים, כלומר חמאס – להאשימם.
ואם כבר מאשימים אותם, אז למה לא להחרים את רכושם? המצרי העני יודע כי הפלסטינים מקבלים סיוע מאונר”א וכי ההכנסה לנפש בעזה גדולה בהרבה מההכנסה לנפש במצרים, ולא יקרה לפלסטינים כלום אם הם יחלקו עם המצרים את עושרם. לכן א-סיסי בטוח שהחרמת רכוש חמאס במצרים תתקבל באהדה בציבור המצרי המתנגד ל”אחים”, ותדמיתו שלו תשתפר לקראת הבחירות לנשיאות. כך נאלץ חמאס לשלם את מחיר העלייה בפופולריות של א-סיסי בעיני הציבור המצרי.
אלא שאם מצרים תדחק את חמאס לפינה, הוא עלול, כארגון, להשיב מלחמה שערה באמצעי הטרור המוכרים לו היטב, וגם לפנות לאיראן שתושיע אותה מהלחץ המצרי. ואם ללחץ המצרי על חמאס יתלווה לחץ ישראלי, האיראנים יהיו נלהבים עוד יותר לשוב ולצייד את חמאס במיטב הנשק האיראני העובר כיום בסוריה סדרה של בדיקות וניסויים על גבם של אזרחי סוריה. הדבר לא יועיל למצרים וגם לא לישראל.
אוקראינה זה כאן
התקשורת הערבית מלווה בדאגה רבה את המתרחש באוקראינה. פוטין שוב רץ קדימה כמו שור חסר גבולות ומגבלות. הוא אינו רואה את אירופה ממטר, ואת אובמה הפציפיסט הוא לא סופר. כלי התקשורת הערביים רואים ומציגים בשידור חי את מה שאנו בישראל מבינים כבר זמן רב: המערב אינו יותר מנמר של נייר, ארצות-הברית איבדה את כוחה, והקואליציה בראשות רוסיה משתלטת על העולם.
ואיראן היא חברת כבוד בקואליציה זו.
המערב ויתר על הסנקציות הכלכליות שהטיל בעבר על איראן, בעיקר כדי לעמוד בתור לחתום על עסקות עם מעצמת אנרגיה זו. המערב מסיט את עיניו לצדדים, כדי לא לראות את הפרוייקט הגרעיני הצבאי האיראני המתקדם בחשאי בחסות רוסית. המערב אינו מתעניין בגורלם של עשרות מיליוני איראנים הנאנקים תחת דיקטטורה חשוכה ומייחלים לחירות. כי לו אידיאולוגיה הייתה מניעה את המערב, ולא אינטרסים וכסף, הוא לא היה מניח לרוסים לדרוס את אוקראינה ולכבוש חלקים ממנה.
לאחר שיירגע הסיפור האוקראיני, יעמדו בתור הפוליטיקאים הערביים, וא-סיסי בראשם, להגיע לפוטין, לברך אותו על הישגיו ולקבל ממנו השראה לדרך שבה עליהם להנהיג את עמיהם. ימי ברית-המועצות חוזרים לרוסיה, ובמצרים חזר שלטון הקצינים: הנכד הארגוני של גמאל עבדול נאצר והבן האידיאולוגי של מובארק ייבחר בקרוב לנשיא, אמצעי התקשורת יושתקו, וחלומות על דמוקרטיה יישארו בתיאוריה. פלישת רוסיה לאוקראינה (2014) מחזירה למציאות את הפלישה הסובייטית להונגריה (1956), את הכיבוש הסובייטי של צ’כוסלובקיה (1968) ואת הפלישה לאפגניסטן (1979).
בין אם הפלישה לאוקראינה תחזק את רוסיה כמו הפלישות להונגריה וצ’כוסלובקיה, או תביא לקריסת החלום הרוסי, כמו שקרה לאחר הכישלון באפגניסטן, העולם הערבי צופה בדאגה רבה במתרחש באוקראינה, נראה כי מאזן הכוחות הגלובלי נוטה לצד הקואליציה הרוסית-איראנית, מה שמכתיב לאמריקנים ולאירופים את סדר היום גם במזרח התיכון.
* המאמר מתפרסם גם ב”מקור ראשון”.
