שאלה של ריבונות

גליון 185, י”ז בשבט התשע”ב 10-17.2.2012

מזה דורות, נמצאות מדינות במזרח התיכון “על הכוונת” של מדינות המערב של אירופה, ארה”ב וקנדה. הקולוניליזם של המאות הקודמות שהתבטא בכיבוש, בשליטה ובניצול אוצרות הטבע, התחלף במאה ה-20 בהגמוניה פוליטית, בפטרונות בטחונית ובתמיכה בתאבי בצע מושחתים. בעשרים השנים האחרונות התפתחה צורה חדשה של השפעה מערבית על מדינות המזה”ת באמצעות “ארגוני חברה אזרחית” – עמותות ואגודות שהוקמו במימון מערבי כדי לקדם את השפעתן של מדינות המערב בארצות המזרח.
   בעולם הערבי פועלים אלפי ארגונים כאלה, רובם הגדול בדרך כלל על דעת הממשלות, שכן הם מקלים עליהן את המעמסה, ומסייעים לחברה לאמץ תכונות מודרניות ורציונאליות כמו דמוקרטיה ושלטון החוק, ולדחוק לשוליים מסורות כמו מסורתיוּת, שבטיות, ואמונה בשדים ורוחות. יש ארגונים העוסקים בבריאות ומקימים מרפאות המגישות לאוכלוסייה טיפול רפואי. נושא חשוב שארגונים רבים מטפלים בו הוא מעמד האשה, ורבים מהם עוסקים בהוראה לנשים – מחשבון ועד פתיחת עסקים. חלקם מקימים קליניקות רפואיות לנשים, ואחרים מלמדים אותן מלאכת יד. המתנדבים המערביים הפועלים בארגונים אלה עובדים מתוך מסירות לאנשים שמשרתים ארגוניהם, וחיים לעתים קרובות בתנאים בלתי נוחים בעליל. הם מקריבים לא רק את נוחותם, אלא לפעמים גם את בריאותם ואף את חייהם בהתקפות של אנשים מקומיים, המתנגדים לפעולתם.
 
תוצאה של מאבקי כוח
לעתים הממשלה המקומית מתנכלת לארגונים אלה, בעיקר כאשר נראה לה כי הם חותרים תחתיה ומעודדים מעשים והשקפות בלתי רצויים לשלטון. זהו המצב כיום במצרים, שסגרה מספר ארגונים העוסקים בחינוך לדמוקרטיה ומעמידה לדין 19 ממתנדביהם האמריקניים, יחד עם פעילים מצריים מקומיים. פרשה זו מעיבה קשות על יחסי מצרים-ארה”ב. טענת הממשל המצרי היא כי הפעילים הללו עברו על החוק המצרי בכך שהפעילו ארגונים ללא רישיון, אבל לכל ברור כי טענה זו היא רק עלה תאנה להסתרת האמת: ממשלת מצרים אינה מעוניינת שזרים יתערבו בענייניה ויחנכו את אוכלוסייתה לרעיונות שאינה מסכימה להם.
   אך מעבר לכך קיים גם עניין הכבוד הלאומי. במצרים בשנה האחרונה מדגישים ומטפחים אותו במיוחד, לאחר שהעם המצרי הצליח לסלק מהשלטון את מי ששנים רבות השפיל וביזה את המצרים בדיקטטורה שהפעיל עליהם בחסדי האמריקנים. התחושה שהקיפה את המצרים בעקבות סילוקו של מובארק לפני שנה היא של גאווה גדולה על שהצליחו להסיר מעליהם את “הספינקס” שהעיק עליהם, עינה אותם ושלל מהם את זכויותיהם וכבודם. הם עשו זאת במו ידיהם, הקריבו קורבנות רבים. מיד אחרי ההצלחה בסילוקו, הם חיו בתחושה של Yes, we can!!!. תחושה זו מוציאה אותם שוב ושוב לרחובות במחאה על הימשכות שלטון המועצה הצבאית העליונה, שכן הם לא הקריבו את קורבנותיהם לסילוק הקצינים הזקנים מהדלת, כדי שקצינים צעירים ייכנסו במקומם מהחלון.
   לעומת זאת, המועצה הצבאית העליונה, המפעילה את הממשלה כראות עיניו של הגנרל טנטאווי, אינה רואה בעין יפה את העצמאות המופרזת לדעתה שנטל לעצמו העם המצרי. בעיניה הארגונים הזרים הם חלק מהבעיה, שכן היא חושדת שהם תוחבים את אפם לענייניה הפנימיים של מצרים, ומעודדים את הצעירים המצריים לארגן ולייעל את פעילותם נגד הדיקטטורה הצבאית החדשה שצמחה במצרים במחצית השנה האחרונה.
   מדובר בתשעה ארגונים – ארבעה מצרים, ארבעה אמריקניים ואחד גרמני, ו-43 אנשים המועמדים לדין באשמת קבלת מימון זר באופן לא חוקי: 16 מצרים, 19 אמריקנים, 5 סרבים ו-3 גרמנים. הם גם מואשמים באיסוף מידע על מנת להעבירו לארה”ב, ובהגשת סיוע למועמדים ולמפלגות מצריות “בשירות אינטרסים זרים”. ואכן, “חטאם” של ארגונים אלה הוא שהם תמכו בצעירים החילונים, הליברלים, שהפסידו את הבחירות, ובמפלגות שייצגו אותם. ארגון “פרידום האוס” האמריקני אכן הודה כי שלח למצרים אנשים שיחנכו את העיתונאים המצריים כיצד לנהל תקשורת חופשית. ארגונים אחרים עסקו בהפצת רעיונות של החברה האזרחית, וקידום בחירות דמוקרטיות הגונות. לעומתם, מדגישים דוברי הארגונים האמריקניים, כי נשמעו לכל הוראות החוק המצרי וכל פעולותיהם היו שקופות וגלויות.
   הארגונים המצריים הנחקרים הם “המכון הדמוקרטי הלאומי” ו”המכון הרפובליקני הבינלאומי”, בחשד של חתירה תחת שלטון מובארק שהביאה לנפילתו. רבים חושדים כי החקירות נובעות אך ורק ממאבק כוח בין המועצה הצבאית העליונה ו”האחים המוסלמים”, שבו הקצינים מנסים להראות ל”אחים” את כוחם לעמוד איתן אפילו מול אמריקה הגדולה והחזקה, זו המספקת למצרים כסף ומזון החיוניים כל כך בעת הנוכחית.
 
למה דווקא ארה”ב היא השעיר לעזאזל
החלטת מצרים לסגור את הארגונים ולהעמיד את המתנדבים האמריקניים לדין יצרה מתיחות גדולה ביחסים בין מצרים וארה”ב. וושינגטון מנסה להפעיל לחץ על הממשלה המצרית באמצעות הנשיא אובמה, חברי צוותו וחברים בסנאט ובקונגרס, במטרה לבטל את העמדתם לדין של  19 המתנדבים, ולהביא לשחרורם בקרוב. וושינגטון גם מאיימת בעצירת הסיוע הצבאי והאזרחי למצרים, שעלולה להביא מצרים רבים לחרפת רעב.
   השאלה הנשאלת מאליה היא מה גורם לממשל המצרי – הצבאי, והאזרחי המופעל על ידי הצבא – לצאת לעימות כזה דווקא עם ארה”ב. לשאלה זו יש כמה תשובות אפשריות, והחשובה שביניהן היא רצונו של הממשל המצרי למצוא את האשם בכך שהמהפכה לא הביאה את הפירות המקווים. הכלכלה קורסת, התיירות נעלמה, העוני גובר, האבטלה פושה, אוצר המדינה ריק, הצבא ממשיך למשול בנחישות ובאכזריות, ואפילו כמה מנאמני מובארק עדיין נמצאים בצמתי החלטה בשלטון. מצב כזה יוצר רצון עז למצוא את השעיר לעזאזל שעליו אפשר יהיה לטפול את הכישלון. ישראל אינה יכולה להיות שעיר לעזאזל כזה, כי משמעות הדבר תהיה שמדינה קטנה ובזויה כמו “הישות הציונית” הצליחה להחריב את מהפכת מצרים. לכן יש לחפש מדינה גדולה וחזקה להאשים אותה בכישלון המהפכה, ומי יותר גדול וחזק מארה”ב?
   היינו עדים לתופעה דומה ב-1967. בתחילת מלחמת ששת הימים, כאשר התברר לגמאל עבד אלנאצר נשיא מצרים, ולחוסין מלך ירדן, כי חילות האוויר שלהם רוסקו על הקרקע בהתקפה של חיל האוויר הישראלי. הם שוחחו בטלפון על האפשרות לטפול על ארה”ב את אשמת ההפצצה, שכן הודאה בכך שישראל – מדינה כל כך קטנה (ודאי כפי שהייתה לפני מלחמת ששת הימים) הצליחה תוך זמן קצר לחסל את חילות האוויר שלהם על הקרקע – הייתה גורמת להם בושה גדולה. חיל המודיעין הישראלי קלט את השיחה, ולאחר שתחנות הרדיו הערביות פרסמו כי האמריקנים הם שתקפו את בסיסי חילות האוויר הערביים, שידרה ישראל את השיחה באמצעות “קול ישראל בערבית”. שידור התרמית הסב לשני השליטים בושה גדולה מאוד, שכן הם נתפסו “על חם” כצמד שקרנים המתכננים יחדיו את השקר.
   למוסלמים הדתיים, שהם רוב רובה של אוכלוסיית מצרים, קל להאשים את ארה”ב במזימות נגד מצרים, שכן הנחת היסוד שלהם היא כי ארה”ב שונאת את האיסלאם, ותעשה כל שביכולתה כדי לערער את השלטון הצעיר של האיסלאם במצרים, ולהשליט את ארץ הנילוס את נאמניה החילונים, הליברלים. ארגוני חברה אזרחית – המפיצים רעיונות זרים לאיסלאם כמו דמוקרטיה וממומנים על ידי ארה”ב – הם השעיר לעזאזל האידיאלי של המצרים הדתיים והמתוסכלים על כישלון המהפכה.
   מעבר לכך, ייתכן כי במעצרם ובחקירתם של האמריקנים יש גם קורטוב של נקמנות נגד ארה”ב על תמיכתה לאורך שנים במובארק ובשלטונו האכזר. עם זאת, הדברים אינם תלושים מן האווירה מסביב, שכן המצרי ברחוב רואה שמנהיגי מדינות רבות אינם חוששים מהטחת האשמות קשות באמריקנים: כך עושה הוגו צ’אבס נשיא ונצואלה, כך עושה מחמוד אחמדינג’אד נשיא איראן, ואפילו ראש ממשלת ישראל מעז לבנות דירות בירושלים למרות התנגדותו העזה של הבית הלבן.
   העובדה שלמרות הבעיות הקשות שהוא מצוי בהן, השלטון במצרים חש כי הוא יכול לצאת כיום נגד ארה”ב, נובעת מהחולשה הבינלאומית שמקרינה המעצמה הגדולה בעולם. למרות הרמיזות האמריקניות בדבר צמצום הסיוע למצרים בעקבות הפרשה, נראה שהקצינים המצריים מעריכים כי ניתן “למתוח את החבל” עם ארה”ב, שלא תעז לקטוע את סיוע החוץ למצרים, היות שהדבר עלול לעלות בחייהם של מיליוני מצרים, שלולא הסיוע האמריקני ירעבו למוות. והאשמה אז תרבוץ כמובן לפתחה של ארה”ב. גם עזה משמשת דוגמה לכך שאפשר לירות טילים על מדינה, ואילו זו ממשיכה להאכיל את מי שיורה עליה טילים.
   הדיון במצרים על “המימון החיצוני” האמריקני גם פעל כבומרנג, כאשר דוברי המפלגות החילוניות המואשמות בקבלת כספים מארה”ב לארגוניהן, האשימו את “האחים המוסלמים” בקבלת כספים מ”מקור חיצוני”, אשר בהקשר זה מהווה שם קוד לשני גופים: איראן ואלקאעידה.
   מעניין כי יש אמריקנים המגלים הבנה לפעולה המצרית נגד פעילי הארגונים. אחד מהם אמר השבוע: “מה היינו אנחנו עושים אילו מדינה אחרת הייתה מתערבת בעניינים הפנימיים שלנו?” אחרים בוושינגטון מנסים לפתור את הבעיה בשקט, מאחורי הקלעים, באופן שישמור לארה”ב את תפקיד המבוגר האחראי, שמצד אחד ממשיך להאכיל את המצרים השובבים, ומצד שני מחזיר בשלום לארה”ב 19 אזרחים אמריקנים שכל חטאם הוא שרצו להביא דמוקרטיה מערבית למדינה שבחרה דווקא באיסלאם המזרח תיכוני.
   גם ישראל מתמודדת עם מצב דומה. שכן מי מממן את הקרן לישראל חדשה? מי מתערב ברגל גסה בתהליכים דמוקרטיים בישראל? מי מממן ארגונים המקעקעים את האופי היהודי והציוני של ישראל? מי שופך כספים על תוכניות “שלום” שכל תכליתן היא החלשת כוח-העמידה של העם היושב בציון?
   מדינה המתפשרת על עצמאותה וריבונותה ומתנהגת כקבצן בשוק, אין לה לקבול אלא על עצמה כשאחרים בוחשים בקלחתה.
 
* המאמר מתפרסם גם ב”מקור ראשון”.

Print Friendly, PDF & Email