מזרח תיכון ישן

גליון 114, ערב ראש השנה תשע”א 08.-15.09.2010

המעגל הפנימי
ערביי ישראל – עדיין רב המחבר על המפריד
את השנה האחרונה ציינה התחדדות ביחסי יהודים ערבים בתוך ישראל, אם כי לא הגענו לידי נקודת משבר ברורה. העובדה כי בישראל שולטת ממשלת ימין, שחבר בה שר בכיר המזוהה עם רעיון הטרנספר, אינה תורמת ליחסי רגיעה בין המדינה ובין המיעוט הערבי. שיח’ ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ואחד האנשים החזקים ביותר במגזר הערבי, נידון לחמישה חודשי מאסר על פגיעה בשוטר, וכניסתו לכלא עברה בשלום. הוא גם השתתף במשט הטורקי, והוכיח שוב באופן פעיל את הקשר האידיאולוגי שלו עם חמאס. גם השתתפותה של ח”כ חנין זועבי ממפלגת בל”ד עוררה ביקורת ציבורית ופרלמנטרית גדולה. מייסד מפלגת בל”ד, עזמי בשארה, נמצא עדיין בחו”ל ולא שב לחקירה על חשדות בדבר סיוע לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה.
   חברי כנסת ואנשי ציבור ערבים ישראלים טסו ללוב כדי להתחבק עם הדיקטטור קד’אפי, תוך שהם מעוררים ביקורת נוקבת נגדם הן מצד הרוב היהודי, והן מצד מתנגדיהם במגזר הערבי, על התעניינותם בנעשה בלוב ועל התעלמותם ממצב בוחריהם הערבים בישראל, אשר שלחו אותם לכנסת.
   בנצרת נחשפה חוליית טרור שנסעה לקניה בדרכה לסומליה כדי להצטרף לג’יהאד של הקבוצות הרדיקליות נגד כוחות הממשלה. למרבה המזל הם לא הצליחו להגיע לסומליה, והצטרפו במקום זאת לדיירי שירות בתי הסוהר בישראל.
   הכנסת ממשיכה לקדם חוקים הנתפסים בעיני בני המיעוט הערבי כחוקים גזעניים שנועדו לדחוק אותם לשוליים, ובנגב ממשיכה להתפתח מדינה בדווית במרחב שבין באר-שבע, דימונה וירוחם. שני שלישים של הבדווים מתגוררים ביישובים בלתי מוכרים, ורק כשליש מתגוררים בעיירות שהקצתה להם המדינה. המצב הולך ומחריף, כאשר המדינה – מצויידת בפסקי דין – משתדלת להרוס בנייה חדשה, בעיקר באזור אלעראקיב הסמוך לרהט.
   הולכות ומתרבות פניות של ערביי ישראל לגופים בינלאומיים – תקשורת עולמית, האו”ם, מועצת זכויות האדם, האיחוד האירופי, שגרירים זרים בישראל – בטענות נגד המדינה על קיפוח, וניכרת עלייה בהתערבותם של גופים אלה בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.
   למרות ההתחדדות ביחסי יהודים ערבים, עדיין רב המחבר על המפריד, ושני הצדדים מעדיפים לנהל מערכת יחסים קורקטית וקרה, על פני מאבק פתוח וסוער שממנו יפסידו כולם.
 
המעגל הקרוב
עוד מדינה פלסטינית בדרך
לאורך כל השנה ניסתה ממשלת ישראל, על פי חזון ראש הממשלה שהוצג בנאום בר-אילן,  להתקדם במו”מ עם הנהגת אש”ף לעבר הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, שתכיר בישראל כמדינת העם היהודי ותחיה איתה בשלום ובביטחון הדדי. כדי להוכיח את רצינות כוונותיה, הקפיאה הממשלה את הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, העומדים להסתיים במהלך חול המועד סוכות. רק לאחרונה הסכים אבו-מאזן להיכנס למו”מ ישיר עם ממשלת נתניהו, ורק אחרי שהופעל עליו “לחץ פיזי בלתי מתון” מצד הבית הלבן, שלאחר שרשרת של כישלונות, זקוק נואשות להישג כלשהו במזרח התיכון. התחזיות בדבר הצלחת הצדדים להגיע להסכמים בנושאי הליבה – ירושלים, פליטים, התנחלויות וגבולות – פסימיות למדיי, אם כי ייתכן שמאחורי הקלעים נרקמות עסקות חלקיות, שאולי ישאירו את הממשלה שלמה, אך יעבירו את הבעיות הקשות לטיפולן של הממשלות הבאות.
   הגירושין בין חמאס ובין הרשות הפלסטינית נראים סופיים, בעיקר כי לחמאס יש ברצועת עזה מדינה עצמאית בעלת גבולות מוכרים, צבא ומשטרה, מערכות תחיקה, משפט וביצוע, רשות מסים, דואר, תשתיות ותברואה, ואוטוסטרדת מנהרות שדרכה ניתן להעביר מהרצועה ואליה כמעט כל דבר. השלטון הוא איסלאמי קנאי, ורבים מתושבי עזה מחפשים דרך לברוח מן הרצועה לכל יעד אפשרי.
   גלעד שליט עדיין בידי חמאס, ונראה כי עמדותיהם של ישראל ושל חמאס רחוקות עדיין מכדי הסכם על חילופי אסירים. כל צד מחופר בעמדותיו, והמחאה הציבורית של משפחת שליט שגאתה בחודשים מאי ויוני, מצטמצמת לקראת תום הקיץ לאוהל שבו מתגוררים הוריו מול בית ראש הממשלה.
   המו”מ המתחדש עם הנהגת אש”ף הביא מספר פיגועים רצחניים ביו”ש, וסביר להניח כי ככל שיתקדם התהליך המדיני, כך יגברו המאמצים לטרפד אותו באמצעות פיגועים נגדנו. על רקע חידוש השיחות בוושינגטון, ערכו 13 ארגוני “התנגדות” בעזה ובדמשק ועידות אשר גינו בכל תוקף את אבו-מאזן וכינו אותו “בוגד”, על שהסכים להיכנס שוב למו”מ עם ישראל,  שבסופו  יוותר על חלקים בפלסטין. אילו הייתי אני אבו-מאזן, הייתי נזהר מאוד מאנשים לא מוכרים המתקרבים אלי, ולא הייתי עובר ברחוב על יד מכוניות בלתי מזוהות.
   אלא שכאן יש להצביע על מחלוקת ההולכת ומתפתחת בקרב מנהיגות חמאס ביו”ש. דרגי השטח הצעירים יחסית הם המובילים את דגל ההתנגדות לכל הסדר והם אלה שביצעו את הפיגועים נגד הישראלים שבהם נהרגו בני הזוג יצחק וטליה אימס, כוכבה אבן-חיים ואבישי שינדלר, הי”ד. לעומתם, מוכנה המנהיגות המבוגרת לאפשר לאבו-מאזן להתקדם במו”מ להקמת מדינה פלסטינית נוספת, בגדה המערבית. לאחר שתצא ממנה ישראל, הם ישתלטו בשלבים על מדינה זו, אם באמצעים פוליטיים כמו בחירות, אם באמצעים צבאיים כמו טרור וחיסולים בדומה למה שעשו בעזה, או בשילוב של שתי הדרכים. בינתיים קונה אבו-מאזן את הרגיעה היחסית ברחבי יהודה ושומרון באמצעות מערכת הבנות עם הנהגת חמאס, שבמסגרתה הוא לא יתנכל להם יותר מדי ולא ישלח בהם את צה”ל, והם לא יפריעו לו להתקדם עם נתניהו. פעולות הרצח של השבועיים האחרונים היו חריגה מההבנות שגררה את מעצרם, בשיטת דלת מסתובבת, של כ-300 ממנהיגי חמאס, שכולם מוכרים היטב לרשות הפלסטינית.
   בינתיים בונה סלאם פיאד, ראש ממשלת אש”ף ברשות, את המדינה הפלסטינית “מלמטה למעלה”, באמצעות הקמת מנגנוני שלטון, שיפור התשתיות, הרחבת הכלכלה, יצירת קשר עם מדינות וארגונים בעולם והזרמת מיליארדים המשפרים את מצב הפלסטינים ומציבים בפניהם אלטרנטיבה לטרור. אם תירדם ישראל בשמירה, עלול פיאד להכריז על עצמאות המדינה הפלסטינית שירושלים המזרחית היא בירתה, גם בלי הסכם עם ישראל, והעולם יתגייס לכפות מדינה זו על ישראל. נראה כי בכיר ביותר בבית הלבן עומד מאחורי תוכנית זו ודוחף את מנהיגות אש”ף להגשמתה.
   אבו-מאזן מוכן – ואולי אפילו מעוניין – להכניס כוחות בינלאומיים ליו”ש שיגנו על המדינה הפלסטינית מפני ישראל ויתנו מחסה למרצחי הרשות. הוא יודע היטב כי כוחות אלה לא יפעלו נגד הטרור, בדיוק כפי שיוניפי”ל אינו פועל נגד הברחות הטילים מסוריה ומאיראן לחיזבאללה בלבנון.
   התחזית שלי לשנה הבאה היא כי ישראל הרשמית תמשיך להתעלם מבנייתה של  המדינה הפלסטינית על ידי ארגונים זרים, ולקראת תום 2011 יכריזו הפלסטינים לא על סוף הסכסוך, אלא על מדינה עצמאית בגבולות הקו הירוק, כדי שזו תוכל להמשיך ולדרוש את כל מה שטרם קיבלה – שיבת פליטים לתוך ישראל, פינוי התנחלויות וירושלים. תמיכת העולם בפלסטינים תכפה על ישראל לקבל זאת בחירוק שיניים, והיא מצידה תנסה למזער נזקים.
 
 
המערב נטש את קואליציית ה-14 במארס
חיזבאללה המשיך וביסס את שליטתו על ארץ הארזים, ובשנה שעברה הוא הצליח לכפות את מרותו על צבא המדינה, שהוא מפעיל לפי האינטרסים שלו. תקרית הירי בתחילת אוגוסט השנה, שבה נהרג קצין במילואים סא”ל דב הררי הי”ד, המחישה זאת לכל מי שעדיין השתעשע בתקווה כי לבנון תשוב להיות מדינה פלורליסטית ושוחרת שלום ושגשוג כפי שהייתה עד אמצע שנות ה-70. בריחת הנוצרים ממשיכה. יותר ויותר כוחות פוליטיים בלבנון מבינים כי המערב נטש את קואליציית ה-14 במארס הפרו-מערבית שבראשה עמד סעד אלחרירי, והם מסיקים את המסקנה ההכרחית וחוברים לחיזבאללה.
   על פי ידיעות שדלפו מוועדת החקירה של האו”ם לרצח רפיק אלחרירי בפברואר 2005, אמורה הוועדה להפנות אצבע מאשימה למספר בכירים בחיזבאללה, כשותפים לרצח. מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים ומופעלים לחצים מצד סעודיה וסוריה, לדחייה ללא הגבלה של פרסום מסקנות החקירה. סעודיה חוששת שחיזבאללה יאבד את סבלנותו ויסלק את מסכת השלטון הישן המכסה את המציאות הפוליטית בלבנון, ואילו השלטון הסורי חושש כי  אם יואשמו ברצח חרירי, יפנו בכירי חיזבאללה את החיצים לדמשק כדי להגן על עצמם. מזמן לא הייתה זהות אינטרסים כזו בין סעודיה וסוריה, וייתכן כי התקרבות ביניהן תבוא במידה זו או אחרת על חשבון יחסי סוריה איראן.
   התחזית שלי לשנה הקרובה היא כי יחסי ישראל לבנון לא יהיו קשורים לוועדת החקירה, אלא להתרחשויות בתיק האיראני.
 
השלום עם מצרים בסכנה
מדינת הנילוס מצויה כיום במערכה פנימית עזה בין הכוחות השואפים, לאחר מות מובארק, להשליט על המדינה את בנו גמאל, וזאת בעיקר כדי למנוע זעזועים וחילופי אליטות הרובצות על סיר השומן ההולך ומתעבה, ובין השכבות העניות, שהן מרבית האוכלוסיה, שמצבן הולך ורע והן תומכות ב”אחים המוסלמים”. השלטון מבסס את אחיזתו באוכלוסייה באמצעות משטרה אכזרית במיוחד, שכל הנופל לידיה יודע כי סיכוייו לצאת ממנה חי אינם גדולים, והוא נאבק באופן מחפיר הכולל האשמות שווא והיטפלות לבני משפחה, בכל מי שמציב את מועמדותו למשרת הנשיא, תוך שהוא עושה שימוש באמצעי התקשורת הסרים למשמעתו.
   הרוב האיסלאמי אינו מוכן לראות את השלטון עובר בירושה מאב לבן, כי מערכת כזו תנציח את שליטת המושחתים ותחסל את האפשרות להחלפת השלטון ולרענונו. כוחות זרים מעודדים את האחים המוסלמים, וכסף זר מעורר מחלוקות פנימיות רבות. מקור הכסף הוא באיראן, בסעודיה, במדינות המפרץ ובקרנות אירופיות, כשלכל תורם יש סדר יום משלו.
   חוסני מובארק נראה לפני שבוע בוושינגטון חלש, רזה ומזקין. ככל שתדמיתו הולכת ונחלשת, כך גוברים הכוחות הצנטרפוגליים המטלטלים את מצרים, ואם תארך תקופת הדמדומים שלו  זמן רב, ילכו ויתחזקו הכוחות המתנגדים לבנו, במקביל להתארגנות הכוחות התומכים בו. קיימת אפשרות תיאורטית שהמאבק שייווצר בין הגושים עם הסתלקותו של מובארק יהיה חזק יותר מיכולתה של המערכת השלטונית להכיל, ואז יפרוץ המאבק לרחובות במרחץ דמים עתיר נפגעים, שיעמיד בספק את המשך קיומה של מצרים כמדינה מאוחדת. השלום עם ישראל עלול ליפול קורבן למאבק הפנימי, וישראל חייבת להכין את האמצעים להגן על גבולה הדרומי מול סיני.
 
היורה העיראקית רותחת
חצי שנה אחרי הבחירות לפרלמנט, עדיין אין בעיראק ממשלה מתפקדת. הדבר מעיד על עומק המחלוקות הפנימיות בין חלקי האוכלוסייה בארץ הנהריים, ועל כישלון התודעה הקולקטיבית “העיראקית” להחליף את הנאמנות המסורתית לשבט, לעדה, לכת הדתית ולמוצא האתני. כוחות חיצוניים – ובעיקר סעודיה, איראן וסוריה – מנצלים את הפילוג הפנימי ובוחשות ביורה העיראקית הרותחת, כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהן על חשבון האחדות הפנימית וההרמוניה בין חלקי האוכלוסייה.
   הכורדים הסיקו את מסקנתם, והם פוסעים על דרך העצמאות ומפתחים את מדינתם האוטונומית על חשבון השלטון המרכזי. הם שולטים על חלק ניכר ממשק הנפט הנמצא באזורי כירכוךּ ומוסול, ומנהלים מערכת הסכמים כלכליים עם מדינות רבות. סוריה, טורקיה ואיראן מתנגדות להכרזת עצמאות כורדית כדי שזו לא תעודד את הכורדים שבשטחיהן לעשות כך גם הם. עד עתה מכלכלים הכורדים בעיראק את צעדיהם בתבונה, ממשיכים בדרכם לעצמאות, ללא תרועת חצוצרות העלולה להעיר את הדובים מרבצם.
   עתידה של עיראק הערבית עדיין שרוי בערפל, ויש אפשרות שהחלקים המיושבים בשיעים יהיו תחת השפעה איראנית, בעוד אלה שבהם מתגוררת אוכלוסייה סונית, יהיו תחת השפעה סעודית. מצב כזה יזרז את התפרקות המדינה, ויחזק את השפעתה של איראן על משק הנפט העולמי. מבחינת ישראל, כל עוד עיראק אינה מיוצבת, על ישראל לשלוט על בקעת הירדן כדי למנוע מצב שבו כוח משלוח צבאי עיראקי יתייצב בוקר אחד בין רמאללה ובין שכם ויאיים מלמעלה על גוש דן והשרון.
 
המעגל הרחוק
אין מי שיעצור את האיראנים
מדינת האייתוללות הולכת וצוברת עוצמה ככל שמתחזקות הסנקציות הבינלאומיות נגדה. הנחישות האיראנית להמשיך בתוכנית הגרעינית מתגברת ככל שהפילוג במערכת הבינלאומית בעניינה הולך ומעמיק. מצד אחד – ארה”ב הולכת ונלחצת מכשלונה להכפיף את השלטון באיראן לפיקוח בינלאומי אפקטיבי, ומצד שני – רוסיה מפעילה את הכור הגרעיני לייצור חשמל בבושהר. סין, התלוייה בנפט ובגז מאיראן, פועלת להגנתה במסדרונות הבינלאומיים, וחברות אירופיות פועלות במישרין ובעקיפין עם השלטון באיראן בניגוד לסנקציות.
   הכרזותיהם של מנהיגי איראן נגד ישראל הולכות ומקצינות, והאיומים בדבר חיסול מדינת הציונים הולכים ומתגברים, על רקע השתיקה הרועמת של מדינות העולם. המערב משותק מפחד פן יסגרו האייתוללות את מיצרי הורמוז, מה שיזניק את מחירי הדלק ועלול לתת מכת מוות לכלכלה המערבית המעורערת בלאו הכי. כך, כבר כיום שולטים שליטי איראן בהחלטות הבינלאומיות. כולם פוחדים, וממתינים למוצא פיו של הנשיא האמריקני, היחיד המסוגל לשנות את מהלך העניינים, שללא התערבותו, תהפוך איראן למעצמה גרעינית.
   מדינות המפרץ מביעות בגלוי את חששן מאיראן. בכווית כבר מתקיים ויכוח ציבורי פתוח על עתידה כמדינה עצמאית. רבים מבני המיעוט השיעי הגדול בכווית (כ-30 אחוזים מאוכלוסיית המדינה) דוברים פרסית, והיו רוצים לראות את מדינתם מצטרפת לאיראן מתוך מחשבה ש”אם אינך יכול להתנגד להם, הצטרף אליהם”. ויכוח דומה מתנהל בבחריין בין הרוב השיעי ובין המיעוט הסוני השולט, ודברים דומים מוצאים ביטוי גם בשאר מדינות המפרץ הגדושות במאות אלפי איראנים.
   להערכתי, בשנה הקרובה תחזק איראן את אחיזתה בעיראק ובמדינות המפרץ ותאיים גם על יציבותה של סעודיה, על ידי עידוד פעילות בדלנית של המיעוט השיעי, אשר בשטחו נמצאים אוצרות הנפט הסעודי. איראן תמשיך לסייע לכל ארגון איסלאמי – סוני כשיעי – שיפעל נגד הסדר הבינלאומי. במקביל, תמשיך איראן בפיתוח הפרויקט הגרעיני הצבאי שלה, תוך ניצול חולשתם של גופים בינלאומיים והיעדר נחישות אמריקנית לעצור את דהירת האייתוללות אל הפצצה.
 
ארה”ב מוותרת על הבכורה
כיום מדינה זו היא מעצמה שהחליטה לוותר במודע ובמתכוון על עמדת ההנהגה שהייתה לה במשך השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. נשיאה, ברק אובמה, מוביל מהלך אוטופי של “וגר זאב עם כבש”, בתנאי שהכבש ישכיל לדבר יפה עם הזאב. הוא מנסה לפייס את הקיצונים והרדיקלים בצפון קוריאה, בדרום אמריקה ובעולם הערבי והמוסלמי, על חשבון האינטרסים של ארה”ב, של אירופה ושל ישראל. אובמה מעולם לא הזכיר בנאומיו את “ידידינו ובעלי בריתנו”, ביטוי שהיה שגור בפיו של קודמו, ג’ורג’ ו. בוש, כי בראייתו, אין העולם מתחלק לידידינו מול אויבינו, לבעלי בריתנו נגד יריבינו. על פי השקפתו, העולם כולו רוצה שלום, חיים, שלווה, פיתוח וזכויות, ואם רק יימצא המתכון, כולם יישבו סביב למדורה וישירו “קומבאיה”.
   לכן הוא מוכן להניח את התיק הגרעיני הישראלי על שולחן הדיונים הבינלאומי; לכן הוא לוחץ על ישראל לקבל מדינה פלסטינית; לכן הוא מוותר על הקואליציה הפרו-מערבית בלבנון; לכן הוא מוכן לקבל איראן גרעינית, ולכן הוא יסכים לקבורת התיק של רצח חרירי במרתפי האו”ם. מבחינתו, כניעה והתרפסות כלפי הנחושים היא שם המשחק.
   נראה כי הוא מוביל את ארה”ב במורד חלקלק של איבוד מעמד הבכורה שלה בעולם. מהלך זה כבר משפיע על הכלכלה האמריקנית, שבקושי רב מצליחה לעמוד בפני המשבר הכלכלי שהעלה את אובמה לכס הנשיאות לפני כמעט שנתיים. אם בבחירות של נובמבר הקרוב ישתלט רוב רפובליקני על בית הנבחרים ועל הסנאט, יש סיכוי שיושם רסן בפיו של הסוס בבית הלבן, ויש תקווה כי ארה”ב לא תידרדר לחלוטין במורד החידלון. אבל אם הרוב הדמוקרטי יישמר, אזי הוא יחוש חופשי להמשיך ולעקר את יכולתה של ארה”ב להשפיע על העולם. באופן פרדוקסלי, דווקא זה יחיש ויחריף את משברי העולם, שכן מתנגדיה של תרבות המערב יקבלו מאובמה עידוד רב, ויגבירו את פעילותם נגד ארה”ב, אירופה, ישראל ונגד המערב בכלל.
 
   תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

Print Friendly, PDF & Email