גליון 231, כ”א בשבט התשע”ג 1-8.2.2013
“אם יאיר לפיד, ציפי לבני ושלי יחימוביץ יצטרפו לקואליציה של נתניהו בלי “הבית היהודי” ובלי המפלגות החרדיות, לנתניהו לא תהיה לנתניהו ברירה, אלא ללכת בדרכם של בגין, רבין ושרון: להגיע להסכם כואב…”.
איתן הבר (“ידיעות אחרונות” 23.1.2013)
עדיין מוקדם להעריך את ההשלכות של תוצאות הבחירות האחרונות באופן מלא וממצה, או לאבחן במדויק את גורמיהן. אך על בסיס הנתונים הקיימים, התמונה המתבהרת באשר למשמעותן אינה מבשרת טובות. זאת, אלא אם כן אתם חסידים של תיאוריית האלכימיה החברתית-כלכלית, שלפיה ישראל כולה יכלה באורח פלא להפוך לבוורלי הילס משובטת, שבה יחיו כולם לעד בעושר ובצדק חברתי שיוויוני.
לחם וחמאה לעומת חיים ומוות
ללא ספק, ה”כותרת” העיקרית שהפיקו הבחירות האחרונות היא כמובן הצלחתה הבלתי צפויה של “יש עתיד” – מפלגתו של יאיר לפיד, שזכתה ב-19 מנדטים, ובכך הפכה בן-לילה למוקד כוח חיוני בגיבוש כל הרכב קואליציוני עתידי.
במערכת הבחירות שלו התמקד לפיד כמעט אך ורק בצורך להקל על מצוקותיו כביכול של המעמד הבינוני בישראל, תוך הימנעות מוחלטת מהתייחסות לנושאי חוץ וביטחון – למעט רמיזות מעורפלות באשר לבידודה הגובר של ישראל בקהילה הבינלאומית והצורך לטפל בכך.
בדומה, גם מפלגת העבודה בראשותה של שלי יחימוביץ, שזכתה ב-15 מנדטים, נמנעה בהתמדה מהתייחסות לנושאים של מדיניות חוץ, והגבילה את תעמולת הבחירות שלה למתקפה על התנהלותו של נתניהו בענייני פנים – אם כי בנימה יותר “סוציאל-דמוקרטית” ומוטית רווחה מזו של לפיד. מכאן, שאין מנוס מן המסקנה שחלק מכריע של קהל המצביעים הישראלי נתן עדיפות לנושאים של “לחם וחמאה” על פני אלה של “חיים ומוות”.
הכחשה
נראה, איפוא, כי המצביע הישראלי בחר בהתכחשות, והעדיף להתעלם מן האתגרים העצומים שבפניהם ניצבת האומה, כמו:
* ההשלכות של “האביב הערבי” ועליית הרדיקליזם באזור;
* המצב ההולך ומתדרדר בסיני והאפשרות של הפרת חוזה השלום עם מצרים מצד המשטר האיסלאמיסטי המכהן;
* ההתפתחויות המאיימות בסוריה והצפי של עליית משטר בעל זיקה לאלקאעידה לאחר עידן אסד;
* ההקצנה הגוברת של הסרבנות מצד הפלסטינים והתמסמסות החזון של פתרון שתי-המדינות;
* האפשרות של שינוי המשטר בירדן ועליית האיסלאמיסטים הקיצוניים לשלטון.
אה, וכמעט שכחתי את העניין ה”פעוט” של תוכנית הגרעין של איראן.
כל אלה הם נושאים שבהם אין ללפיד וליחימוביץ כל ניסיון, מומחיות או הכשרה, והם אף לא התיימרו לטעון אחרת.
למעשה, שניהם לא ייחסו לאתגרים אלה כל משקל במסע הבחירות שלהם. ולמרות זאת, הם הצליחו לפתות קרוב לשליש מן הבוחרים להצביע עבורם.
ירידה מדאיגה באדרנלין הלאומי?
נראה כי העובדה שנתח כה משמעותי של הבוחרים הישראליים, המשתייכים לזרם המרכזי בחברה הישראלית, תמכו ברשימות שלא רק המעיטו במשקלם של עניינים הנוגעים לעצם קיומה של המדינה, אלא אף לא טרחו להתייחס אליהם כלל, מעידה על ירידה דרמטית ומדאיגה ברמות של “האדרנלין הלאומי”. אחרי ככלות הכל, בהתחשב בדחיפות ובחומרה של האיומים שבפניהם עומדת ישראל, נראה כמעט בלתי נתפס שהשאלה מי האדם המתאים ביותר לטפל בהם מילאה תפקיד כה זניח במערכת הבחירות. למעשה, קשה להימנע מן המסקנה, כי התנהגותו של ציבור המצביעים בישראל מעידה על ניתוק מסוכן מן האתגרים האמיתיים שעמם יש הכרח להתמודד.
כמי שרחוק שנות אור ממעמד של טייקון, אני אומנם מודע היטב ללחצים החברתיים-כלכליים המופעלים על האזרח הישראלי הממוצע. אדרבא, לי יש רשימה ארוכה משל עצמי של טרוניות ומענות על חוסר התפקוד של מוסדות השלטון בישראל. ברור שיש הרבה מה לשפר מבית, בחזית החברתית-כלכלית. ישנן טענות מבוססות היטב בזכות שינוי-המבנה של מערכת המיסוי, הגברת התחרות בשווקים, ייעול הביורוקרטיה, העלאת משכורות לבעלי מקצועות נבחרים ועוד כהנה וכהנה. אלא שממשלת נתניהו דווקא החלה לטפל בנושאים אלה באופן שקול ואחראי. למעשה, הרבה יותר מקודמותיה, היא גילתה נכונות להתמודד עם המונופולים והקרטלים, ולהתעמת עם ה”טייקונים”. היא הביא לירידה דרמטית במחיריהם של שירותי התקשורת הסלולרית, ואפילו העלתה רטרואקטיבית – בצעד מעט מפוקפק מבחינה אתית – את תמלוגי המדינה מהכנסות מהפקת הגז מן המאגרים הימיים שהתגלו לאחרונה, ובכך עוררה עליה את חמתם (המוצדקת לכאורה) של הפלוטוקרטים.
מפגינים נגד השפע?
יתר על כן, סקר אחרי סקר, שערכו סוקרים זרים ומקומיים, מראים רמות גבוהות למדי של שביעות רצון מן החיים בישראל, הרבה מעל לאלו שבמרבית הארצות המתועשות. בישראל, מדדים סוציו-אקונומיים חשובים גבוהים יותר מן הממוצע שבארצות ה-OECD. על פי נתוני האתר: OECD Better Life Index, הרי ש”בכמה מדדים של איכות חיים, ישראל נמצאת במצב טוב מאוד, קרוב לממוצע או מעליו בכמה נושאים…בעוד שכסף אינו יכול לקנות אושר, הרי שהוא אמצעי חשוב להשגת רמת חיים גבוהה יותר. בישראל, עושרו הפיננסי של האדם הממוצע הוא 47,750 דולר לשנה, יותר מן הממוצע של מדינות ה-OECD, העומד על ממוצע של 36,238 דולר”.
יתר על כן, תוחלת החיים בישראל, המהווה בדרך כלל מדד לרמת שירותי הרפואה הניתנים במדינה, עומדת על 82 שנה – שנתיים מעל הממוצע של ה-OECD. ישראל מדורגת גבוה יותר גם בשיעור האנשים בעלי תעודת בגרות העומד על 80 אחוז של המבוגרים בין גיל 25 ל-64 לעומת 74 אחוז במדינות ה-OECD.
סיור רגלי אקראי ברחובות עריה של ישראל יגלה כי המסעדות מלאות, בתי הקפה הומים מאדם והפאבים עמוסים. נראה כי תעשיית הבילוי והפנאי פורחת; חופים דחוסים מאדם בקיץ, כמו גם מדרונות הסקי בחורף, שבילי הטיולים עמוסים בסופי שבוע ברוכבי אופניים, המצויידים במיטב האיבזורים החדישים. טיולים ומסעות לחו”ל גם הם אינם נחלתם של מיעוט נבחר בלבד, אלא של מיליוני ישראלים, הנוסעים לחו”ל בקביעות ומוציאים לשם כך מיליארדי דולרים.
על רקע “שפע עממי” זה, פריצתה של המחאה החברתית של “מעמד הביניים”, המשתקפת כנושא העיקרי של מסע הבחירות של לפיד, נראית שלא במקומה. אחרי ככלות הכל, לא ייתכן כי כל הסועדים, לוגמי האספרסו, בלייני הלילה, גולשי הסקי, רוכבי האופניים והנופשים הם חרדים טפילים, מתנחלים מועדפים או טייקונים תאבי בצע!
הצלחה כסיבה לכישלון
באורח פרדוקסלי, הייתה זו דווקא הצלחתה של ממשלת נתניהו שזרעה את זרעי כִּשלונה בקלפי.
בחזית הביטחון – למעט השבוע של מבצע “עמוד ענן” בעזה – ישראל נהנית מתקופה ארוכה ביותר של שקט זה עשרות שנים. זה גרם לכך שהדאגות הבטחוניות נדחקו לשולי תודעתם של אנשים רבים, ופינו את קדמת הבמה לנושאים יותר יומיומיים. זאת בהבדל מתקופות שלטונם של יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואריאל שרון, שבהן הפך הטרור הפלסטיני את רחובותיהן של ערי ישראל לשדות קטל.
גם את כלכלתה של ישראל ניווטה ממשלת נתניהו באורח מרשים דרך המשבר הכלכלי העולמי החריף שהשפיע באופן חמור הרבה יותר על חלק ניכר מן העולם המתועש. כך, מחוסנים במידה רבה עד כה מפגעי המשבר הכלכלי העולמי, ומורגלים בעלייה מתמשכת ברמת הצריכה, מסרבים הישראלים להתאים את ציפיותיהם לאמצעיהם. אך היות שכישרון (ומזל) אינם מתחלקים באורח שווה, אין זה סביר לצפות למציאות שוויונית, שבה גורל כולם שופע במידה דומה. על כן, שגשוג רב יותר מניב בהכרח גם יתר אי-שוויוניות. כתוצאה מכך דרוש מאמץ הולך וגדל להדביק את רמת החיים שהשיגו אחרים, ולחץ חברתי דוחף רבים לחיות מעבר ליכולותיהם הכלכליות.
טינה הולכת וגוברת המתלווה לתהליך זה, שבאה לאו דווקא מצד אלה ש”אין להם”, אלא מצד אלה ש”רוצים יותר”, היא שהניבה במידה רבה את התחושות העוינות כלפי נתניהו. מבט מהיר על תוצאות הבחירות מצביע על נכונות הדבר. לפיד זכה במנדטים רבים מן הליכוד בעיקר באזורים מבוססים, אבל לא אצל אלה שלגביהם נטען כי נפגעו ממדיניותה הכלכלית של הממשלה, שדווקא אצלם הצליח הליכוד יותר מאשר לפיד.
במידה רבה, דייק דוד הורניק, בעל בלוג ב-Front Page Magazine, בהבחנתו כי: “…הציבור בישראל לא עשה צדק עם בנימין נתניהו, שהרקורד הכללי שלו בארבע השנים האחרונות בתחומים של ביטחון, דיפלומטיה וכלכלה הוא יציב וחיובי, ונשבה בקסמיו השטחיים של יאיר לפיד הבלתי מנוסה שטרם עמד במבחן כלשהו”.
מחדליו של ביבי
אך נתניהו אינו חף מאשמה. זהו מסע הבחירות הכושל השני שהוא מנהל, שבו הפגין כישרון נדיר להפקת כמעט-כישלון מניצחון בטוח.
ב-2009 היה זה ההעדר המוחלט של בהירות ומיקוד, של כיוון ונחישות שאפיין את המסר של הליכוד, אשר הותיר, באורח כמעט בלתי נתפס, את קדימה – מפלגה רוויית האשמות בשחיתות חסרות תקדים נגד בכיריה, ובעלת עבר עמוס כשלונות ביצועיים מהדהדים – עם מספר המקומות הגדול ביותר בכנסת. רק חסדי המזל וחוסר כשרונם הבולט של יריבי נתניהו הם שמנעו מהנשיא להטיל על ציפי לבני את הרכבת הממשלה.
בדיוק אותה טעות אפיינה את הקמפיין הנוכחי של הליכוד, שעד ימים ספורים לפני הבחירות, לא היו ספקות ביחס לניצחון המוחץ המובטח שלו ושל המחנה הלאומי בהן. למעשה, החלטתו התמוהה למדי של הליכוד לא להציג לציבור שום מצע הותירה רבים ללא מושג עבור מה הם מתבקשים להצביע.
הטעויות האסטרטגיות של נתניהו החלו הקיץ, כאשר במקום לערוך בחירות, כפי שאכן הכריז כי יעשה, באופן בלתי מובן הוא כרת ברית מוזרה וקצרת ימים עם שאול מופז. אילו ערך את הבחירות אז, לפני שלפיד הספיק להתארגן, כשלבני עדיין לא החליטה אם להתמודד, ואובמה עדיין היה טרוד לקראת היבחרותו הוא לכהונה שנייה, והסקרים הראו אהדה ציבורית רחבה כלפי נתניהו, הוא היה משיג קרוב לוודאי תוצאות טובות בהרבה.
המיזוג עם מפלגתו של ליברמן “ישראל ביתנו” היה בבחינת אסון ידוע מראש. זה יצר רשימה משותפת, שבוודאות כמעט מוחלטת הבטיחה שתזכה בפחות קולות מצירוף קולותיהן של שתי הרשימות, אילו התמודדו בנפרד. נוצר מצב שמי שסולד מנתניהו, לא יכול היה לבחור בליברמן בלי להצביע גם עבור נתניהו וההפך. וכך, לאותם מצביעים הנגועים בחרדת-ביבי או בשנאת-איווט לא נותרה ברירה אלא להצביע למפלגות כמו “יש עתיד” או “הבית הלאומי”. גם לא יהיה זה בלתי סביר לשער כי המתקפות המוטעות של הליכוד נגד בנט, שהוא בעל בריתו הטבעי, שכנעו לפחות חלק מבוחרים אלה לתמוך בלפיד. העובדה שלפי הסקרים שפורסמו לא מכבר, 34 אחוז ממצביעי “יש עתיד” החליטו לעשות כן רק בשלושת הימים האחרונים שקדמו לפתיחת הקלפיות, תומכת בהשערה זו.
סיבה לדאגה
יש להודות כי מאז היוודע תוצאות הבחירות, התנהל לפיד באופן ראוי לציון, כשהכריז כמה הכרזות ציוניות דעתניות המפתיעות לטובה. אלא שאני ממליץ לא להיסחף. לא פעם ביקרתי את לפיד על ניצול טורו ב”ידיעות אחרונות” לקידום עמדות שהוא עצמו הודה מאוחר יותר, כי לא היו אלא מניפולציות שקריות. כך, ערב ההתנתקות (24.6.2005) הוא פרסם התקפה חריפה על המתנגדים לנסיגה חד-צדדית. הוא הזהיר מפני התוצאות החמורות ומפני הקרע בלתי ניתן לאיחוי שיווצר בעם, אם יצליחו הללו לשכנע את הציבור כי יש לבטל את גירוש יהודים מעזה. הוא יצא בהכרזה מאיימת כי ישראלים עייפו מהקרבת חייהם למען המתנחלים הדתיים, וכי מבחינת הרוב במדינה, מהלך התנתקות “נראה לנו כסיכוי יחיד לחיים נורמליים”.
אך מעט יותר משנה לאחר מכן (13.10.2006), כשהכישלון הקטסטרופלי של ההתנתקות נחשף לעיני כל, פרסם לפיד רשימה חסרת בושה ושערורייתית שכותרתה: “דברים שאי-אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות”, שבה הודה כי זו הייתה תכסיס ענקי: “זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה”ל…”. לא, הודה לפיד, הסיבה האמיתית לכפיית גירושם של אזרחים יהודיים והרס של ערים וכפרים יהודיים הייתה להעמיד את המתנחלים במקומם, “ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה…על גבולות הכוח של עצמם”, ולהראות להם מי באמת קובע במדינה הזאת.
איני יודע אם איתן הבר הוא תומך של לפיד. אבל הרגשות שהביע ודאי מאפיינים את הגרעין הקשה של מצביעיו.
יהיה זה נאיבי לצפות שהסופר-סטאר הפוליטי הנוכחי לא ייתקל בלחץ מבסיס בוחריו, שלהם הוא חב נאמנות פוליטית, שידחף אותו ללכת בעקבותיהם של אלה שהביאו את ברוני המלחמה האיסלאמיסטים הקיצוניים אל פאתי אילת, את שלטון הטרור לרחובותיה של ישראל, לבתי הקפה ולאוטובוסים שלה, ואת מטר הטילים לריכוזי האוכלוסין שבדרומה.
תפחדו, תפחדו מאוד – אולי הטוב ביותר שאנו יכולים לקוות לו הוא הקדמת הבחירות.
* המאמר פורסם במקור באנגלית ב”ג’רוזלם פוסט”.
