ציון הנכּבּה: !No – you can’t

גליון 52, י”א בתמוז, התשס”ט 3-10 – 07.2009

המחויבות למשטר דמוקרטי אין פירושה הסכם התאבדות. היא אינה מציינת הסכמה להכחדה עצמית. תנאי הכרחי ליישומם של עקרונות בדמוקרטיה הוא היענות לתכתיבי השכל הישר והבחנה בין ידיד ליריב, בין אוהד לאויב.
   למרבה הצער, נקודה זו כנראה נעלמה מעיניהם של ח”כים רבים – כולל דמויות מובילות ב”ליכוד”, דוגמת דן מרידור, בני בגין ומיכאל איתן – אשר התנגדו לחוק הנכבה המוצע, האוסר טקסים פומביים של הבעת צער על תוצאות התבוסה הערבית ב-1948.
   לניסיונם של ערביי ישראל למסד את ציון ה”נכבה” אין כל קשר למימוש המקובל של חופש ביטוי בדמוקרטיה תוססת וחיונית. שהרי כתופעה קבוצתית מאורגנת, הוא מהווה לא רק אֵבל על תוצאות התבוסה הערבית, אלא – מעצם טיבו – גם התרסה כנגד ההישרדות היהודית. אלה הם שני צדדים בלתי ניתנים להפרדה של אותו מטבע. למעשה, ציון הנכבה הוא, בהכרח, הצהרה קולקטיבית של עצב וחרטה על כך שהיהודים – כישות לאומית – לא נכחדו. אילו היו אלה באמת סוגיות נפרדות, לא היה כל טעם לדרוש חפיפה בין מועד יום העצמאות של היהודים לבין מועד יום הנכבה של הערבים.
לצעוק “אש” באולם תיאטרון מלא
הבלים רבים נכתבו מצד המסנגרים על זכות ההנצחה של ה”נכבה”. אחרי ככלות הכל, ציון ה”אסון” הערבי אינו משול למחאה מצד פרט או קבוצה על עוול (אמיתי או מדומה) או על פגם (עובדתי או דימיוני) השורר בחברה, אשר מחייבים טיפול או תיקון. אין זו תביעה למניעת אי-צדק, שהחברה או המדינה מסבות לאזרחים או למגזרים מסוימים, אלא דחייה טוטלית של המדינה והחברה על ידי מגזר שלם שהוא חלק מהן; סירוב קולקטיבי להשלים עם קיומן, עם עצם טיבן ועם היסודות שעליהם הן נוסדו. הלא, אם התבוסה הערבית, שהולידה את ה”נכבה”, נתפסת כאירוע שלילי, המסקנה הבלתי נמנעת היא, שעדיף היה אילו לא אירעה – דבר שהיה מתאפשר רק באמצעות חיסול המדינה היהודית, שזה עתה הוכרזה. והרי בציון הנכבה אין כוונה להביע צער על עצם ההתקפה הערבית, אלא רק על תוצאותיה.
   וכך, התביעה לציון הנכבה אינה מצויה במישור האישי אלא במישור הלאומי. היא אינה מונעת מרצון להבעת אובדן אישי אלא מרצון להבעת אובדן לאומי, לא מכמיהה להשבת רכוש לפרט אלא להשבת כבוד ללאום. ואין דרך להשיב כבוד זה זולת באמצעות חיסולה, או לפחות שלילתה, של מדינת הלאום של היהודים. אין לשכוח, שמי שחווה אישית את אירועי הנכבה מתקרב כיום לגיל 70, לפחות. אלה אינם הקולות הבולטים במקהלת התובעים את עריכתה של קִינָה ציבורית על המפלה הצבאית הערבית. הקריאה להנצחת זיכרון האובדן עולה לא מגרונם של פליטים מרודים ומנושלים, אלא מפי אזרחים בעלי זכויות אזרחיות מלאות, שאינם סובלים רדיפות, רעב, או היעדר קורות-גג, כפי שיעיד שפע הווילות הנאות, הפזורות למכביר במרבית הכפרים הערביים במדינה. יתרה מזה, אלמלא ה”נכבה”, היה מצבם החומרי של מרבית ערביי ישראל ירוד ממצבם היום במדינת היהודים – ודומה למצבם של מרבית האזרחים במדינות הערביות הסובבות את ישראל, כגון ירדן וסוריה, שלא התברכו בעתודות נפט מפליגות. ברור, אם כן, שמקורה של התביעה להנצחת ה”נכבה” אינו בתחושה אישית של האזרח הערבי, אלא ברגש לאומי של הקולקטיב הערבי.
   במדינת לאום בעידן המודרני יש בהחלט מקום לנרטיבים שונים, שאותם ניתן לאחד בזהות לאומית קוהרנטית אחת, במסגרת “הרמוניה של שוני”. אך לא כך כשמדובר בנרטיב הציוני ובנרטיב הפלסטיני. אלה אינם נרטיבים שונים זה מזה, אלא נוגדים זה עם זה, מבטלים זה את זה ואינם יכולים להתיישב זה עם זה ולהתקיים זה בצד זה באותה יחידה מדינית. ג’ון סטיוארט מיל, מהוגי הדעות הליברליים הבולטים, מסביר שקיום מוסדותיו של משטר ייצוגי-דמוקרטי מחייב “היסטוריה לאומית משותפת וכתוצאה ממנה – זיכרון קולקטיבי של גאווה והשפלה, של הנאה ושל חרטה, שנובעים מאותן התרחשויות בעבר”, ומזהיר כי “במדינה שבה אין אחדות דעים הנחוצה לתפקודו של ממשל ייצוגי… לא ניתן לקיים מוסדות חופשיים”.
   השאיפה לעריכת טקסי “נכבה” נועדה ליצור מצב, שהוא היפוכו הגמור של המרשם שמשרטט מיל. ייעודם של אותם טקסים הוא הנצחת נרטיב עוין, שימור הכאב, הזעם והאיבה מצד מגזר אחד כלפי מגזר אחר, על כך שסיכל את השאיפות לחסלו, והצגת תוצאות אותו סיכול כעוול. שהרי לא ניתן להפריד – לא מושגית, ובוודאי לא מעשית – בין הנצחתה הממוסדת של ה”נכבה” לבין הכמיהה ל”שיבה” שאמורה לתקן את תוצאותיה. כאמור, אילו היו אלו סוגיות נפרדות, לא היה טעם ביצירת חפיפה בין מועד יום העצמאות של היהודים לבין מועד יום ה”נכבה” של הערבים.
   בהקשר זה ראוי להיזכר בפסיקתו של שופט בית המשפט העליון של ארה”ב, הולמס, אשר למרות שניתנה בשנת 1919, עדיין נחשבת לאחד מעמודי התווך של החשיבה המשפטית בנושא חופש הביטוי: “טיבה של פעילות כלשהי תלוי בנסיבות בהן היא מתבצעת. גם במסגרת ההגנה הנמרצת על חופש הביטוי לא יותר לאדם לצעוק ‘אש’ באולם תיאטרון מלא ובכך לזרוע בהלה… כאשר אומה נמצאת במצב לחימה, רבים הם הדברים – אותם ניתן לבטא בעתות שלום – אשר מהווים מכשול כה חמור למאמציה, ששום בית משפט לא יראה באמירתם זכות חוקתית”.
   אין ספק, שקיים פגם עמוק ומהותי בחברה, המתירה ביטוי ממוסד ופומבי של אֵבל מצד מגזר שלם ומשמעותי על כישלון השמדתו אותה. לפיכך, חוק ה”נכבה” המוצע אינו הפרה של זכויות דמוקרטיות, אלא ביטוי מרענן של שפיות וחיות לאומית.
   אולם בעניין אחד צודקים מתנגדי החוק: אם העונש שייקבע בו יהיה עונש מאסר – הוא יהיה קשה לאכיפה. במקום זאת, יש להטיל קנסות כבדים ומרתיעים על כל משתתף באירוע מעין זה – בין אם הוא פרט, ארגון או רשות מקומית, ובמקרה של עבריינים מועדים, העונש ההולם הוא שלילת האזרחות הישראלית. מהלך כזה אינו אמור להיות בעייתי, שכן אין סיבה לכך שאדם יתנגד לשלילת השתייכותו לישות, אשר עצם היווצרותה בעיניו היא… אסון.
   על כן, בתגובה לתביעתם של אזרחינו הערבים לעריכת טקסי “נכבה” ולמיסוד הנצחתה של מסורת האֵבל על “העוול הציוני”, על ישראל להשיב ברוח ימינו: No – you can’t!.

Print Friendly, PDF & Email