גליון 61, ט”ו באלול, התשס”ט 04-11.09.2009
בסוף החודש שעבר חלף ללא כל איזכור יובל ה-150 לתעשייה, זו ששינתה את העולם ושהזרימה חיים בציביליזציה המוכרת לנו, זו שסיפקה את האנרגיה למהפכה התעשייתית ברחבי תבל. היזמים, החלוצים ואנשי העסקים שפעלו לקידומה הם גיבורים אלמוניים, שפועלם נתפס כמובן מאליו על ידי חברת שפע, שאיבדה את היכולת להעריך את עצם קיומה.
נראה כי נוח לשכוח את מצב הקיום האנושי לפני 150 שנה. בין השנים 1850-1846, בעקבות מחלת הכימשון שהיכתה ביבולים, גוועו כ-750 אלף מתושבי אירלנד ב”רעב תפוחי האדמה הגדול”. נתיבי המסחר היו מפותלים, ארוכים ויקרים ומקורות האנרגיה של המין האנושי – מוגבלים. חלק ניכר מחיי האדם התנהל באפילה, כשהטכנולוגיה המשמשת לתאורה מתבססת על זו שהייתה בשימוש מאז ימי קדם: נרות ומנורות שמן. כמקור ראשי לשמן תאורה שימש שומן לווייתנים, שהציד שלהם הפך לענף הכלכלי השני בגודלו בארה”ב. בסמוך לשנת 1855 התדלדלו אוכלוסיות הלווייתנים, מחיר גלון של שומן לווייתן האמיר ליותר מעשירית השכר החודשי הממוצע, ויותר אנשים מאי-פעם בילו את לילות החורף הארוכים בחשיכה.
כפיות הטובה של התעמולה ה”ירוקה”
לפני 150 שנה, ב-27 באוגוסט 1859, הצליח אדווין דרייק לקדוח בפנסילבניה שבארה”ב את באר הנפט המסחרית הראשונה, בעזרת ציוד שנועד לקידוחי מלח ומים. עבור מאות אלפי תושבי אירלנד שגוועו בייסורי הרעב בתחילת העשור, המהפכה איחרה להגיע. אולם גורלם המר יכול ללמדנו על משמעותו של אותו קידוח מסחרי שביצע דרייק.
השימוש הראשון שנעשה בנפט היה לתאורה לילית זולה וזמינה – באמצעות זיקוקו לקרוסין – תוך הענקת שעות עבודה ועירוּת למיליוני בני אדם (מחירו המזערי של הקרוסין לעומת מחירו של שמן הלווייתנים, הציל את אוכלוסיית הלווייתנים מהשמדה והעניק לתנועות הירוקות כיום את האפשרות לנהל קמפיינים ל”הצלת הלווייתנים”).
בתחילת המאה ה-20, כאשר גברה נורת החשמל על הקרוסין כאמצעי תאורה, העניקה לנו תעשיית הנפט שיעור מאלף בהמצאת עצמה מחדש. ללא עזרה וללא סובסידיות מהממשל, היא הפנתה את כוחה היזמי והיצרני ליצירת דלק להנעת רכב, תוך דחיקת הקיטור (והצלת היערות שנכרתו לשם הזנת דודי הקיטור), האתנול (והפניית הגידולים החקלאיים ששימשו להפקתו – לייצור מזון) וסוללות החשמל, שהיו אמצעי ההנעה המובילים באותה עת. קשה להפריז במשמעותה של תפנית זאת, והיסטוריונים רבים טוענים, כי היכולת העדיפה של בעלות הברית בייצור דלק היא שהכריעה את הכף במלחמות העולם הראשונה והשנייה.
כיום אנו מתקשים להעלות בדעתנו אפשרות של רעב, שישמיד אוכלוסייה שלמה של מדינה באירופה, דוגמת “רעב תפוחי האדמה הגדול”. אמצעי התעבורה הזולים, המסחר הבינלאומי המשונע בציים של מאות מיליוני אמצעי תעבורה – מכוניות, משאיות, רכבות, מטוסים ואוניות – הפך את האפשרות המחרידה הזאת של טרום מהפכת האנרגיה לדמיונית.
מבט חטוף סביבנו ידגים לנו כי כל המוצרים התומכים בקיומנו – חומרי בניין, ריהוט, מכשירי אלקטרוניקה וגם פירות ירקות ומוצרים טריים, המשונעים לשווקים מדי בוקר ממרחק מאות ואלפי קילומטרים – מגיעים אלינו בזכות המהפכה שחוללו מגלי “הזהב השחור”: אנשי עסקים, כימאים, מהנדסים, גיאולוגים, סוחרים ורבים אחרים.
כיום, לאדם מן היישוב, השמות אדווין דרייק וג’ורג’ ביזל (היזם שבשירותו פעל דרייק), אינם אומרים דבר, ואם עוד מזכירים את שמו של ג’ון ד. רוקפלר הרי זה בעיקר בהקשר של גינוי לשיטה הקפיטליסטית ותוך התעלמות מחדשנותו העסקית – הוא שהקים את מכלול בית הזיקוק הגדול ביותר בארה”ב, תוך התמודדות עם בעיית השינוע של תוצרי הזיקוק – מיזם שתמך בתעשייה הצעירה של איתור, קידוח ושאיבת נפט, תוך הפגנת התמדה ונחישות למול סיכונים כלכליים וקשיים רבים.
בניגוד לתקופות העבר, שבהן חגגו את יום השנה לגילוי נוזל החיים השחור, היום כבר לא פופולרי להעלות על נס את פועלם של האנשים, התעשייה או המוצרים המקנים לנו עושר וחיי נוחות. רבים מעדיפים להתמקד ב”מניעיהם המרושעים” של היזמים שהיטיבו עימנו ולהטיח בהם עלבונות מבית היוצר של התעמולה הירוקה בגין “התמכרות” לנוזל השחור. אולם גם מי שמתעקש בסירובו לכבד בשם האנושות את אותם גיבורים אלמוניים של המהפכה הכלכלית החשובה בהיסטוריה, אולי בכל זאת ימצא מעט רצון טוב להוקיר את פועלם בשם היערות והלווייתנים, שניצלו הודות למקור אנרגיה החלופית שהם העניקו לנו.
מאמר זה הופיע בטור “על הכוונת” ב”מקור ראשון”
