גליון 31, י”ב בשבט, התשס”ט 6-13.1.2009
דווקא כשחשבנו שיש גבול לחוסר היושר האינטלקטואלי של אליטת הבון-טון הישראלית, בא יאיר לפיד ומוכיח אחרת. גם אם בדרך כלל מצטיינים ניתוחיו הפוליטיים בהיעדר ראייה עמוקה או נוקבת של המציאות, או בחיזוי הנולד, מאמרו Stop blaming disengagement (בזכות עברי) מצטיין בכך במיוחד ושופע טענות אבסורדיות ונלעגות.
במאמר זה מתאמץ אלוף התקינות הפוליטית לשקם את כבודה האבוד של ה”התנתקות”, שביישומה תמך בהתלהבות. בניסיונו לנתק את הקשר הסיבתי שבין נסיגתה החד-צדדית של ישראל באוגוסט 2005 לבין מבצע “עופרת יצוקה” בדצמבר 2008, הוא מפגין הן סלקטיביות בבחירת העובדות, הן עיוות בהצגתן והן שיכחה מופלגת של אמירותיו שלו עצמו.
ואכן, כשלפיד מביע התנגדות לגל הנוכחי של הגינויים וההאשמות כלפי ההתנתקות, ומוחה על כך ש”יש גבול כמה אפשר לבלבל את העובדות, ולקוות שזכרוננו קצר”, נראה כי מחאתו מתארת בדיוק נמרץ דווקא את מאמציו שלו עצמו להזים את אותן האשמות.
את הסניגוריה האבסורדית שלו על ההתנתקות הוא פותח בנימוק האופנתי כי הירי תלול-המסלול מעזה וההברחות התת-קרקעיות לתוכה נעשו גם לפניה. לפיכך, על פי הגיונו של לפיד, לא ניתן לייחס להתנתקות את גרימת המצב, שאילץ את ישראל לפתוח במתקפה הצבאית האחרונה. והוא גם רומז לכך שההתנתקות אולי אף שיפרה את מצבה של ישראל!
לביסוס טענותיו, הוא שולף צרור “נתונים” – מבלי לציין את מקורן – הסותרים לחלוטין את הידוע בדבר המציאות שהייתה טרם ההתנתקות ולאחריה. בעוד שעל פי לפיד, “באותן ארבע שנים – שקדמו להתנתקות! – נורו לכיוון ישראל למעלה מחמשת אלפים פצמ”רים וקסאמים”, הרי שהאתר הרשמי של משרד החוץ מדווח על נתונים שונים לגמרי, המבוססים על מחקר מפורט של “מרכז המידע למודיעין וטרור”, המנוהל על ידי וותיקי קהילת המודיעין: במשך שבע השנים שבין 2001 ל-2007 נורו מעזה בסך הכל כ-5,000 פצצות מרגמה וטילי קסאם, שמתוכם כמעט 2,500 נורו ב-27 החודשים שלאחר ההתנתקות (ספטמבר 2005 עד נובמבר 2007). בהקשר זה, מעניין גם לציין שלפני ההתנתקות היה הירי תלול-המסלול בעיקר ירי של פגזי מרגמות ולא של טילים, וש-40 אחוז ממנו נרשם בשנת 2004, מיד לאחר “כנס הרצליה” ב-3.12.2003, שבו הכריז אריאל שרון על תוכניותיו לנסיגה חד-צדדית.
כן, זה מצלצל כמו כישלון
אכן, למרות המידע השגוי שמספק לפיד, הוא צודק בטענתו כי ההפגזות והמנהרות היו גם לפני ההתנתקות. אלא שמסקנותיו אינן מביאות בחשבון שני גורמים, שיש מי שמעוניינים להסתיר את קיומם: האחד – עוצמת האירועים, והשני – מקורותיה של היכולת הצבאית הפלסטינית הנוכחית.
באשר לעוצמת האירועים, קשה להתעלם מהעובדה שההתנתקות הביאה לקפיצת מדרגה בהיקפן של פעולות הטרור הפלסטיני, הן מבחינת ביצוען, הן מבחינת היכולת הלוגיסטית והן מבחינת העוצמה הפוליטית. מחקר של “המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה” ממארס 2008 – “מלחמתה של ישראל להפסקת מתקפת הטילים” מאת ד”ר דורי גולד (לשעבר שגריר ישראל לאו”ם) קובע כי אמנם: “ירי טילי קסאם לא החל בהתנתקות מעזה, אך אחרי ההתנתקות המספר הוודאי של קסאמים שנורו לעבר ישראל עלה ביותר מ-500 [!] אחוזים… ההתנתקות… הובילה לאובדן השליטה של ישראל על ‘ציר פילדלפי’… מה שאיפשר עלייה משמעותית בטווח ובכמות של הטילים המצויים בידי הפלסטינים. החידוש הדרמטי במתקפות הטילים ב-2008 הוא הטווח והכמות של הטילים שנורו”.
באשר ליכולות הלוגיסטיות המוגברות, המחקר מלמד כי “ארגונים פלסטיניים השתמשו גם לפני כן במנהרות להברחת אמצעי לחימה לעזה”, אך מאז ההתנתקות “היקף ההברחות גדל בהרבה”. עוד מציין המחקר, כי “כתוצאה מכך, כמות חומרי הנפץ והטילים ארוכי הטווח מתוצרת חוץ, שיכלו להיכנס לרצועת עזה, עלתה באורח דרמטי. יובל דיסקין, ראש השב”כ, אמר בראשית 2006 בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי כמות חומרי הנפץ שהוברחה לעזה… עלתה באורח דרסטי, ביותר מ-300 אחוז. באותה ישיבה גם חשף דיסקין כי “מאז ההתנתקות… בין 50 ל-70 מיליוני דולר במזומן הוברחו לעזה למימון פעולות טרור של חמאס”.
באשר לעוצמה הפוליטית, אכן יש מידה של אמת בטענתו של לפיד כי “חמאס לא תפס את השלטון בעזה בגלל ההתנתקות…[אלא] כי האמריקנים התעקשו לקיים בחירות חופשיות”. אלא שהוא מתעלם מן ההשפעה הפוליטית הרחבה יותר של ההתנתקות, ששידרגה את מעמדה ואת יוקרתה של תנועת האיסלאם הרדיקלי: נסיגת ישראל מעזה נזקפה לזכותה. וכך קובע המחקר של “המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה” בעניין זה: “ההתנתקות מעזה ב-2005 נתנה לחמאס תחושה של עוצמה וביטחון עצמי… פוליטיים. הדבר הוביל לנצחון חמאס על הרשות הפלסטינית בבחירות לפרלמנט בינואר 2006″.
יתירה מכך, גם אם נצחון חמאס בבחירות אינו יכול להיזקף כולו להתנתקות, היות שהוא ניצח בהן גם ב”גדה המערבית” – ספק רב אם ללא ההתנתקות היה ביכולתו לבצע את השתלטותו האלימה על עזה, במחצית 2007. למעשה, מקובל לחשוב במימסד הביטחוני הישראלי, שהדבר היחיד שמונע כיום את סילוק שלטונו של אבו-מאזן ב”גדה המערבית” והשתלטות דומה של חמאס גם בה, הוא נוכחותו של צה”ל במקום.
ובאשר למקור היכולות הצבאיות הפלסטיניות – במיוחד ירי טילים – צריך להזכיר ללפיד את האמת הבלתי נעימה, ש”החטא הקדמון” הוא תהליך אוסלו והעברת מרבית שטחה של הרצועה לערפאת. כמו שמצוין במחקרו של ד”ר גולד: “מה שאיפשר מלכתחילה לארגונים הפלסטיניים לפתח יכולת טילית באין מפריע היה נסיגתה המקורית של ישראל מרוב שטחה של רצועת עזה ב-1994 בהתאם להסכם עזה-יריחו, שהיה חלק מהסכמי אוסלו”. לפיכך, גם אם לפני ההתנתקות נורו קסאמים, הם לא היו כלל בנמצא לפני יישום הסכם אוסלו.
אבל ההתבטאות עוצרת הנשימה ביותר של לפיד בחוסר הבושה שבה, היא טענתו כי “יש אפשרות – והיא אפילו די ריאלית – שאילולא ההתנתקות מצבנו היה היום גרוע בהרבה”. מעט מאוד זמן נדרש לו כנראה כדי לשכוח מה שהוא עצמו כתב: שנסוגונו מלבנון וחיזבאללה תוקף אותנו משם, ושגם מעזה נסוגונו ומשם מתקיפות אותנו קבוצות טרור. לפיד אף ציין כי כעת האזורים השקטים היחידים… הם יהודה ושומרון, מה שעל פי לפיד מביא אפילו שמאלנים קיצוניים לתהות: אולי בכלל זה לא בגלל הכיבוש.
בדיוק כך, לפיד יקירי. מפני שצה”ל לא “התנתק” מ”הגדה המערבית” – היא (עדיין) שקטה. ולולא ההתנתקות מעזה, התנאים שהפכו את מבצע “עופרת יצוקה” לבלתי נמנע קרוב לוודאי שלא היו נוצָרים.
ההבדל בין התנאים שבהם פעלה ישראל לפני ההתנתקות לעומת אלה שנוצרו לאחריה הוא כה ברור ומובהק, שניסיונו של לפיד לטעון לאיזושהי שקילות ביניהם הוא מגוחך, ממש כמו הטענה שהצטננות קלה ודלקת ריאות סופנית הן דומות, כי את שתיהן ניתן לתאר כ”דלקות ויראליות”.
ההתנתקות הייתה כשלון מוחץ. כל היתרונות שנחזו ושקוּדמוּ על ידי תומכיה כנימוקים ליישומה – לא התממשו. ואילו כל החששות והתחזיות הקשות שמפניהם הזהירו מתנגדיה – ואשר נדחו בלעג על-ידי תומכי ההתנתקות – אכן התממשו: השתלטות הקיצוניים ברצועה, התרחבות האיום על האוכלוסייה האזרחית בישראל, הענקת כוח אסטרטגי לנשק שבידי הקיצוניים… כן, זה מצלצל כמו כישלון.
אפילוג
רגע! במחשבה שנייה, אולי למרות הכל לפיד צודק. אולי מבחינתו ההתנתקות אינה כישלון! אולי מבחינתו היא אכן השיגה את מטרתה. אולי – כפי שהודה במאמרו “אל: מתנגדי ההתנתקות” (“ידיעות אחרונות”, 24.8.05) – תמיכתו הנלהבת בהתנתקות הייתה רק תרגיל הסחה, שנבע לא מן השאיפה לקדם את האינטרס הלאומי, אלא מן הלהט לקעקע את האינטרס של המתנחלים – יהיה הנזק למדינה אשר יהיה!
במקרה כזה, אולי כדאי שלפיד יבחן מחדש את הפסקה האחרונה במאמרו הקודם הנזכר, שבה הוא תוקף את מתנגדי ההתנתקות: “…למקהלה לא איכפת. מפני שלא האמת מעניינת אותה, אלא ההזדמנות לנצל את הכאב והצער על ההרוגים כדי למנוע את הפינוי הבא. ובשביל זה מותר לשקר, ומותר להשמיץ…”. לו היה לפיד מחליף את המילה “למנוע” במילה “להמריץ”, הוא היה מגלה כמה מושלם התיאור הזה שבו תיאר את… עצמו.
