גליון 25, כ”ט בכסלו, תשס”ט 26.12.2008 – 2.1.2009
3 33333; FONT-FAMILY: Arial”>
ביום שישי האחרון הוזמנתי להשתתף בטקס למען גלעד שליט, שנערך בבית הספר היסודי בו לומדת בתי. טקסים דומים מתקיימים בבתי ספר נוספים במסגרת תוכניות חברתיות וקהילתיות שונות, סרטי “יוטיוב” מופצים ברשת, מאמרים והכרזות של אנשי תקשורת ואקדמיה מהדהדים מעל גלי האתר ואף משוכפלים על ידי הקונסוליות הישראליות במסגרת פעולות ההסברה הישראלית בחו”ל.
בטקס אצלנו שיבח ראש העירייה, שזה עתה נבחר ברוב מוחץ, את היוזמה לעריכתו וקרא לממשלה “לעשות הכל” כדי לשחרר את גלעד שליט. הוא סיפר כיצד היה מעורב במאמציו של חיים אברהם, אביו של החייל הנרצח בני אברהם, לפעול למען “שחרורו”, כשהוא מלין על כך שהממשלה אינה עושה די. לקראת הטקס ציירו התלמידים (מכיתות א’ עד ו’) איורים לספרון “כשהכריש והדג נפגשו לראשונה”, המבוסס על סיפור קצר שחיבר גלעד שליט בילדותו, והאיורים אף הוצגו בתערוכה שבה צפו האורחים.
נציג רבנות העיר שנשא דברים, התאמץ לקשר אותם לחנוכה, וסיפר מעשייה על קבוצה של מתנגדי משטר בברית-המועצות הקומוניסטית אשר ניסו להבריח את הגבול אל החופש. אחד מהם, יהודי, ביקש להדליק בערב נר של חנוכה, אך האחרים התנגדו לכך פן יגלה הנר את מקום הימצאם. היהודי התעקש, וכשהגיעו בדרכם לצריף ללא חלונות (והרי ידוע שבצריפים שעל גבול בריה”מ אין חלונות… שכן לא סביר שיהודי יסכן את החבורה) – הוא מיהר להדליק נר של חנוכה. מיד לאחר מכן פרץ את הדלת חייל סובייטי שאחז במכונת ירייה. החבורה הביטה ביהודי בזעם על שהנר שלו חשף אותם, והחייל אמר: “עקבנו אחריכם כבר כמה ימים… חיכינו רק להזדמנות שתהיו מרוכזים ולא תוכלו לברוח, ואני נשלחתי לחסל אתכם”. אולם אז נחו עיניו של החייל על הנר, הוא התרכך, וסיפר כי לפני שהפך לחבר המפלגה הקומוניסטית, הוא היה יהודי, ועתה הנה חוזרת ואוחזת בו מסורת בית אבא. הוא שיחרר את כולם אל החופש. את הסיפור המרגש חתם הרב בתקיעת שופר שיש בה משום “סגולה”, ולצליליהם של שירי שלום ו”התקווה” נחתם הטקס.
המסר שמציעים באירועים כאלה לילדינו הוא אפוא, כי לנוכח תוקפנות עלינו להמשיך ולדבר שלום ולפייס, או בגרסה הדתית – עלינו לדבוק באמונה שתציל אותנו באמצעות ניסים.
להחליף דיסקט וגם מערכת הפעלה
מאז כתב הילד גלעד בן ה-11 את סיפורו עבר יותר מעשור, אולם ליחם של מסריו החינוכיים לא נס. הסיפור של גלעד מתאר דג המבקש להתחבר עם כריש, תוך התעלמות נאיבית מטבע המציאות, קרי – שרשרת המזון. סיפורו של גלעד על הסרדין שוחר השלום משקף את הרוח החינוכית שספג כילד. מאז נכתב הסיפור, הופתענו שוב ושוב לגלות כי היד המושטת לשלום – נגדעת. אך מבחינת המסרים והפקת הלקחים – דבר לא השתנה: לא במערכת החינוך, לא בצבא, לא באקדמיה ולא בתקשורת.
תנועת המלקחיים החינוכית-אידיאולוגית הנסגרת על ילדינו מעמידה שתי אופציות הכרה בלתי רציונליות: הזרוע האחת מציעה אמונה בכוחן של שאיפות וגחמות לעצב את המציאות ובכוחה של הזיית “שלום עכשיו” לגבור על מציאות “שלום אך שווא”, והזרוע האחרת מציעה כפיפות לתודעה חיצונית – אמונה בכוח עליון.
“האינטלקטואלים משמשים מדריכים, מכווני תרבות, רצועות תמסורת או מתווכים בין הפילוסופיה והתרבות”, כתבה איין ראנד לפני כמה עשורים. “אם הם יאמצו פילוסופיה של שכל – אם מטרתם תהיה התפתחות יכולתו הרציונלית של האדם והשאיפה לידע – הם יהיו הקבוצה היצרנית והחזקה ביותר באוכלוסייה, משום שעבודתם מספקת את הבסיס ואת האיחוד של כל שאר הפעילויות האנושיות. אם האינטלקטואלים יישלטו על ידי פילוסופיה בלתי רציונלית, הם יהפכו למובטלים שאינם ניתנים להעסקה בחברה”.
הטעות הפילוסופית היסודית של האליטות האינטלקטואליות בישראל ובמערב היא ראיית עליונותה של התודעה על המציאות כמודל המסגרת לפעולה אנושית בעולם, מתוך אמונה חילונית שאם נרצה מאוד בשלום – הוא יגיע, בבחינת: “תחשבו כולכם יחד על משהו טוב – ויהיה טוב”. גישה זו קרובה הרבה יותר משנדמה לאמונה הדתית, הרואה בעולם מערכת הכפופה לתודעה – תודעה חיצונית ובלתי מושגת. המכנה המשותף לשתי הגישות הוא אי-רציונליות.
איין ראנד, בשיטתה הפילוסופית – האובייקטיביזם, גילתה מחדש את משמעות האובייקטיביות, הנובעת ממפגש עם המציאות של תודעה אנושית הַכְּשירה לתפקד במציאות ופועלת בכפיפות לעובדות המציאות. יישומה של שיטת מחשבה זאת על המציאות בה אנו חיים דורשת מאיתנו “להחליף דיסקט”, ויותר מכך – “להחליף מערכת הפעלה”, לכזו שתאפשר לנו לחשוב מחשבה רציונלית. מחשבה כזאת תסייע לזהות את המצב המדהים בו נמצאת מדינת ישראל, “הכריש האזורי” ומבצר החופש והנאורות היחיד במזרח התיכון, אשר נוהגת כסרדין נרדף: מצד אחד מתחמקת, מפייסת, מממנת ומציידת את אויביה הנגועים בשיגעון גדלות איסלאמו-פאשיסטי, ומצד שני מזמינה על ראשה את גינויי העולם, המזהה בה שלטון חסר ערך עצמי ונעדר צידקת דרך.
לצערנו, הפך הממסד האקדמי והחינוכי בישראל את אותם אנשים, שהיו אמורים להיות מובטלים ובלתי כשירים להעסקה, לקובעי הטון המסכנים את שרידותנו בהתעלמות חסרת תקנה ממציאות האיומים המצטברים לפתחנו. בניגוד לשכל הישר של רוב הציבור, שלמד על בשרו המדמם כי אנו נמצאים בים שורץ כרישים, אנו מקבלים מן האינטלקטואלים הישראלים ומן האליטה החינוכית את אותו מסר מנותק מן המציאות, המוביל לנתיב ללא מוצא.
כך אנו ממשיכים לשלוח את ילדינו אל מים שורצי כרישים, לאחר שעברו אינדוקטרינציה של דגי נוי אחוזי אשמה וקושטו במיטב הסיסמאות המנותקות מן המציאות.
בהרצאתו בכנס “נוכח הג’יהאד” (שנערך לאחרונה בירושלים) ציין ד”ר דניאל פייפס כי בישראל מושמעת שוב ושוב הסיסמה “שלום עושים עם אויבים” תוך השמטת אמת מהותית מתוך הסיסמה המקורית: “שלום עושים עם אויבים – לשעבר”. בעובדה פשוטה זאת מסרבת האליטה הישראלית להכיר. “מנהיגינו” מוכרים לנו שוב ושוב את אותה סחורה משומשת באריזת אינסטנט של רייטינג, ובגישתם הצ’מברלינית דוחים את הצורך לקיים את המאמץ הצ’רצ’יליאני של דם יזע ודמעות אשר יביא את הניצחון ואת הפיכת האויבים לאויבים-לשעבר.
ועד אשר תחלחל המשמעות של גילוי זה ותתרחש המהפכה הפילוסופית והחינוכית הנדרשת, אולי מוטב היה למערכת החינוך להרחיב מעט את היריעה – ולו רק לשם “האיזון המקודש”, ובצד מסרים הספוגים בניתוק התודעה מן המציאות, להציג גם כאלו המכירים בה. כך למשל, בצד ספרו של גלעד שליט “כשהכריש והדג נפגשו לראשונה”, לחשוף את הילדים לשירה של נעמי שמר “הכריש”. תיקון מאוחר זה כבר לא יעזור לגלעד שליט, אך עשוי לעזור לילדי ישראל לנוכח האיומים שמולם יתייצבו בעוד זמן קצר.
