הנאום ושברו

גליון 135, ל’ בשבט התשע”א 4-11.2.2011

בשבוע החולף נוכחנו בפעם נוספת כיצד נחלשה עוצמתה הגלובלית של ארצות הברית. כאשר החלו ההפגנות נגד מובארק, ניסתה וושינגטון להתחמק מנקיטת עמדה. לאחר מכן מסר דובר הבית הלבן כי אובמה תומך בממשלה שתתאים לדרישות העם המצרי, ובעיצומן של ההפגנות הוא קרא לאיפוק, למניעת אלימות ולכיבוד הזכויות האוניברסליות של הדמוקרטיות כמו חופש דיבור וחופש ההתקהלות. בהיעדר מדיניות ברורה, אובמה למעשה התנער מבעל ברית שנקלע לקשיים, וזאת במסווה של נקיטת צעדי זהירות.
   עד לפרוץ המשבר במצרים, תמך אובמה במובארק וראה בו מנהיג מוביל של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. כאשר נדרש אובמה לטפל בסוגיית הגרעין האיראני, הוא הועיד את מצרים, יריבתה של איראן, לעמוד בראש מאבקן של מדינות ערב נגד משטרו של אחמדינג’אד.
פרס הנובל שהגיע בהפתעה
אחרי הודעת הפרישה של מובארק, תביעתו של אובמה להעברה מסודרת של השלטון, תוך התחשבות במפלגות ובקולות של האופוזיציה במצרים, זכתה לביקורת בארה”ב ומחוצה לה. נטען נגד הנשיא האמריקני, כי במקום להוביל, הוא נגרר אחרי ההתפתחויות.
   פרשנים הבקיאים במתרחש בבית הלבן בוושינגטון, נזכרו השבוע כי כשנה לפני בחירתו לנשיא ועוד בטרם נבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הודיע אובמה לציבור האמריקני כי אם ייבחר, הוא יפנה לעולם הערבי ובין השאר יתאר בפניו את הערכים ואת האינטרסים הגלובלים של ארה”ב, ידרוש מן המוסלמים לסייע לארה”ב בהבסת איומי הטרור, יבהיר כי לארה”ב יש אינטרס מובהק בשגשוג החברות המוסלמיות וידגיש – על ידי נקיטת צעדים בוני אימון, כגון נסיגת הצבא האמריקני מעיראק – כי ארה”ב רואה במוסלמים שותפים מכובדים.
   ואכן, אחרי היבחרו, ביוני 2009, נשא אובמה באוניברסיטת קהיר נאום היסטורי שכוון לאומה המוסלמית, שבו שטח אסטרטגיה שונה וחדשה מזו של קודמיו בתפקיד בכל הקשור לשיח במזרח התיכון. בדבריו הדגיש כי שפת העימות פינתה מקום לשפת שלום והרמוניה. בהדגישו את שמו האמצעי, חוסיין, הכריז אובמה כי לאיסלאם ולמערב יש ערכים דומים וכי האיסלאם והמערב אינן בהכרח ציוויליזציות מתחרות. הוא ציין כי מאז שנוסדה ארה”ב, העשירו מוסלמים אמריקנים את המדינה, לחמו במלחמותיה, הצטיינו במגרשי הספורט ובעסקים, וכי בארה”ב הוקמו יותר מ-1200 מסגדים. בנאומו בקהיר  ציין אובמה כי הוא נאבק נגד הדעות השליליות השוררות בעולם המוסלמי על ארה”ב המסמלת את האימפריאליזם המערבי בטענה כי היא עצמה נאבקה בשעתה נגד האימפריאליזם הבריטי. אובמה הבטיח כי בעתיד יחסיה של ארה”ב עם העולם המוסלמי יבואו לידי ביטוי מעשי בסיוע למדינות בעלות רוב מוסלמי בתחומי החינוך, הפיתוח הכלכלי, המדע והטכנולוגיה, איכות הסביבה והבריאות.
   פנייתו של אובמה לעולם המוסלמי ונאומו בקהיר ערבה לאוזניהם של חבר השופטים של פרס נובל לשלום, ולהפתעתו הגמורה של העולם כולו, העניקו בדצמבר 2009 לנשיא האמריקני את הפרס בנימוק כי “אובמה עשה מאמץ להפיג את המתיחויות בין המערב ובין העולם המוסלמי והביא לשיפור עמדתם של מוסלמים רבים כלפי המערב לאחר שפל מתמשך”. במעמד של קבלת הפרס היוקרתי חזר הנשיא אובמה על משנתו, ובשובו לארה”ב הוא נדרש לנושא בעיקר בטיפול בהפשרת הקיפאון במו”מ בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית במטרה להשיג, בכל תנאי ובכל מחיר, הסדר שנדחה הן על ידי ישראל והן על ידי הפלסטינים.
   השבוע ראה אור “שקיעת המערב, עליית האסלאם” – קובץ מחקרים בעריכתו של ד”ר אוריה שוחט ממרכז דיין שליד אוניברסיטת תל-אביב. החוקרים מציגים כתבים של מוסלמים ביחס למערב במאה השנים האחרונות. כולם חוזים את שקיעת הציוויליזציה המערבית, שהיא בעיניהם מתירנית, חומרנית, תוקפנית, נטולת ערכים וחסרת אמונה ונגזר עליה להתפורר, ולכן על העולם המוסלמי להתרחק ממנה. זאת לעומת האיסלאם, שמביא בשורה לאנושות, ישליט עליה את חוקי אללה וינהיג בעולם צדק ושלום איסלאמיים.
   באחד מפרקי הקובץ מציג החוקר אופיר וינטר את התגובות המוסלמיות הערביות למשנה שפרש אובמה בנאומו בקהיר. מתגובות אלה ניתן להקיש כיצד ישתקפו בעתיד הלא רחוק יחסיהם של מנהיגי ערב לאחר חילופי המשמרות הפוליטיים המתרחשים במצרים ובמדינות ערב אחרות. מסתבר כי בתחום היחסים הבינלאומיים, ההגות המוסלמית הערבית בת זמננו נעה בתגובותיה על ציר שבין התפיסה הרדיקלית התומכת במלחמת ג’יהאד למען השלטת האיסלאם על העולם ובין התפיסה הפרגמטית המקבלת את כלליה של המערכת הבינלאומית המודרנית כדוגמת המופתים הרשמיים במדינות המוסלמיות. לעומת הרדיקלים הקיצונים, הם יודעים להפגין בכל מצב ובכל עת עמדה הלכתית גמישה התואמת את מדיניות השליטים ואת צרכי הזמן. אנשי הדת המזוהים עם הקו הממסדי במצרים שיבחו בזמנו את נאומו של אובמה בקהיר וקידמו בברכה את קריאתו לפתיחת דף חדש ביחסי ארה”ב עם העולם הערבי ואת חזון העתיד המשותף ביחסי שתי הציוויליזציות.
בעקבות נאום קהיר, השייח’ דאז של אוניברסיטת אלאזהר שבקהיר, מוחמד סיד טנטאווי, אף פרסם ספרון שכולו שבחים והזדהות עם עמדותיו. התלהבותו הדביקה רק חלק ממנהיגי האחים המוסלמים וביניהם את מוחמד מהדי עאכף, המדריך הכללי – האב הרוחני העליון – של האחים במצרים שאמר: “בחברה שעודנה נושאת בקרבה גזענות נתעבת, אם שחור עור ובן לאב אפריקני מוסלמי מקניה מגיע לכהן כנשיא המעצמה החזקה בעולם, הרי שנפל דבר בארה”ב”.
ספק אם הסיוע יביא לרגיעה
עם זאת, המעורבים בעשייה הפוליטית מבין האחים המוסלמים במצרים – תנועת האופוזיציה הראשית המסורתית לשלטון במדינה – ראו בנאום אובמה ביטוי נוסף לתמיכה האמריקנית במשטר אשר לו הם מתנגדים, וערב הגעתו למצרים פרסמו גילוי דעת בגנותם של המערב ושל ארה”ב. לאחר הנאום לעגו חברי סיעת האחים המוסלמים בפרלמנט לטרמינולוגיה המתקתקה, לדבריהם, וטענו כי בה בעת מונעת ארה”ב מן העם המצרי לבחור באופן חופשי את יישום האיסלאם בארצו, ותומכת במשטר של דיכוי.
   הגורמים הרדיקליים ראו בנאומו של אובמה איתות להמשך המאבק בארה”ב השוקעת, המתגוננת מאחורי נאום “ריק מתוכן” המנסה להוליך שולל ציבור ומדינות. תנועת האחים המוסלמים במצרים והאיסלאמיסטים במדינות ערב עושים כיום שימוש נרחב בכוח הארגון ובכלי התקשורת, ובכלל זה באינטרנט, בטוויטר ובפייסבוק. קשה לאמוד את כוחם כשהם מתמזגים עם מאות אלפי המפגינים, כפי שארע בשבוע האחרון בקהיר ובבירות ערביות אחרות.
   עד כה לא עלה בידם להפיל משטרים, שבהישענותם על חוקות ועל חוקים מעשה ידי אדם, נתפסו בעיניהם כביטוי להנצחת ההגמוניה המערבית בעולם האיסלאם. חוקרים של המזה”ת הוכיחו כי האסטרטגיה שנקטו לאורך המאה ה-20 פלגים ופלגי פלגים של תנועות איסלאם פוליטי במדינות שונות ובזמנים שונים לתיקון המעוות – הקמת תנועות עממיות אלימות ולא אלימות, שותפות זוטרה בשלטון, הקמת חיל חלוץ של פורשים מן החברה והסתננות אל צמרת השלטון – הסתיימה במפלה לאיסלאמיסטים. יתר על כן, בסעודיה, יוצאי האחים המוסלמים שחסו תחת המשטר הסעודי, נאלצו לבחור בין מרידה לבין השלמה עם תלותה של המדינה בברית שלה עם ארה”ב ועם נוכחות התרבות המערבית – תוצרים נלווים להכנסות מן הנפט.
   האירועים האחרונים במצרים ומיגור שלטונו של מובארק מותירים את מצרים על כ-80 מיליון תושביה על סף משבר פוליטי וכלכלי עמוק שאיש במצרים ובעולם, ובכלל זה נשיא ארה”ב אובמה, אינם יודעים כיצד יסתיים ומהי האסטרטגיה הדרושה כדי להיחלץ ממנו.
   הסיוע האמריקני הנדיב של כ-2 מיליארד דולר בשנה, ברובו צבאי, איפשר עד כה למצרים לקיים כלכלה יציבה לכאורה עם גידול ממוצע של כ-5 אחוז מדי שנה בעשור האחרון. אבל הנתונים מסתירים כי יותר מ-40 אחוז מהאוכלוסייה משתכרים פחות מ-2 דולר ליום, כי מחירי הלחם מהווים מעמסה על תקציבי משפחות רבות, כי שיעור האבטלה במצרים עומד על כ-25 אחוז, ברובה אצל צעירים, כאשר 700 אלף בוגרי אוניברסיטאות מתחרים על 200 אלף משרות פנויות, כי מחציתם של המצרים הנחשבים למאמינים איסלאמים נאמנים אינם יודעים קרוא וכתוב וכי 9 מכל 10 נשים נימולות.
   המשבר במצרים מהווה בית גידול נרחב להשתלטותם של אחים מוסלמים קיצוניים על מוסדות השלטון, והנשיא אובמה, שידע לנהל מערכת בחירות מוצלחת במדינתו לפי המסורת של הדמוקרטיה בשיקגו, נדרש עתה לנהל מדיניות אקטיבית ליצירת מציאות חדשה דמוקרטית במצרים בנוסח התרבות המערבית, ולנסות לסייע, דרך קהיר, למתנגדי השלטון באיראן.
   בהיעדר מידע אמין על כוחות האופוזיציה במצרים, נראה כי אובמה מתבסס בהחלטותיו הנוכחיות על התחזית התמימה כי שני הגורמים המאורגנים לעת עתה במצרים – כחצי מיליון אחים מוסלמים וצבא מצרים המונה כ-450 אלף חיילים סדירים –  יסייעו לקיום בחירות דמוקרטיות וחופשיות. אובמה יוצא מתוך הנחה כי יש ביכולתה של ארה”ב להמשיך להשפיע על מהלכי הצבא המצרי באמצעות הסיוע הצבאי הנדיב.
   גם לפי תרחיש זה, בשלב ראשון יכבדו האחים המוסלמים את כללי המשחק. אך ברור כי בטווח הבינוני והארוך, ברית משונה מסוג זה אינה יכולה להתקיים, ובזכות קידום “הדמוקרטיזציה” נוסח אובמה, מצרים, שאיבדה לעת עתה את הבכורה כמובילה במדיניות במזה”ת, עלולה להתדרדר לקיצוניות ואף להיגרר לשיתוף פעולה עם הגורמים הרדיקליים ועם תנועות טרור.

Print Friendly, PDF & Email