משתגעים בעדרים, לשפיות חוזרים אחד אחד

גליון 17, ב’ מרחשוון, תשס”ט 31.10 – 7.11.2008

לא רק שמוקדם מדי, אלא בעיקר מיותר יהיה להספיד את הקפיטליזם. נראה כי הבסיס המוסרי והקונספטואלי של הקפיטליזם בנוי להכיל לא רק התפוצצויות של בועות, שפל וסערות, אלא גם את ההספד העצמי הזה, ובתנאי שיישאר בגדר הספד עיתונאי או ספר אקדמי. במילים פשוטות: החופש לעשות שטויות – גם אם הן עולות ביוקר רב – אינו יותר מסוכן מכל תקנה טוטליטרית, אצילית ככל שתהיה, המונעת מאחרים לעשות שטויות. והרי אילו הייתה דרך למנוע מההמון לעשות שטויות בכספו, מן הראוי היה ליישם אותה גם על מעשי התאבדות שאינם כלכליים גרידא, כלומר אלו הנוגעים לקיומנו הלאומי, העצמאי בארצנו.
   משום מה כולם נחרדים כשמדובר בדיני ממונות. גופים ממשלתיים קמים לחקור ולמצוא את “המושחתים” ולשלוח אותם לכלא. הפובליציסטים הרגישים זועקים, קוברים וכבר מחליפים את השיטה הקפיטליסטית. עוד לא ברור מה יהיה התחליף – העיקר להחליף. אבל כשהדברים נוגעים לדיני נפשות? אין עושים דבר. האם מישהו ישב בכלא בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים, שעליו אנחנו קוראים היום בבחילה גוברת? והאם מישהו ישב בכלא על מחדלי מלחמת לבנון השנייה? ומתי כבר, מתי יחליפו את השיטה – זו שקוראים לה “שלום עכשיו”?
בועת המניות של “חברת הים הדרומי”
הספר “אשליות פופולריות יוצאות מגדר הרגיל ושיגעון ההמון”  (Extraordinary Popular Delusion and the Madness of Crowds) מאת צ’רלס מאקיי (Charles Mackay) יצא לראשונה לאור בשנת 1841 בלונדון. על פני למעלה מ-700 עמודים עובר מאקיי מבועת המניות של “חברת הים הדרומי” ב-1720 לשיגעון שהביא לפשיטות רגל בשנות ה-30′ של המאה ה-17, שעניינו היה בצליו של פרח הצבעוני (Tulipomania) – לא פחות ולא יותר; מן האלכימאים, דרך מסעות הצלב ועד לציד המכשפות. מאקיי לא יכול היה לצפות את מלוא פרטיהם של עליית הנאציזם ושל אשליית השלום של צ’מברליין, של הטירוף של סטאלין ושל אשליית השוויון של הקומוניזם, או של אשליית תהליך אוסלו, שהומרה בזו של “מפת הדרכים” שהומרה בזו של היוזמה הסעודית. אבל בהקדמה שלו למהדורת 1852 הוא כבר רומז להם, כמו גם להתפוצצותה של בועת הדוֹט קוֹם, ולאחרונה – בועת הנדל”ן והמשכנתאות.
   בהקשר זה, כדאי להציץ ברִפרוף בפרשת “חברת הים הדרומי”, שנוסדה על ידי מי שהיה אז “שר האוצר” של בריטניה, לורד רוברט הרלי. כדי לממן את החובות הגדולים שנותרו מהמלחמה על הכתר הספרדי, ובהיותו מוגבל על ידי העובדה שהבנק אוף אינגלנד היה אז מונופול, יסד הרלי חברה שהיתה לכאורה חברת סחר. לחברה היה מונופול על הסחר בדרום אמריקה, ומטרתה העיקרית היתה מימון הגירעון הממשלתי. בעלי אִגרות חוב ממשלתיות המירו אותן במניות החדשות של החברה – בעידוד הממשלה. כשחברה לא הרוויחה די כסף, היא יצאה בהנפקה חדשה של מניות, אחר כך שוב קנתה את מחצית החוב הממשלתי והמירה אותו למניות, שמחירן הרקיע שחקים כתוצאה ממסע יחסי ציבור על פוטנציאל הסחר בדרום אמריקה. אגב, עיקר הסחר של החברה היה בעבדים. מניות החברה “נמכרו” לפוליטיקאים במחיר השוק – אבל רק לכאורה. למעשה, הפוליטיקאים שקיבלו לידיהם את המניות לא שילמו עבורן, אלא החזיקו בהן עד שמחירן עלה, וכשרצו בכך – מכרו אותן בחזרה לחברה. וכך, מחירה של מניה כזאת זינק בשנה אחת מ-100 ל-1,000 לירות שטרלינג, כשלדידו של כלל הציבור שמותיהם של בעלי המניות – ביניהם ראש הממשלה ופילגשו של המלך – היו “תעודת ההכשר” שלהן.
   אלא, שבזמן כלשהו היה העניין הזה צריך להתפוצץ. בדיוק כמו פאני מיי ופרדי מאק.
   וכך כותב מאקיי בספרו: “כשקוראים היסטוריה של עמים, אנו מוצאים, שכמו אנשים פרטיים, גם להם יש קפריזות ומוזרויות, עונות של ריגוש ופזיזות ועיתות של אדישות. אנו מגלים שקהילות שלמות לפתע מקבעות את דעתן על נושא אחד, ויוצאות מדעתן במרדף אחריו; שמיליוני אנשים מושפעים בו-בזמן מאשליה מסוימת ורודפים אחריה, עד ששטות חדשה כובשת את הלב יותר מקודמתה, תופסת את תשומת ליבם. אנו רואים שאומה, מהגדול בבניה ועד הקטון שבהם, לפתע נתקפת בתאווה עזה להדר צבאי; אחרת, באותה פתאומיות, שוקעת כולה בקפדנות דתית; ואף אחת מהן אינה שבה להכרתה לפני ששפכה נהרות של דם ופיזרה קציר של גניחות ודמעות, שייאספו על ידי הדורות הבאים. בראשית ההיסטוריה של אירופה איבדה אוכלוסייתה את יישוב הדעת סביב קברו של ישו, והמונים מטורפים נדחסו לארץ הקודש; דור אחר השתגע מפחד השטן והעלה מאות אלפי קורבנות למען אשלייתה של אמנות הכישוף. בתקופה אחרת, נטרפה דעתם של רבים בנושא אבן החכמים, ובמרדף אחריה עשו שטויות, שעד אז לא היו מוכרות… כסף היה לעתים קרובות הגורם לאשליית ההמונים. אומות צלולות בדעתן הפכו בן-רגע למהמרות נואשות, וסיכנו כמעט את כל קיומן בעבור פיסת נייר… כבר נאמר שאנשים חושבים בעדרים; נראה שהם משתגעים בעדרים, ורק לשפיות הם חוזרים אחד אחד”.

Print Friendly, PDF & Email