גליון 40, ג’ בניסן, תשס”ט 10-17.04.2009
ג’פרי פלטמן ודן שפירו, עוזרי מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, נועדו בתחילת חודש מארס 2009 עם ואליד מועלם, שר החוץ הסורי.
בניגוד לממשל בוש, שהביע עמדה נחרצת נגד ויתורים לסוריה בכלל, ונגד ויתור טריטוריאלי ישראלי במיוחד, ממחלקת-המדינה של הגברת קלינטון אנו שומעים זמירות אחרות. עוזריה רואים בתמיכתה של סוריה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, מסגרת אפשרית לדו-שיח בין סוריה לאמריקה.
אין פסול עקרוני בניסיון להתדיין עם סוריה, מתוך מטרה לבודד אותה מציר הרשע. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר אף השתתפה, יחד עם סוריה, בוועידת מדריד. הגם שוועידה זו לא הניבה פירות בעניין הסורי, אין כל פגם בעצם הרעיון של הידברות עם מדינת אויב. סוריה היא מדינת אויב של המערב כולו, ולא רק של ישראל. בין שנות ה-80 לעת הזו, תיזמרה סוריה פעילות טרור נגד אזרחי בריטניה וארה”ב, סייעה לחיזבאללה, פעלה כנגד מנהיגות לגיטימית בלבנון ואף ניסתה זה מקרוב להקים כור גרעיני למטרות עוינות. עם קופת שרצים שכזו, ברור כי הבסיס להתדיינות עימה חייב להיות זהיר, קפדני ומכוון להשגת שינוי מהותי באוריינטציה הסורית.
וזוהי אולי ההזדמנות לברר מהי אכן אותה החלטה, שבעיני הממשל האמריקני יכולה לשמש מסגרת אפשרית לדיונים.
למרות הצלחתנו ב”עופרת יצוקה”
עיקרי “הסעיפים האופרטיביים” של החלטה 1701 הם כדלהלן: הפסקה מיידית של פעולות האיבה, במיוחד אלה היזומות על ידי החיזבאללה; פריסת כוחות צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל; כיבוד מלא של “הקו הכחול”; החלת שליטה מלאה של הצבא הלבנוני על גבולות המדינה, לרבות פיקוח על הברחות נשק מהגבול הסורי; פירוז מלא של השטח, שבין גבול ישראל לבין קו הליטני, בפיקוח מנגנוני “יוניפיל” ונסיגה ישראלית מלאה משטחי דרום לבנון.
לא קשה להבחין, כי החלק האופרטיבי היחיד בהחלטה 1701 שיושם במלואו, הוא נסיגת צה”ל מדרום לבנון. עשרות-אלפי הטילים שסופקו לחיזבאללה דרך הגבול הסורי, חזרתו במצח נחושה של הארגון לגדר המערכת בצפון, התקפות הקטיושות על קריית-שמונה בחודשים האחרונים, אוזלת ידו הצפויה מראש של כוח “יוניפיל” של האו”ם – וזאת אף מבלי להיכנס לסוגייה של ההסכם המבזה בדבר החזרת גופותיהם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, המהווה אף הוא חלק מהחלטה 1701 – כל אלה רק ממחישים את האבסורד שבהסתמכות על החלטה זו כבסיס להסדר כלשהו עם הסורים.
אבל במחלקת המדינה ובתקשורת הבינלאומית, כמו גם בזו שלנו, החלטה 1701 – סיסמה נבובה מתוכן – כבר הפכה למותג. אין מזכירים כלל את המחיר שכבר שילמנו תמורת התחייבויותיהם של הסורים באותה החלטה, ואת העובדה שלמעשה מדובר באילוצנו לקנות שוב אותה חסרת ערך ולשלם בעדה בוויתורים נוספים מצידנו. העיקר שאומרים “החלטת מועצת הביטחון” ומשתמשים בה כבסיס. נראה כי ממשל אובמה, בתיזמורו של השליח ג’ורג’ מיטשל, ימצא את הדרך לשדרג את ההחלטה ולהפוך את משענת הקנה הרצוץ הזה למערכת לחצים, הפורטת למעות את הנכסים האסטרטגיים של ישראל.
מאז פרסום ההחלטה, יצאנו למערכה נוספת, הפעם נגד חמאס ברצועת עזה. חרף ההצלחה המבצעית במבצע זה, לעומת הכשלים המבצעיים המצערים במלחמת לבנון 2006, הישגינו מול החמאס אינם שונים מהותית מ”הישגי” הזירה הבינלאומית מול החיזבאללה. למרות ששני הארגונים מוגדרים על ידי האיחוד האירופי כארגוני טרור, מקיים שר החוץ של בריטניה מגעים עם החיזבאללה בדרג זה או אחר. הרוחות המנשבות מאירופה אף לוחצות להתדיינות עם חמאס. המסר לעולם האיסלאמי הוא חד-משמעי: הטרור משתלם – הוא מניב תוצאות, ללא קשר לנחיתות בשדה הקרב או לקורבנות שבדרך.
המדיניות המסתמנת של הממשל האמריקני הטרי, כמו גם של האיחוד האירופי, הקוראת לפיוס מדינות “ציר הרשע”, תשיג שלוש תוצאות הרות אסון: האחת, תיגמולן של מדינות תומכות-טרור, כגון סוריה, על שנות פעילות ארוכות נגד מדינות המערב ונגד תרבותן; השנייה, “הכשרת השרץ”, כלומר הכרה דה-פקטו בארגוני טרור וקיום קשרים מדיניים עימם; והשלישית, נישולה של ישראל מנכסים אסטרטגיים, טריטוריאליים ואחרים, היות שזהו המטבע העובר לסוחר הזמין ביותר של ממשל אובמה ושל האיחוד האירופי.
הממשלה היוצאת נכשלה כישלון כפול – הן בגרימת הנזק הבינלאומי שבניהול המערכה הצבאית ב- 2006 ואובדן האמון של הממשל האמריקני ביכולתנו אז, והן ברפיסות שבקבלתה וביישומה של החלטה 1701, שאת שתיהן יש לתלות במשרד החוץ ובגברת לבני. עתה נותרה השאלה כיצד תתמודד ממשלת ישראל הנכנסת עם כוונתה של מחלקת המדינה האמריקנית להחזיר בתשובה את סוריה של בשאר אל-אסד ועם תשוקתם של קברניטי האיחוד האירופי לפייס את החיזבאללה ואת הפלסטינים.
