גליון 78, ט”ו בטבת התש”ע 1-8.01.2010
במהלך יותר מ-100 שנות התיישבות יהודית בארץ ישראל, שמתוכן כמעט 62 שנות עצמאות מדינית, השגנו הרבה.
בראש ובראשונה, כינסנו מיליוני יהודים מכל הפזורות, ביניהם נפגעי מלחמת העולם השנייה. היצלנו רבים מפגעי האנטישמיות, מרדיפה וממצוקה אישית וכלכלית וממעמד שבין “אזרחים סוג ב” לבין פליטים נרדפים. חלקם אף ניצלו ממוות, בזכות ההגנה שהיישוב היהודי או מדינת ישראל סיפקו להם. בין אלה – מאות אלפים יהודים מאירופה שלאחר השואה וממדינות ערב, שבהן החמיר מצב היהודים בעקבות הקמת המפעל הציוני.
בקנה מידה של הישגים בינלאומיים, ובהתחשב בגודלה ובגילה, הרי שבתחום שיקום פליטים ואוכלוסיות חלשות ונרדפות, אין לפועלה של הציונות אח ורע בהיסטוריה המודרנית.
אך אם לא די בהישג הומניטרי כביר זה, היישוב היהודי בארץ ישראל גם הקים יש-מאין בתוך עשורים ספורים, תשתית אקדמית והשכלתית מהטובות שבנמצא, חקלאות שהיא מן המובילות בעולם, טכנולוגיה ורפואה מתקדמות, מחקר מדעי מצטיין, תרבות עשירה ועוצמה צבאית. הישגים אלה מקרינים על שאר העמים, והשפעתם אינה מוטלת בספק.
אך למרות כל אלה, אנו עומדים נזופים ומתוסכלים מול עמי העולם – מצטדקים ומנסים לפייס את ממשלות אירופה ואמריקה. מחמת הלחץ המופעל עלינו, הסכמנו לתמוך בשלטון של רוצחים, כמו זה של ערפאת ואבו-מאזן. קרענו מעל עצמנו נתחי מולדת והפקרנו אותם בידי אויב חמסן וחסר חמלה, הבז לחיי אזרחים תמימים מבני עמנו ואף מבני עמו. גירשנו יהודים מביתם וביזינו את מורשתם של אלה שהקריבו את חייהם כדי להפקיד בידנו פיקדון יקר.
מדוע אפוא אין בהישגיו המפוארים של העם היושב בציון ובתרומתו התרבותית והמוסרית לאנושות כדי לעמוד מול הפלסטינים, האומה הערבית והאומה המוסלמית, המעורבים ברובם המכריע של מעשי הטרור, הפולשנות ההרסנית, היחס המשפיל למיעוטים ולנשים והפרות זכויות האדם? שהרי מרבית הממשלים הרודניים במדינות אלה מאופיינים ב”טיפוח” השחיתות, העוני החומרי והדלות התרבותית, ונשענים על כוחו של כסף הנפט.
אמנם בזירה הבינלאומית אין אהדה יתרה ליהודים, אך היסטורית, אין גם חיבה מיותרת למוסלמים ולערבים. אם כן הצלחתה של התעמולה הערבית נגדנו בדעת הקהל בעולם נעוצה בעיקר בכשל שלנו להעביר לעמי העולם מסרים ממלכתיים ברורים. כשל זה נובע מאי-אימוץ הדרך, אשר לה הטיפו מנהיגי הציונות המדינית מבנימין זאב הרצל ועד זאב ז’בוטינסקי, של הפגנת זקיפות קומה כלפי עמי העולם בהשגת האינטרסים הלאומיים שלנו בזירה הבינלאומית.
הכבוד שעליו ויתר ויצמן
כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה בלטה נמיכות קומתנו בתגובתו של ד”ר חיים ויצמן, מנהיג היישוב, להזמנת גנרל אלנבי להתלוות אליו בעלייתו ההיסטורית לירושלים, שננטשה באישון ליל על ידי הצבא הטורקי. בכך ביקש אלנבי לגמול לויצמן וליישוב היהודי על תרומתם הגדולה לניצחון על גרמניה ועל האימפריה העותומנית. אלא שד”ר ויצמן ויתר על כבוד זה בצניעות, ונימק זאת בכך שאינו רוצה להביך את אלנבי. התנהגות זו התפרשה על ידי המצביא הבריטי כאות לכך שהיישוב היהודי לעולם לא יגיע למעמד ממלכתי בארץ ישראל. על צניעותו האישית של ויצמן היה לפנות מקום לזקיפות קומה לאומית. כיוון שהסתפק בהישג המתאים לועד קהילה, החמיץ הזדמנות להשיג הישג מדיני. מן הסתם, התבטלות עצמית זו נתפסה על ידי השליט הבריטי כחולשה.
יש להניח כי התנהגות זו של המנהיגות הציונית הכתיבה את הבאות ותרמה לכך, שבתקופת השלטון המנדטורי של בריטניה בארץ ישראל, בסופו של דבר הופלו היהודים לרעה לעומת המוסלמים.
הממסד הסוציאליסטי ששלט בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה יישב את שטחי הנגב והקים מפעלים רבים וחשובים. אך בדרכו, המשיך את הלך המחשבה החלוצי של “דונם פה ודונם שם”, המתאים לקהילה קטנה בתוך אימפריה חזקה, ואינו ראוי להתנהלותה של מדינה ריבונית. דגלנו אז בעיקרון של “צפצוף” על אומות העולם ושל קביעת עובדות במעשים. עיקרון זה, של פעולה המוכתבת על פי האינטרסים הלאומיים שלנו, נכון ביסודו, אך את יישומו יש לגבות בפעילות דיפלומטית, ובפרט במערך הסברה רהוט, ברור, נחוש וממלכתי – בחזית הבינלאומית. במהלך שנות המדינה, כשלנו בחזית זו כמעט באופן מוחלט, ובמיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, לנוכח התעמולה הערבית, שהחדירה בהצלחה ניכרת את המונח “מדינה פלסטינית” לכל סלון בעולם החופשי.
כך קרה שניצחנו בקרב, אך ניגפנו במערכה הפוליטית שצריכה הייתה ללוות אותו, כדי לגבש את ההצלחה ולהפיק ממנה תועלת. קוצר ראיה מדיני הוביל את מנהיגות ישראל למיצוי לקוי של תוצאות שיחרורם של יהודה, שומרון וחבל עזה. והתנצלות מיותרת הניעה אותנו לוויתורים מפליגים ומיותרים במסגרת הסכמי קמפ-דיוויד בשנת 1979. גם ממשלו של מנחם בגין, בתום עידן ההגמוניה הסוציאליסטית בישראל, לא השכיל לאמץ הלכה למעשה קו ממלכתי של ציונות מדינית. מהלכים שגויים אלה, איפשרו לפלסטינים לזכות למעמד של עם בדעת הקהל הבינלאומית.
ליקויים בתפיסת מצבנו ובזיהוי זירת המאבק העיקרית ליוו את מדיניות הממשלה גם בהתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה במישור הבינלאומי, כשאיפשרנו לקבוצה מתוזמרת של משליכי אבנים ומבעירי מכולות אשפה להביא אלינו בתוך חודשים ספורים את ה-CNN, את מזכיר המדינה האמריקני ונציגות עוינת מאירופה, שהכתיבו לנו את סדר היום. מאז ועד עתה, התחנות מציינות דרך של הידרדרות: הסכמי אוסלו על תוצאותיהן האומללות, ועידות וואי ושפרדסטאון שבהן הפגנו אפולוגטיקה מובהקת, התמודדותנו עם האינתיפאדה השנייה, ולבסוף ביזיון ההתנתקות מגוש קטיף. כל אלה הניבו מצד אחד טרור רצחני ושבע שנים של התקפות רקטות על יישובי עוטף עזה, כמו גם תובענות ללא סייג מצד הפלסטינים, ומצד שני – גינויים קשים והפסדים מדיניים בחזית הבינלאומית.
אילו השכלנו לעמוד על עקרונותינו, ולהגן על האינטרסים שלנו ללא פשרות, כפי שעשה, למשל, הנשיא סאדאת (“אף לא יהודי אחד על אדמה ערבית קדושה”), נראה כי אומות העולם היו מתייחסות אלינו ברצינות. סוגי התחכמות אחרים מתפרשים בחזית הבינלאומית כחוסר אמון שלנו בדרכנו, וכחולשה המזמינה לחצים.
בעת הזו אנו זקוקים לאנשי הסברה ותקשורת ברמה בינלאומית גבוהה ביותר. יש כאלה בנמצא, אך לא נעשה שימוש מספיק בכישוריהם. על אלה להופיע תדירות על מסכי הטלוויזיה, לעשות כותרות בעיתונים ובכתבי העת הנחשבים בעולם ולהבהיר באופן פשוט ורהוט כמה עניינים דחופים:
* זכותנו על ארץ ישראל כמדינה יהודית אינה ניתנת לערעור. שטח מחייתנו אינו עומד למכירה, וביטחוננו אינו קלף מיקוח בבורסות הנפט, הנשק או הטרור.
* למרות שב-2005 קיבל חמאס לידיו את הריבונות על כל חבל עזה, ללא נוכחות צבאית ישראלית שתפריע לו בדרך כלשהי, הרי שכל שטח מגורים, חקלאות או ייצור שפינתה ישראל הוחרב או הוזנח. הממסד הפלסטיני מעולם לא הציב על סדר יומו את טובתה של האוכלוסייה שם, שאלמלא כן היה דואג לעשיית שימוש חיובי במה שמתיישבי גוש קטיף הותירו אחריהם.
* אין גבול לרצחנותם של פלגים פלסטיניים ניצים זה כנגד זה. הדוגמאות העכשוויות לכך רבות ומתועדות.
* ביהודה ושומרון, נשען ממסדו של אבו-מאזן על כוחה הצבאי של ישראל. בהיעדר כוח זה, תקרוס הרשות הפלסטינית תוך שעות והאיסלאם הקנאי ישתלט על האיזור.
* הניסיון להפוך חבורת טרור לממשל תקין בדמות מדינה בשטחי הרשות הפלסטינית – הוכח ככישלון, שהיה ברור וידוע מראש.
* אגדת האיום הדמוגרפי עלינו לא רק שלא תכלה אותנו, אלא שב-62 שנות קיום המדינה המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים במרחב שלנו משתפר באופן עקבי לטובת היהודים.
*הדרישה המופנית ליהודים לפנות את יהודה ושומרון ולעצור שם את הבנייה כמוה כדרישה מקבילה לערבים לפנות את שיטחי מדינת ישראל של טרום 1967, ולהפסיק לבנות שם.
סיכויינו לשרוד כאומה הרחק לתוך האלף השלישי תלויים בעימות בינינו לבין דעת הקהל העולמית, ולא בעימות ביננו לבין הפלסטינים. כלי המשחק האפקטיביים במערכה זו אינם מבוססים על פחיתות כבוד לאומית במסווה של פייסנות ושל פלורליזם מזויף. אלה נתפסים כחולשה. חוזה המדינה התווה קו שונה לחלוטין, שעל פיו פועלות כל אומות העולם, לרבות מדינות ערב. למזלנו, המנהיגים שבאו אחריו,, למרות שלא דבקו במשנתו מבחינת הממלכתיות הלאומית, הצליחו בכל זאת לחולל חוסן, המאפשר לנו לחזור לקו מחשבתו המקורי ולדבוק בו.
