מי כאן הבוּר?

גליון 178, כ”ז בכסלו, התשע”ב 23-30.12.2011

ניוט גינגריץ’ טען כי העם הפלסטיני הוא עם מומצא וא.ב. יהושע (“יש עם פלסטיני”, ידיעות אחרונות 21.12.11) מאשים אותו ב”בורות היסטורית ושטחיות פוליטית”. הוא אינו טורח לסתור את הבורות לגופה, אלא מדגים כיצד נוסדו מדינות כתוצאה מהתפוררותן של אימפריות, וטוען עוד ש”גם כאשר צ’כוסלובקיה מתפצלת לצ’כיה ולסלובקיה, זכותם של התושבים לעשות זאת”, ועוד: “גם ארה”ב לא הייתה מדינה לפני 1779. האם משתמע מכך שלא הייתה לתושבי צפון אמריקה זכות להקים לעצמם מדינה משלהם?”, וגם “הרי ב-1947 הצביע נציג ארה”ב…על חלוקתה של “פלסטינה” לשתי מדינות – יהודית וערבית”.
   כשמדובר בהיסטוריה, מר א.ב., השוואות הן חמקמקות למדי, ולעיתים הן פועלות כבומרנג. כדי לצמצם את הסכנה הזו, כדאי לפחות להיצמד לעובדות.
   ראשית, אתה מתווכח עם עמדה היסטוריוסופית, בעוד שגינגריץ’ מביע עמדה מדינית. הוא אמר כי הטענה של ערביי יש”ע לזכויות לאומיות על חבלי ארץ ישראל מסכנת את מדינת ישראל מפני ששני פלגיהם “מביעים רצון עז להשמיד את ישראל” ואף הביא ציטוטים מפי בכירי הרשות רק מן הזמן האחרון. אפשר לא להסכים עם הטענה הביטחונית הזו, אבל היא לגיטימית אפילו אם היא נוגדת את דעת ראש ממשלתנו הנוכחי. יתר על כן, היא מתבססת על עובדות שמהן אתה בוחר להתעלם מזה שני עשורים, ושאותן ה”בור ו”השטחי” מצטט ברהיטות. אז אולי בור הוא זה שאינו מבחין בין טיעון מדיני לטיעון היסטוריוסופי? או שמא, ביסודיותך כי רבה, לא הקשבת לדבריו של גינגריץ’ במקור, ולכן אתה מוציא את דיבתו רעה?
 
בכל זאת – כמה עובדות
שנית, מבין כל הדוגמאות שהבאת, אין ולו אחת הדומה לנמשל: באף אחת מהן לא מדובר בציבור שהגדיר את לאומיותו החדשה כמותנית, חד-חד ערכית, בהשמדת לאומיותו של עם אחר. הציבור שאותו אתה מציג ככזה שבסך הכל מעוניין בביטוי לאומי, מחנך את ילדיו על מסכת שקרים שלפיה הזיקה שלך לארץ הזו היא מומצאת, שלפיה הם יורשי הפלישתים והיבוסים ושלפיה כולנו כאן פליטי מלחמת העולם השנייה שהאירופים הקימו להם מדינה בגלל יסורי מצפון על שואה שבכלל לא הייתה. יתר על כן, אותו ציבור משתמש בכסף אירופי ואמריקני המיועד לרווחתו ליחצון מפלצתי של השקר הזה בכל העולם. לעניין זה לא יזיקו מספר עובדות היסטוריות, ולו רק כדי שלא תצרפני למסדר הבורים השטחיים שלך:
 
   * ב-1920, בוועידת סן-רמו, החליט “העולם”, בדמות חבר הלאומים, על זכותו של העם היהודי למדינה משלו ועל כך שגבולה המזרחי יהיה לפחות בקו הירדן אם לא מזרחה משם. בהחלטות, שבהן גם מוענקות סמכויות המנדט הבריטי, יש דאגה כמעט טרחנית לזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ הלא יהודים. אבל אלו משמעותיות לא פחות במה שאין בהן: איזכור של זכות לאומית כלשהי לתושבים הללו, לא כל שכן איזכור של המושג “עם פלסטיני”. ההחלטות הללו אושררו על ידי האו”ם בסעיף 80 לצ’רטר שלו משנת 1946, הן לא שונו ולכן הן שרירות עד היום.
 
   * בכ”ט בנובמבר הצביעה העצרת הכללית של האו”ם על הצעת עיסקת חבילה שעיקרה שתי מדינות לשני עמים החיים בשלום, כשהגבול ביניהן עובר בתוך ארץ ישראל המערבית, בסתירה להחלטות סן-רמו. זאת בהנחה שקבלתה על ידי שני הצדדים בהסכמה, תהווה, כשלעצמה, שינוי של ההחלטות הללו. כל מדינות ערב רמסו את ההצעה, כאשר פלשו לשטח מדינת ישראל מיד אחרי שזו הכריזה על הקמתה מכוח הסכמתה לעיסקה, ולכן לעיסקה, כמו לדפוס ההצבעה שהביאה לעולם, אין כל נפקות מדינית ו/או משפטית.
 
   * בעקבות התכחשותם של הערבים להצעת כ”ט בנובמבר ותוצאות המלחמה שבה פתחו, מינה האו”ם את ועדות שביתות הנשק שתפקידן העיקרי היה לקיים דיונים על גבולות הקבע. הערבים מעולם לא התייצבו לדיונים הללו, מן הסתם מפני שעצם התייצבותם הייתה הודאה בזכותה של ישראל לגבולות כלשהם.
 
   * אחרי מלחמת ששת הימים המשיכו הערבים להתכחש לזכות זו, כאשר למרות הצהרתו של לוי אשכול כי “השטחים הם פיקדון בידינו עד בוא השלום”, הם החליטו בחרטום על “לא שלום, לא הכרה ולא משא ומתן” – מדיניות שבה נקטו עד 1992.
 
   * החל מ-1992 השתכללו הערבים והמירו את התנגדותם המפורשת לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, בתנועת מלקחיים שהתבססה על דוקטרינת הסלאמי של חביב בורגיבה: מו”מ שממנו הפיקו יתרונות תמורת מילים, ובמקביל – דלגיטימציה, טרור וגרילה. לפחות בשלוש הזדמנויות הם נמלטו מן המו”מ ברגע המכריע, כאשר נדרשה מצידם הכרה בזכות ישראל לגבול כלשהו ולחיי שלווה בתוכו: בקמפ-דיוויד עם ברק מ”העבודה”, במו”מ עם אולמרט-לבני מ”קדימה” וכעת, אחרי שראש ממשלה מ”הליכוד” הכריז על שתי מדינות לשני עמים.
 
   * כנראה טרם הספיקות לקרוא את מחקרה של הליברלית האמריקנית ג’ואן פיטרס (פורסם בספרה “מאז ומקדם”), המגדיר את גבולות הוויכוח שיכול בכלל להתקיים בינך לבין גינגריץ’. על פי פיטרס, תושביה הלא-יהודים של ארץ ישראל המנדטורית הגיעו מרחבי המזרח התיכון אל תחום הפעילות של התנועה הציונית והמנדט הבריטי כמהגרי עבודה. על אלה שבשטחה של ירדן דהיום המליכו הבריטים מיעוט בדואי האשמי. על האחרים אתה מסנגר היום כזכאים לזהות לאומית, ואתה אולי אפילו צודק. דא עקא שלַשאלָה בעניין הגבול המדיני שבתוכו ראוי שיבטאו את הזהות הזו, קיימות רק שתי אפשרויות: האחת – המדינה ההאשמית המלאכותית שמרבית תושביה הם צאצאי אותם מהגרי עבודה. השניה – על חשבונך בשטח שבין הירדן לים, כשהם אינם מסתירים את כוונתם לראות אותך משנַרְקֵל בתוכו. “תבחר”, משיב גינגריץ’ לשאלתך “מה הוא חושב על מיליוני (1.4 “מיליוני”, מר לא-בור) הפלסטינים הגרים עתה בשטחי יהודה ושומרון?” אתה לא חייב לאהוב את התשובה, אבל “בור”? “שטחי”? ישפוט הקורא מי מבין שניכם עונה לכינויים הללו.
 
 
שיח הקילומטרים המדומיין
גינגריץ’, כמו רבים בינינו כאן, תופס את ההתנהלות הערבית כניסיון להשמדת ישראל על בסיס אתוס לאומי שקרי. האתוס הזה מקובל עליך למרות כל העובדות הנ”ל, ולי הקטן נותר רק לתהות אם אתה מקבל אותו מחוסר ידיעתן (ואז אתה הוא הבור), או שמא למרות ידיעתן (ואז אתה בא לוויכוח עם גינגריץ’ בידים לא נקיות). כך או כך, מותר לגינגריץ’ לערער על האתוס הזה מבלי שיואשם בבורות ובשטחיות רק מפני שמישהו חולק עליו מדינית.
   ועכשיו ללוגיקה. יהושע מתנשא לא רק על גינגריץ’ ההיסטוריון (המקצועי!), אלא גם על גינגריץ’ האסטרטג. “…כל רוחבה של המדינה הפלסטינית העתידית…הוא בערך 60 ק”מ. אם ישראל תזיז את גבולה עוד עשרה ק”מ מזרחה, האם זה יגן עליה מפני טילים או תותחים?…או שמא הגנתה הטובה של ישראל תלויה ראשית כל ביחסי שלום ואמון עם הפלסטינים ובפירוז, תוך פיקוח בינלאומי קפדני, של המדינה הפלסטינית מכל נשק התקפי?”
   אתה זוכר על מה אתה מתווכח, מר א.ב.? הרי גינגריץ’ טוען שהאתוס הלאומני השקרי של הפלסטינים מסכן את ביטחונה של מדינת ישראל בכל גבול. לכן הוא מתנגד לעצם מדינה כזו, כל עוד המזרח התיכון נראה כפי שהוא. לכן אין הוא עוסק כלל בשיח הקילומטרים שאתה כופה עלינו במאמרך. בכל אופן, מעולם לא הוחלט שגבול הקבע בין מדינת ערביי יו”ש, אם וכאשר תקום, לבין ישראל יעבור דווקא 10 ק”מ מזרחה מהקו הירוק. מקורו של הגבול הזה הוא באותו דמיון קודח (שאותו אני מכיר ומוקיר) שממנו באים סיפוריך, אבל אבל לא כל מי שאינו מקבל אותו כמציאות, הוא בהכרח שטחי או בור.
   בכל זאת, ללא התייחסות לטיעון 60 הק”מ אי-אפשר. במלחמת לבנון השנייה התברר שחיל האויר התקשה לטפל דווקא בטילים קצרי הטווח – אלה ל-12 ק”מ, כשאת האחרים השמיד ביעילות. שנית, אין תותחים היורים ל-60 ק”מ. תותחים או מרגמות ל-10 ק”מ – יש ויש. שלישית, מדינה פלסטינית עויינת אינה זקוקה דווקא לטילים ולארטילריה כדי למרר את חיינו. גם אם תהיה מפורזת מנשק כזה (בהנחה הבלתי מתקבלת על הדעת שאכיפת הפירוז אפשרית בכלל), היא תוכל לעשות זאת באמצעות טרור עירוני ומרגמות מוסתרות בבתים. רביעית, לפי ההיגיון הפנימי של הטיעון שלך, בכלל לא חשוב איפה עובר הגבול. לכן, אולי כאות לאחווה ולסיום הסכסוך, נחתום איתם על נייר בגבולות החלטה 181 ונסמוך על הפירוז שאתה מציע, זה שיהיה “תוך פיקוח בינלאומי קפדני”? למה שלא נשכח, ספיישל בשבילך, מה קרה לפיקוח הזה בסיני וברמת הגולן לפני מלחמת יום הכיפורים?
   ולסיום, גילוי נאות: איני סבור שלא.ב. התרופף בורג, וגם איני סבור שהוא בּוּר. אני סבור כי האדמו”ר של השמאל המתאדה מתוסכל מאוד, וכי במסווה של ויכוח היסטורי, הוא פונה אל צאן מרעיתו במאמר דוקטרינרי. אני מסתמך על הפיסקה המסיימת את מאמרו: “אפשר להבין למה קשה לקוות שארצות-הברית תוכל להוביל את תהליך השלום. לאור זאת, מן הראוי להעריך למה תפקידה של אירופה בהובלת תהליך השלום נעשה חיוני והכרחי יותר ויותר”. מאחר שלפחות לפי שעה חדל אובמה מהניסיון להדיח את נתניהו, ומאחר שמחליפו האפשרי הוא רק גינגריץ’ או איזה תואם-גינגריץ’, אין יותר תוחלת בהזמנת לחץ אמריקני. אז יאללה מלחמה שלום-עכשיו אינטרנשיונל, אקדמיה ו”עיתון לאנשים חושבים”: אובמה את גינגריץ’ – אאוט, סרקוזי ומרקל – אִין.
   ועוד גילוי נאות: אם זה אדמו”ר השמאל – אין שמחה כשמחה לאיד.

Print Friendly, PDF & Email