תענוגות העברית

גליון 67, כ”ח בתשרי, התש”ע 16-23.10.2009

המבטא הספרדי, שבו אנו מדברים היום, נראה לנו טבעי, וכשאנו שומעים עברית במבטא אשכנזי כבד, למשל בשירים המושמעים בתחנות רדיו דתיות, הדבר צורם את אוזננו. ואולם לפני 100 שנה ואף לפני 80 שנה היה המבטא האשכנזי מבטאם של מרבית היהודים שדיברו עברית בחוץ לארץ. באותה עת היו היהודים האשכנזים רוב מוחלט בעם היהודי, והדיבור במבטא ספרדי לא היה מובן להם מאליו. רבים מהם, ובהם גם סופרים ומשוררים עבריים, התנגדו לו וצפו כי אליעזר בן-יהודה, קומץ חבריו באגודת “שפה ברורה” בירושלים ואנשי ועד הלשון לא יצליחו לעשות אותו למקובל.
   למבטא האשכנזי בעברית היו ותק ומעמד. הוא התפתח בסוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה בהשפעת היידיש שתחילתה במאה העשירית, ובו דיברו בילדותם, בנערותם ובתחילת ימי בחרותם אליעזר בן-יהודה עצמו, חיים נחמן ביאליק, דוד בן-גוריון וציונים בולטים אחרים. מדוע השליכו אותו מאחרי גוום וסיגלו לעצמם בהחלטיות כזאת את המבטא הספרדי? בן-יהודה וקומץ חבריו הירושלמים שהחליטו לדבר רק בעברית, התרשמו מן הקהילה הספרדית בירושלים, שנהגה לקרוא את התורה בבית הכנסת במבטא ספרדי, וראו בה אצולה. סימן מובהק לאצילות הוא דיוק וקפדנות בהגייה, בלי בליעת עיצורים ובלי עיוות תנועות (כפי שכבר טען וגם הוכיח פרופ’ הנרי היגינס ב”פיגמליון”), ובן-יהודה רצה שכך תישמע העברית גם בחיי היום יום. הוא הקשיב גם לדיבורם של החרדים מן היישוב הישן ושמע מילים הגויות שלא במדויק, אלא במדובק ולעתים במרושל, וסלד מכך. גם הם סלדו ממנו, הטילו עליו פעמיים חרם ואף גרמו לכך שישב בכלא הטורקי – דבר שלא עודד אותו במיוחד לאמץ לו את מבטאם.
   סיבה שנייה לאימוץ המבטא הספרדי הייתה השאיפה לחזור לתנ”ך, המבחין, כמו המבטא הספרדי, בין מלעיל ובין מלרע, כפי שניתן לראות בטעמי המקרא. אנשי העלייה השנייה, שהחזרה לתנ”ך הייתה אידיאולוגיה אצלם, שמעו את המבטא הספרדי נהגה בכמה בתי ספר במושבות שבהם עבדו מורים עבריים אחדים, אשר האמינו בחכמי הלשון שוברי המוסכמות של ירושלים. החלוצים הצעירים, שלא היו להם ילדים משלהם, אימצו את המבטא הזה בהתלהבות, בניגוד להוריהם הטבעיים של הילדים, איכרי המושבות, שהעדיפו מבטא אשכנזי והיו נינוחים באמת רק כשדיברו יידיש, ערבית וטורקית. המורה יודלביץ’ שעבד בראשון-לציון, נחשב בעיניהם עושה צרות מקצועי ומפריד בין ילדים לאבותיהם, ואילו החלוצים, ששמעו את יודלביץ’ האשכנזי מדבר עם תלמידיו במבטא ספרדי, היו מהופנטים מכך. שלמה צמח, למשל, איש העלייה השנייה, הגדיר (בספרו, “שנה ראשונה”, עם עובד, 1965) את יודלביץ’ “קוסם במבטאו הספרדי”
   סיבה שלישית הייתה הפסילה שפסלו החלוצים את אווירת העיירה, אווירה מנוונת וירודה, על פי תפיסתם, שממנה רצו להשתחרר, אפשר אפילו לומר – להיוולד מחדש בלעדיה. המילים העבריות המסורסות והמדובקות שהופיעו בתוך היידיש של העיירה הפריעו להם, והמבטא הספרדי היה בשבילם כלי מצוין לעשות סדר וניקיון בלשון, להפריד חוּסן-כּאלֶה ל”חתן וכלה” וברוכבה ל”ברוך הבא”.
   סיבה רביעית הייתה הערצה רומנטית למזרח אצל בן-יהודה וחברו דוד ילין (אשר התחתן עם בת העדה הספרדית) והכרעתו העקרונית של ועד הלשון העברית להשתמש בערבית כפיגום מרכזי בהחייאת העברית. פירוש הדבר היה הוראת המבטא הנכון לילדים בשיעור מיוחד מפי המורה לערבית. ב-1915 החליט ועד הלשון לחייב את כל בתי הספר להעסיק מורה למבטא שאינו אשכנזי, אלא “אחד מחכמי חלב”, כלומר יהודי מסוריה ששפת אמו ערבית. כידוע, הערבית של סוריה, הקרויה גם הערבית של א-שאם, נחשבת היפה ביותר (וגם בימינו תענוג לשמוע אותה מפי דוברים מיומנים ואת הלבנונית הדומה לה, בלי להסכים לאף מילה שהם אומרים).
“המבטא הרשלני שבו ז’ירגנו את דיבורנו”
חמש-עשרה שנים לאחר מכן דורש גם זאב ז’בוטינסקי, שהשפעתו על המבטא של העברית המודרנית גדולה, חיתוך דיבור מדויק. ז’בוטינסקי ייחד חלק מזמנו להוראת המבטא העברי הלכה למעשה, והאזנה להקלטות מן השיעורים הללו היא חוויה מרגשת. דיבורו העברי של ז’בוטינסקי מהוקצע וברור, וגם ספרדי, לא פחות מזה של משה חובב בימיו הטובים ביותר. בספרו “המבטא העברי” (הוצאת “הספר”, תר”ץ) מביע ז’בוטינסקי ביטחון, כי אבותינו הקדמונים הקדישו תשומת לב למבטאם. היום קשה לדעת בוודאות איך דיברו, אך “דבר אחד ברור – מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקת, הם לא דיברו בחיפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה – בקיצור, לא ידעו את אופן הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו”. אלא שז’בוטינסקי דגל במבטא ים-תיכוני ולא ערבי. הוא העריץ את רוח החופש האיטלקית, את גריבלדי ואת איחוד איטליה והשעין את טיעונו על המוסיקליות של הלשון האיטלקית: “בקנה מידה זה בחרתי, קודם כל, יען כי אנחנו אירופאים וטעמנו המוסיקלי הוא טעם אירופאי, טעמם של רובינשטיין ומנדלסון וביזה, אבל גם מצידה האובייקטיבי של הבעיה בטוחני, מתוך הנימוקים אותם פירשתי לעיל, כי המבטא המוצע במחברתי זו הוא באמת קרוב יותר למבטא ה’נכון’ לצלצול העתיק של שפתנו בפי אבותינו הקדמונים, מאשר המבטא המתחקה בגרוניות הערבית; קל וחומר – מאשר המבטא הרשלני, בלי קו ובלי חוק ובלי טעם, שבו ז’ירגנו את דיבורנו, והשפלנו את לשוננו, אחת הלשונות הנהדרות-ביותר והאצילות-ביותר שבעולם, עד כדי מדרגה של רעש חסר גוון ואופי”.
   דווקא המשוררים העבריים הדגולים התקשו להיפרד מן המבטא האשכנזי שבו הורגלו בילדותם. חוקר השירה בנימין הרשב מציין כי חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, אורי צבי גרינברג ואפילו אברהם שלונסקי הצעיר, משורר החלוצים, נצמדו ככל יכולתם לריתמוס האשכנזי שקלטו בילדותם והתמידו בכך זמן רב אחרי שהציבור בארץ כבר דיבר במבטא ספרדי. “רק רחל”, כותב הרשב, “אשר לא למדה עברית במסגרת חינוכית דתית, כתבה בעברית המדוברת הפשוטה והחדשה של סביבתה, בשילוב מילים מן התנ”ך שאותן קראה בהברה ה ‘ספרדית'” (על פי “לשון בימי מהפכה”).
   ביאליק הודה שהמבטא הספרדי הוא ה”נכון” (מבחינה מדעית טהורה אין “מבטא נכון”, בכך הכיר גם בן-יהודה, יש רק “מבטא רצוי”) ובכל זאת, המשיך לכתוב בעברית אשכנזית גם כשהתגורר בתל-אביב וברמת-גן (במרכז רמת גן עומד פסל נחושת ענק של ביאליק, אך רק מעטים מזהים בו את המשורר הלאומי, וזאת משום שדמותו הבורגנית השמנמנה הוחלפה בדמות ארוכת רגליים וגבוהת מצח במידה שאינה מצויה, כאילו מדובר באיש רוח אמריקני מן המערב התיכון). גם טשרניחובסקי, שהיטיב יותר מכולם לבטא את הנוף החמסיני של הארץ, כתב כאן פואמות ארוכות בעברית אשכנזית, למגינת ליבם של קוראיו החלוצים ואנשי ארץ ישראל. אפילו האידיליה שלו על חומה ומגדל, “עמא דדהבא”, נכתבה במבטא אשכנזי. באוסף שיריו האחרון שהוא עצמו פיקח על הדפסתו (שאול טשרניחובסקי, שירים, שוקן, תשי”ב), מציין המשורר בכוכבית את השירים הנקראים בהגייה אשכנזית, ואלה אינם רבים.
   אגב, טשרניחובסקי (שהלך לעולמו השבוע לפני 66 שנים, במנזר סן-סימון בירושלים, 12 שנה אחרי שעלה ארצה), היה חבר בוועד הלשון העברית והשפיע רבות על דיוניו ועל חידושיו. אחד משיריו הידועים ביותר הוא “האדם אינו אלא…” ושורותיו הראשונות מצוטטות הרבה גם בימינו: “האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, / האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו, / רק מה-שספגה אוזנו עודה רעננה,/ רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות”.  גם שיר זה, שנכתב באתר הנופש סווינמינדה שעל חוף הים הבלטי בגרמניה ופורסם ב”התקופה” בשנת תרפ”ה, נכתב במבטא אשכנזי.
   בסופו של דבר לא קיבל איש מבין אלה שהיו להם שאיפות לגבי המבטא העברי את מלוא רצונו. המבטא שאנו מדברים בו מגלם תערובת של גישות אחדות. מהו טיבה המדויק של תערובת זו – על כך בטורים הבאים.

Print Friendly, PDF & Email