קריאה לאלימות בהכשר השמאל

גליון 180, י”א בטבת התשע”ב 6 – 13.01.2012

ב-4 בנובמבר 1995 נשא יצחק רבין ז”ל את נאומו האחרון. רבין הזהיר כי ה”אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל”.הרי אין אדם הגון שלא יסכים עם קביעה זו. במערכת פוליטית דמוקרטית אין מקום לאלימות מכל סוג שהוא בפתרון מחלוקות. לכן מביך לגלות שדווקא אנשים שמזדהים עם מחנהו של רבין ועם מורשתו לא הפנימו את המסר ומשתמשים באלימות פוליטית נגד יריביהם אידיאולוגיים, או ליתר דיוק: נגד הימין.
   סדרת ההתנכלויות המתועבות של בריונים המתקראים “נוער הגבעות” ו”תג מחיר” נגד חיילים ואזרחים, ערביים ויהודיים כאחד, הביאה את בנימין (פואד) בן-אליעזר להצטער על כך של ירו במתנכלים ללא משפט. גם היותם בלתי חמושים לא ממש הפריעה לו לומר “חבל שלא ירו בתוקפי המח”ט” (“הארץ” 14.12.2011). הוא כנראה גם סומך על זכרוננו הקצר, שלא נזכור את אזהרתו לפני כשלושה חודשים להימנע מירי בערבים מתפרעים בלתי חמושים.
   ובאותה רוח של חימוש, מבכה יוסי שריד, בכתבה ב”הארץ” (15.12.2011) את העדרו של התותח הקדוש שירה על אלטלנה. “איפה הוא התותח הקדוש כשזקוקים לו בדחיפות?” הוא שואל. אני מניח ששריד היה כבר מודיע לנו כי הוא מזועזע עד עמקי נשמתו, לו קרא איש ימין לירות בתותחים ללא אבחנה על האנרכיסטים נגד הגדר, המתעמתים פיסית עם חיילי צה”ל כמעט כל שבוע. הוא היה ודאי תובע מרשויות החוק לפתוח בחקירה ולמצות עמם את הדין. אבל כנראה שריד משוכנע כי הסתה לירי באזרחים המשתייכים לימין זה בסדר.
 
ההתנחלויות – “כמו הכלב והקרציות שלו”
ד”ר אייל ניר, איש מצפון לעילא ומפגין סדרתי נגד גדר הביטחון בבלעין, כתב באתר הפייסבוק שלו על צעדת הדגלים של פעילי ימין “אני קורא לעולם לבוא לעזור לשבור לנבלות האלו את המפרקות” (“חדשות מחלקה ראשונה” 27.10.2011). אכן התבטאות תרבותית של איש שלום למופת. לא קשה לדמיין איזו מהומת אלוהים היתה פורצת ואיזה גינויים חובקי עולם היו ודאי מתרוצצים כאן, לו היה ד”ר המזוהה עם המחנה הלאומי מעז להסית כך נגד “אנשי השלום” מפגיני הגדר.
   ובלי קצת אמנות לנשמה הרי אי-אפשר. ענקי התיאטרון שלנו כבר הוכיחו כמה נאורים הם כאשר השתמשו בנשק החרם למנוע תרבות מיהודים שכל חטאם היה שבחרו להתגורר בישוב המצוי מעבר לקו הירוק. במהלך טיסה מעל יהודה ושומרון, וכשהוא מצוייד בדימוי ציורי, תיאר המחזאי יהושע סובול את ההתנחלויות “כמו הכלב והקרציות שלו” (“מעריב” 20.9.2010). אמירה זו נשמעת כלקוחה מאוצר המילים של המשטר הנאצי, שפיתח את האנטישמיות הזואולוגית לרמה של פסבדו-מדע שבמסגרתו היהודים הושוו לחיידקים, לווירוסים ולטפילים המתקיימים על חשבון הפונדקאי – ויש כמובן להדבירם. לא קשה לנחש מה הייתה תגובתו של סובול, לו היה יהודי במעמדו מגדיר כך ישובים ערביים בגליל או בנגב.
   אבל הגדיל לעשות פרופ ג’אד נאמן, חתן פרס ישראל, אשר הוציא את המרצע מן השק. “מלחמת אזרחים היא הדרך לפתור את הבעיה שאנו ניצבים בפניה” הוא קובע חד וחלק. לא פעולה במסגרת כללי משחק דמוקרטיים ולא הסכמה על העיקרון של הכרעת הרוב (להפך, נאמן מודה שמחנהו הוא המיעוט). לא הליכה לקלפיות ואפילו לא משאל עם. רק מלחמת אזרחים ושפיכות דמים יעזרו, הוא גורס. על דברים הברורים האלה של ההסתה לאלימות לא הרים השמאל ה”נאור” אפילו גבה. אנשי שלטון החוק לא מחו כאשר לא נפתחה חקירה ולא הוגשו כתבי אישום על הסתה. כלום. אותם אצילי רוח מקצועיים מן השמאל הנזעקים חדשות לבקרים למשמע כל אמירה שניתנת אולי להתפרש כהסכמה של רב לפגיעה בערבים, לא הביעו אפילו שאט נפש, וודאי לא גינו את דבריו.
   יקומו ודאי “מגיני” הדמוקרטיה מקרב השמאל ויטענו כי דברים אלה נאמרים במסגרת חופש הביטוי. ייתכן. אבל מבלי להיכנס להתפלפלויות היכן עובר הגבול שבין חופש ביטוי ובין הסתה, יש רק לשאול אותם “צדיקים” מדוע אמירות מגונות של רבנים קיצוניים שמרבית הימין מתנער מהם אינן נחשבות בעיניהם לגיטימיות ואינן נאמרות לדעתם במסגרת חופש הביטוי? מדוע הם רצים לבג”ץ וליועץ המשפטי לממשלה ולמשטרה להתלונן על כל “ציוץ” של אלה שאינם מוצאים חן בעיניהם? האומנם הדמוקרטיה וחופש הביטוי ניתנו מן השמים רק לאנשי שמאל?
   אכן. “מייאש”, כפי שכתב ארי שביט במאמרו “כוחניות מימין ומשמאל” (“הארץ” 24.11.2011). שביט גורס כי ישראל הופכת למקום כוחני ואלים שבו הן הימין והן השמאל משתלחים זה בזה באלימות בוטה. שביט שאינו חשוד בנטייה לימין אינו חוסך את שבטו מהשמאל אשר בעיניו אינו טוב מהימין וגם הוא עוסק בכיפוף הכללים. גם אנשי שמאל לגרסתו אינם מפנימים את כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית ופוגעים בה. לא אתייחס כאן לעברו האלים של השמאל בארץ מה”סזון” ועד “אלטלנה”. אך כן אציין, כי השמאל, בניגוד לימין, תמיד שיווק את עצמו כנאור, תרבותי, דמוקרטי, בלתי אלים והפועל לפי כל כללי המשחק. השמאל מתגאה שהדמוקרטיה וזכויות האדם הם נר לרגליו. אלא שהמציאות, גם לפי שביט, מראה את היפוכם של הדברים. השמאל אלים וגס לפחות באותה מידה ואולי אף יותר.

Print Friendly, PDF & Email