גליון 145, י”א בניסן התשע”א 15 – 22. 4. 2011
הבה נצייר לעצמנו תסריט דמיוני שבו היינו מציעים למדינות במערב לוותר על שטחי מולדת המהווים מוקדי סכסוך לאומי, במטרה לשפר את מצבן הביטחוני. כך, למשל, כדי לפתור את בעיית הטרור של המחתרת הקורסיקנית, היינו מציעים לצרפתים לסגת מקורסיקה ולאפשר לה להפוך למדינה עצמאית. או היינו מייעצים לרוסיה לסגת מאזור הקווקז מוכה הטרור הצ’צ’ני ולאפשר את הקמתן של רפובליקות איסלאמיות עצמאיות. ואולי היינו משיאים עצה לבריטים להתנתק מצפון אירלנד המדממת ולהעבירה לריבונות הרפובליקה האירית.
יש להניח כי התשובה של מדינות אלו להצעה שוחרת שלום זו מצידנו תהיה דחייה מוחלטת ואולי אף בוז. קשה לראות כיצד העמים במדינות אלו יסכימו מרצונם לקרוע חלקי מולדת ולהעבירם לריבונות זרה מנימוקים ביטחוניים. הרוב המוחץ של הצרפתים יאמרו שאין הם נמצאים בקורסיקה על מנת להגן על צרפת, אלא מפני שהיא חלק אינטגרלי מארץ אבותיהם הגאלים. סביר להניח כי הרוסי יגיד שאין רוסיה שולטת בקווקז כי קל להגן משם על מוסקבה, אלא כי מאז ומעולם היה זה חבל מחבלי “אמא” רוסיה. האנגלי יספר לנו כי ישיבתו בצפון אירלנד לא באה כדי להגן על חבלי ויילס, אנגליה או סקוטלנד, אלא כי זהו בעיניהם איבר מאיברי הממלכה המאוחדת. מדוע אם כן, אנו הישראלים איננו לומדים מהם ומתעקשים דווקא להישען על נימוקים ביטחוניים להצדקת ישיבתנו בחבלי יהודה ושומרון ובגולן שהם נחלת אבותינו?
הישענות על מערכת הצדקות “רציונליות” ביטחוניות היא בעייתית ומסוכנת לעתיד מדינת ישראל, הן ביטחונית והן לאומית. היא שומטת את הקרקע מתחת לצידקת טענתנו לבעלות היסטורית על הארץ, ובאופן פרדקוסלי דווקא היא פותחת פתח לסכנות ביטחוניות גדולות.
הנימוק הביטחוני מוביל לדה-לגיטימציה
לא ניתן כמובן להתעלם מן החשיבות הביטחונית שבאחיזתנו באזורים שהם בעלי ערך אסטרטגי רב. אבל אסור להפוך את הביטחון לנימוק האולטימטיבי להצדקת אחיזתנו בחלקי מולדתנו. הרי מה יקרה אם כדי “לשפר” את מצבנו הביטחוני או כדי לעקר את הנימוק הזה מתוכן, יבטיחו לנו האמריקנים נושאות מטוסים צמודות שתפלגנה באזור ותוכלנה להעניק לנו מטרייה אווירית משופרת בתמורה לוויתור על רמת הגולן? או אולי מערכות לווין משופרות שיְיַתְּרוּ את הצורך הביטחוני שבאחיזתנו ברכסי יהודה ושומרון? מה יהיה אם מחר יציעו לנו האירופים בנדיבותם הרבה כי הם יציבו מספר דיוויזיות משלהם לאורך בקעת הירדן שיהפכו את הטיעון הביטחוני בדבר חשיבות שליטתנו בה כמכשול בפני צבאות זרים ממזרח לחסר משקל?
ערובות ביטחוניות נדיבות שכאלו תהיינה הצעות שלא נוכל לסרב להן, והתוצאה תהיה נסיגתנו לקווי ה-4 ביוני 1967, שאותם כינה אבא אבן “גבולות אושוויץ”. נאבד את אחיזתנו בשטחי מולדת בגולן, ביהודה, בשומרון ובירושלים. הגבולות החדשים יקשו עלינו מאד להגן עליהם במקרה שאותם כוחות ידידותייים יחליטו להסתלק מכאן משום שהאמהות האמריקניות והאירופיות תסרבנה לשלוח את ילדיהן להיהרג במלחמה לא להם.
ולאלו השמים מבטחם בכוחות זרים ובערבויות בינלאומיות, מן ראוי להזכיר מה היה ערכן של כמה מאלו. צ’כוסלובקיה כזכור אולצה ב1938 על ידי בריטניה וצרפת לקרוע את חבל הסודטים משטחה ולהעבירו לגרמניה הנאצית כתשלום על הסכם מינכן. בתמורה, קיבלה צ’כוסלובקיה ערבויות בינלאומיות לביטחונה ונחתמו עמה חוזי הגנה הדדיים. סופו של הימור זה היה כידוע כיבוש צ’כוסלובקיה על ידי הנאצים. ואילו בשנת 1967 חסמה מצרים את מיצרי טיראן בפני אוניות ישראליות, למרות שמיצרים אלה הוחזרו לה לאחר מבצע קדש בתמורה לערבויות של המעצמות והאו”ם להבטחת תנועה חופשית דרכם. כמו במקרים אחרים, גם ההתחייבויות הבינלאומיות האלו לא כובדו, ומיצרי טיראן נפתחו מחדש רק לאחר כיבושם על ידי צה”ל במלחמת ששת הימים.
אם אכן הסיבה העיקרית להימצאותנו ביו”ש ובגולן היא ביטחונית, ולא מפני שהאזורים אלה הם חלק ממולדתנו, משמעותה שאין אנו אלא קולוניאליסטים זרים שהשתלטו על שטח לא להם ושִעבדו את הילידים לשלטונם. אם אכן כך הם פני הדברים, מה ההבדל בינינו לבין הספרדים שכבשו לתפארת הכתר הספרדי לפני כחצי אלף את דרום אמריקה וייסדו בהן מושבות? או בינינו לבין בריטניה שכבשה את מצרים ואת ארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במטרה להגן על תעלת סואץ ולאפשר לספינותיה מעבר חופשי וקצר אל הים התיכון?
נימוקי הביטחון מציגים את ישראל כבני דמותם של ספרד ובריטניה הקולוניאליסטיות, והיות שכיבוש ושעבוד אינם מעניקים זכות לכובש על הנכבש –הם שוללים מישראל כל הצדקה מוסרית להחזיק בארץ. על כן, אין זה מקרה שמערכת התעמולה האנטי-ישראלית הפועלת מזה שנים מציירת אותנו כקולוניאליסטים. המתקפה נגד ישראל אמנם מתמקדת ביהודה ושומרון, בירושלים ובגולן, אך טענת הקולוניאליזם אינה מוגבלת לאזורים אלה בלבד. היא גולשת גם לשאר החלקים של ארץ ישראל שבשליטתה של מדינת ישראל, כאשר מטרתו הסופית של מפעל תקשורתי ואינטלקטואלי זה ברורה: יצירת דה-לגיטימציה למדינת היהודים כולה והשבתנו ל”אימפריות” האם שלנו – פולין וגרמניה – כדבריה של העיתונאית הבכירה הלן תומס. אך אם מדינת היהודים אינה אלא המשך של הקולוניאליזם הבריטי, וארץ ישראל אינה המולדת של היהודים אלא של עם אחר, שום נימוק ביטחוני אינו יכול להצדיק השתלטות של היהודים על אף חלק שלה. להיפך, הטיעון הביטחוני כשהוא עומד לעצמו, רק מחזק את ההשקפה כי מדובר מצד ישראל בקולוניאליזם דורסני שנועד להגן על הקולוניאליסטים בלבד על חשבון בניה האמיתיים של הארץ.
לא מקלט לילה
אלא שהאמת היא כמובן שונה בתכלית. אמנם, המניע המאיץ של הציונות היה ענני הסערה שהתחשרו מעל יהדות אירופה, ולכן הנימוק ה”ביטחוני” – הבטחת בית למיליוני היהודים שחייהם בסכנה – עמד בראש סדר העדיפויות של מייסדי התנועה. אך הציונות לא קמה כדי למצוא “מקלט לילה” ארעי ליהודים ולא סתם הועידה את המדינה היהודית לקום במקום הזה. היא קמה כדי להשיב את העם היהודי למולדתו ההיסטורית, שבה חי ומלך ויצר במשך אלפי שנים ושממנה הוגלה בכוח הזרוע. הציונות היא תוצר המשכי של אותה שבועה שנשבע כל יהודי בכל שנות הגלות: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אין עם ישראל ללא הקשר והמחויבות לארץ ישראל. מכוחה הוא יונק את מהותו הלאומית ואת עצם קיומו. ללא ארץ ישראל יש רק התבוללות והיטמעות או קיום במצב של רוח רפאים המתהלכת בין העמים. לא במקרה מדגישה הצהרת בלפור את זכותו המוסרית של העם היהודי על ארץ ישראל וכתב המנדט מוסיף ומאשר את הדבר. מגילת העצמאות המהווה בסיס מכונן למדינת ישראל ניסחה זאת בבהירות: “בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי”. הציונות, באמצעות מדינת ישראל, נועדה להביא לתקומה לאומית מחודשת לעם היהודי בארצו.
יש להפסיק להשתמש בנימוק הביטחוני כהצדקה, וודאי כהצדקה עיקרית, להימצאותנו בחבלי יהודה, שומרון והגולן. יש לשוב ולהישען על הבסיס הלאומי שהוא גם הבסיס המוסרי של הציונות המהווה את ההצדקה היחידה לתשלום המחיר הכבד של הקמת המדינה היהודית וההגנה עליה. הסיבה להקמת התישבות יהודית חדשה בכל שטח שרק אפשר היה להתישב בו היתה תמיד היסטורית ולאומית. אמת, גם מניעים חברתיים (בעיקר סוציאליסטים) עמדו מאחורי הקמת רבים מן הקיבוצים והמושבות הראשונים. אבל אלה הוכפפו במצוות הקונסטורקטיביזם הסוציאליסטי למטרות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל. דווקא תנועות השמאל שצאצאיהן הרעיוניים בועטים כיום בכל מה שהוא לאומי ויהודי, הקימו בימים ההם ישובים בשטחים מרוחקים המוקפים בישובים ערבים. הם הקימו ישובים בנגב, ברצועת עזה, בבקעת הירדן ובגולן, לא כדי להגן על תל-אביב או כדי להחזיק בנכסים אסטרטגיים. הם לא באו בשם מעצמה אירופית לייסד קולוניה. נהפוך הוא: המעצמה האירופית הבריטית קיבלה שליטה על ארץ ישראל, על מנת לאפשר לעם היהודי לשוב אל קרקע מולדתו ולהקים בה את היסוד למדינתו היהודית.
יהודה, שומרון ורמת הגולן הם חלק בלתי נפרד מן המולדת, ואסור להתייחס אליהם כאל נכסים ביטחוניים גרידא, כאלה שניתן לוותר עליהם משפגה העילה לאחיזה בהם. העילה הראשית להישארות בהם שרירה וקיימת והיא היותם חבלי מולדת היסטוריים, שבהם נולדה האומה ושבהם קיים העם את חייו הלאומיים במשך אלפי שנים. זוהי בדיוק אותה עילה שמכוחה אנו יושבים בגליל, בגוש דן ובנגב ובכל מקום אחר בארץ ישראל. כיבושם במשך מאות שנים על ידי המוסלמים, לא העניקה להם שום זכות לאומית עליהם, כפי שכיבוש ספרד על יד המוסלמים במשך 800 שנה לא העניק להם זכות עליה, וכפי שכיבוש הבלקן על ידי הטורקים, או של הודו על ידי האנגלים, לא העניק להם שום זכות לאומית על מדינות אלה.
יש לומר בקול ברור ורם, כי כשם שלכל עם יש זכות בלתי ניתנת לערעור להחזיק באדמת אבותיו, גם לעם היהודי יש זכות מוסרית, היסטורית וחוקית להחזיק בכל שטחי המולדת אשר הצליח להחזיר לבעלותו. כפי שלצרפתים יש זכות היסטורית על כל שטחי צרפת ולרוסים יש זכות על כל שטחי רוסיה, גם לנו יש זכות להחזיק בכל חבלי הארץ שבידינו. איננו נמצאים בגליל, בנגב, בשרון, ביו”ש ובכל מקום אחר משיקולים ביטחוניים, אלא מסיבות לאומיות. אנו נמצאים באזורים אלה כיוון שזאת ארצנו ומולדתנו.
