המשל המקולקל (חלק ראשון)

גליון 218, י”ז בחשוון התשע”ג 2 – 9.11.2012

כידוע לכל, טבעה של הנמלה הוא לעבוד. כך, מתחילת האביב מתחילה הנמלה לעבוד. כאן היא אוספת גרגר, שם היא אוספת שיבולת. כסף זה עניין גדול אצל נמלים – אם לא יהיה מספיק לשעת החורף של חייה, אי-אפשר יהיה לקנות אוכל לילדים במכולת, לשלם משכנתא, לשלם חשבונות, ובסופו של דבר, היא וצאצאיה יגוועו ברעב.
   וכך יוצאת לה הנמלה בוקר בוקר לעבודה, פה היא קונה משהו, שם היא מוכרת, קצת מרוויחה וקצת מפסידה, אבל בתוכה היא יודעת – אני את מלאכתי עושה נאמנה. ואיכשהו, כשיגיע החורף, הכל יהיה בסדר.
   צרצרים לעומת זאת הם אמנים. החורף עוד רחוק, ויש ליצור אמנות עכשיו. אם לא יצליח הצרצר ליצור, מה טעם לחייו?
   וכך הצרצר עושה מוסיקה. הוא מחכך את רגליו האחוריות זה בזו ומשחרר לחלל האוויר מנגינות. גם הוא עובד מבוקר עד ערב, הרי אנו יודעים כי האמנות היא נשמתו והטעם לחייו. הוא משכלל את הטכניקה, הופך יותר ויותר מיומן ומשמיע צלילים המרגשים את הקהל.
   שלום ילדים. אתם מכירים את משל הנמלה והצרצר? יופי. אבל זה רק משל עתיק שמתאים למאה ה-18, והיום, בעקבות מחקרים חדשים, אנחנו כבר יודעים שזה לא באמת הסיפור האמיתי. אז בואו ואספר לכם אותו. אתם מוכנים? יופי, הנה אני מתחיל:
 
האהבה פרחה כמו באגדות
ביום אביב צח אחד (כך נוהגים לספר) נפגשו הנמלה והצרצר.
   בדרך כלל, על פי המסורת הלא כתובה, אמורה הייתה הנמלה לנזוף בצרצר על הזמן שהוא מבזבז לשווא ולהזהיר אותו מפני החורף המתקרב. ואילו הצרצר, בתגובה, אמור היה להתעלם מהנמלה הקטנונית שאינה מבינה שום דבר במוסיקה וחיה חיים אפורים וחסרי מעוף. ומכל מקום הוא הגיע ממשפחה מאוד עשירה, וענייני העבודה לא עניינו אותו.
   אבל, הפעם, משהו אחר קרה.
   אולי זה מפני שזו הייתה שעת הפסקת הצהריים של הנמלה, ואולי זה היה מפני שהצרצר בדיוק סיים לכתוב סימפוניה לצמד רגליים והיה זקוק למישהו שיאזין לה,  ואולי היות שכאשר הנמלה הייתה צעירה, גם היא רצתה לצרצר, אבל להורים שלה לא היו גרגירים מיותרים כדי לשלוח אותה לבית ספר למוסיקה, וכשהתבגרה אף פעם לא היה לה זמן ללכת לקונצרטים… כך או כך, הפעם התפנתה הנמלה להקשיב לצליליו של הצרצר.
   “תשמע”, אמרה הנמלה בפליאה, לאחר שהצרצר סיים לצרצר, “המוסיקה שלך באמת מיוחדת. אני לא יודעת מה יגיד עליה הקהל, אבל אני – ממש אוהבת את זה”.
   “תודה רבה לך, נמלה”, אמר הצרצר בעצב, “הלוואי והיו לי יותר מאזינים כמוך. לא תאמיני בכמה מקומות כבר הסתובבתי, ואף צרצר רציני לא היה מוכן לקבל אותי, אפילו לא לניסיון. אז כל מה שנותר לי זה להיות נגן רחוב, או להופיע בחתונות ולעשות שמח”. ואז הוא השתתק ונעץ את מבטו בנעליו, שהיו כבר שחוקות מרוב הליכה ברחובות.
   “אמ…”, אמרה הנמלה בהבנה, היות שבדרך כלל לא היה לה זמן ללכת למקומות שבהם בילו צרצרים, פרפרים ושאר בעלי כנף ואמנים. והיא הביטה על הצרצר ופתאום שמה לב שהוא… די נאה, וגם אינטליגנטי, ובכלל לא כמו שאר הצרצרים הסנוביים שהסתובבו בסביבה ולעגו לחברותיה ולשאר עובדים חרוצים שאינם יודעים לעוף.
   והמוסיקה שלו, וואו. “אתה יודע מה, אני עכשיו חייבת לחזור לעבודה, אבל אולי נתראה יותר מאוחר?” והיא גם הסמיקה קצת, כי בדרך כלל היא הייתה נמלה קטנה וביישנית, ומה לה ולצרצרים, שהיו מוסיקאים, וגם אמנים, וגם ידעו לעוף?
   הרים הצרצר את עיניו בפליאה, ופתאום הוא שם לב שהיא נמלה קטנה ונאה. נו, טוב, זה לא שהיא נראית מפוארת כמו צרצרית הלבושה למסיבה או כמו פרפרית הדורה, אבל בכל זאת, היה בה משהו, אולי הניצוץ בקצה המחושים… “כן, דווקא נראה לי שאשמח”, הוא אמר בזהירות, “נוכל לשמוע קצת מוסיקה ביחד, אשמיע לך כמה דברים שחיברתי לאחרונה ותוכלי להגיד לי מה דעתך עליהם”.
   וכך, למרות שהצרצר והנמלה באו מרקע סוציו-אקונומי שונה לחלוטין, פרחה לה האהבה כמו באגדות, ואחרי כמה פגישות ראו הצרצר והנמלה שהם די מתאימים ביחד, והיות שההורים של כל צד לא ממש התנגדו, הם החליטו להתחתן ולהקים קן משותף.
   החתונה הייתה די שמחה והאורחים היו די מגוונים. היו שם צרצרים רמי מעלה ונמלים פועלות, שבלולי מירוץ, חלזונות אקדמאים, ומרבי רגליים, וחיפושיות שמחות שהשתכרו להנאתן, ואפילו כמה פרפרים וחרגולים אורחים… בקיצור – החתונה הייתה מוצלחת במיוחד.
   הזוג הצעיר חי לא רע ביחד. הנמלה יצאה כל בוקר בשמחה לעבודה, והצרצר חיבר מוסיקה בחדר העבודה שלו. ובערב, כשהייתה הנמלה חוזרת לקן, היה הצרצר מנגן לה את יצירותיו החדשות והשניים היו מאושרים.
   די מהר הם החלו לגדל ילדים. הנמלה מאוד אהבה את הילדים, אבל היא הייתה מוכרחה לעבוד עוד יותר קשה כדי לפרנס את המשפחה הגדלה, כך שהיא ראתה אותם פחות מהצרצר.
   הצרצר אהב מאוד את הנמלה (המחושים הנוצצים האלו…), והוא הבין שלמרות צרצריותו המובהקת, החיים עם הנמלה יהיו בהכרח שונים מחיים עם צרצרים אחרים. אבל לא היה לו אכפת.
   וככה חלפו להם השנים, והצרצר והנמלה חיו באושר ואהבו זה את זו ואת הילדים. אחרי תקופה שהם חיו בקן ציבורי, הם חסכו מספיק כסף (ולקחו משכנתא די גדולה) ובנו לעצמם קן פרטי נחמד במעמקי היער עם גינה קטנה וכמה עצי פרי.
 
היא לעולם לא תוכל לעוף
לא הייתה בריה מאושרת וגאה יותר מהנמלה כשראתה את הצרצר משחק עם הילדים, ואז מחייך אליה באהבה.
   המוסיקה של הצרצר מאוד השפיעה על הנמלה. הוא אמנם ידע שהיא לא תהיה אף פעם צרצר, רק נמלה, ואף פעם לא תוכל לעוף. אבל היא הצליחה, תוך כדי העבודה, למצוא לעצמה זמן, לכתוב כמה ספרים ולהראות לצרצר שגם היא מצליחה לתרום בדרכה שלה לאמנות.
   למרבה הפלא, הצרצר אפילו אהב את החברים של הנמלה: כל מיני חיפושיות, מרבה רגליים אחד נורא אינטליגנטי, ועוד כל מיני שבלולים וחלזונות (שהיו נשארים לפעמים לישון) שהיו מגיעים מדי פעם לביקור.
   למרות שהצרצר לא יצא לעבודה, החברים של הנמלה מאוד אהבו אותו, גם כי היה רגיש וחכם, גם כי היה מוסיקאי שהשמיע להם את הסימפוניות האחרונות שחיבר, וגם כי הנמלה אהבה אותו.
   באופן די טבעי, המשפחה של הצרצר לא כל כך אהבה את הנמלה. אומנם היא עבדה קשה ופירנסה את הצרצר, אבל הרי היא רק נמלה. ומה שלא יהיה, היא תמיד תישאר על האדמה ולא תוכל לעוף, אפילו אם תרצה, וגם לא לנגן על אף כלי נגינה. מצד שני, היות שהצרצר נראה מאושר, הם לא התערבו, ורק שאלו את עצמם לפעמים מה בעצם עושה צרצר עם נמלה אפורה.
   השנים חלפו וחלפו, אבל אז הייתה סופה ביער שחיסלה את מרבית התבואה, והנמלה נאלצה לעבוד יותר ויותר קשה. ואפילו הצרצר התחיל לקבל הבייתה כמה חיפושיות, חלזון אחד וצרצרונים קטנים כתלמידים למוסיקה. ולמרות זאת, הצרצר והנמלה נשארו מאושרים.
   אבל יום אחד, גילה הצרצר שאין לנמלה כל כך הרבה זמן להאזין למוסיקה שלו, וגם כמה קונצרטים שהוא נתן בשנים האחרונות לא הצליחו כמו שציפה, והוא גם התחיל להתגעגע לימים שבהם היה חופשי לעוף כמה שרצה, אפילו לחו”ל אם מתחשק לו.
   גם לנמלה נעשה קשה יותר: הוריה נפטרו, היא אפילו נאלצה ללוות כמה גרגירים כדי להחזיק מעמד, וזה חייב אותה לעבוד עוד יותר קשה כדי להחזיר אותם, ובכלל לא נשאר לה זמן פנוי. אבל היא מאוד אהבה את הצרצר ואת הילדים, והדבר החשוב לה ביותר היה שהצרצר ימשיך לכתוב מוסיקה ויהיה מלא בשמחת חיים. כי מוסיקה ללא שמחת חיים תמיד תהיה פחות טובה ממוסיקה עצובה.
   כתוצאה מכך, היא קצת הזניחה את עצמה, והייתה מגיעה לקן אחרי העבודה נורא עייפה ורצתה בעיקר לישון. אבל היא ידעה שככה זה בחיים: פעם יש יותר, ופעם – פחות, ובסופו של כל חורף מגיע האביב ואחריו הקיץ.
   לצרצר, החורף הפך יותר ויותר קשה. הוא הרגיש שהוא נמצא כל היום בקן, וזה לא משהו. ולמרות שהוא אהב את הילדים ואת הנמלה, הוא התגעגע יותר ויותר לקיץ. הוא גם ידע שיש כאלה שחיים גם בחורף כאילו זה קיץ. עובדה, קרובי משפחתו חיו תמיד בקיץ, והיו נוסעים כל הזמן לבלות, ותמיד היו להם גרגירים משובחים. וגם הנמלה כבר לא נראתה מי יודע מה, והיא אף פעם לא רצתה לצאת לבלות. אז הצרצר הפך לפחות שמח, וגם לקצת מרוחק.
   והנמלה, למרות שהיה לה קשה, המשיכה ללכת יום יום לעבודה. כשהיא הייתה חוזרת לקן, היא ראתה שהצרצר קצת פחות שמח וקצת יותר מרוחק, אבל כמו כל נמלה הגונה, הייתה לה סבלנות, והיא חשבה שזה רק מצב זמני, ועוד מעט יגיע הקיץ והכל יסתדר.
   ואז, יום אחד החליט הצרצר שהוא בעצם לא אוהב יותר את הנמלה. פעם היא הייתה חתיכה לוהטת, ואפילו קצת צרצרית בדרכה שלה (עם המחושים הנוצצים), ועכשיו היא הפכה לקצת זקנה, קצת מקומטת וקצת מוזנחת. ואם לומר את האמת, הוא תמיד ידע שהנמלה לא תהיה אף פעם צרצר. אז בשביל מה הוא צריך אותה בכלל? איזה עתיד יהיה להם ביחד? מה, הרי הוא עדיין צעיר וצרצרי להפליא, האם לא מגיע לו לצחצח את כנפיו, לצאת קצת לבלות, לשיר קצת, להכיר צרצריות מגניבות, ממש כמו פעם?
 
   טוב ילדים, מצטער, אבל נגמר לנו הזמן, נמשיך בפעם הבאה…

Print Friendly, PDF & Email