גליון 94, ט’ באייר, התש”ע 23-30.04.2010
החזקת השטחים בידי ישראל היא המקור העיקרי לעוינות הערבית, והשלום יבוא כאשר ישראל תשוב לגבולותיה הישנים – זו הייתה עמדתן הרטורית של תנועות השלום ממהפך 1977 ועד המהפך השני ב-1992 – 15 שנים שבהן הליכוד היה מפלגת השלטון או לפחות שותף שווה-מעמד בשלטון. האשמת הימין הישראלי בסכסוך עם הערבים הייתה מנותקת מן המציאות ממש כמו התפיסה שרווחה בזמנו בין יהודי גרמניה, שיהודי מזרח אירופה אשמים באנטישמיות, וממש כמו אמונתם של היהודים הסוציאליסטים שהגורם לאנטישמיות הוא הבורגנות היהודית; אולם במצב של מצור ערבי מתמשך ושל עליונות פוליטית של הליכוד, רטוריקה זו מצאה לה יותר ויותר חסידים בקרב השמאל הישראלי. הללו – מבועתים מהתמשכות המצור ומייחלים לקיצו – נצמדו לכל הצהרה חיובית מפיה של אישיות פוליטית ערבית כדי לבצר עוד את החשיבה המשאלתית שלהם, והתעלמו מכל הסימנים שהראו אחרת.
קל להבחין בדגם הזה בתגובותיהם של ראשי תנועות השלום להצהרות שהשמיעו יאסר ערפאת ודוברי אש”ף. בנובמבר 1988, למשל, המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנסה באלג’יר, הכריזה על הקמת מדינת פלסטין שנשיאה הוא ערפאת; הבסיס המשפטי להחלטה זו, לטענת המועצה, היה החלטת האו”ם 181, הלא היא החלטת העצרת הכללית של האו”ם ב-1947 לחלק את ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית – החלטתה שהערבים הפלסטינים דחו בזמנה.
החלטת החלוקה הקצתה למדינת ישראל שטח קטן יותר, וניתן-להגנה פחות, משטחה בגבולות הקו הירוק. במציאות של 1988, ברור היה שתוואי הגבול שציירה החלטה 181 אינו יכול לשמש בסיס למו”מ. למרות זאת, בתנועות השלום היללו את הצהרת אלג’יר ותיארוה כהכרה בזכותה של ישראל להתקיים. בחודש שלאחר ההצהרה ציית ערפאת באי-רצון מופגן לדרישתה של ארה”ב שיכריז באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא מגנה את הטרור, מקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 (זו האחרונה התקבלה לאחר מלחמת יום כיפור, ועיקרה הוא אשרור של החלטה 242), ומכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום בביטחון. בתנועות השלום בישראל התפעלו מדבריו של ערפאת כמוצאי שלל רב, והציגו אותם כהוכחה נוספת לצדקת השקפתם וכאות לבקיעתו של שחר חדש.
ברור שהיה זה מעניינה של ישראל לבדוק אם ההצהרות אמנם מבטאות שינוי כן בסדר היום של אש”ף וביעדיו, או שמא הן ניסיון לזכות בלגיטימציה ובהכרה מארה”ב ללא כל כוונה רצינית לשנות את מטרותיו החסלניות של הארגון, במסגרת תוכנית השלבים של אש”ף ב-1974 שמציעה שהארגון יקבל לידיו בדרכי מו”מ כל פיסת קרקע שיוכל, וישתמש בה כבסיס למימוש המטרה הסופית – השמדת ישראל. או – אפשרות שלישית – שהצהרות אלג’יר משקפות עמדת ביניים, אולי מאבק כוח בתוך אש”ף בין שתי האפשרויות הקודמות.
אלא שבתנועות השלום, אם שאלות כגון אלו עלו בכלל, הן נפטרו כלאחר יד. בלהיטותם לפרש את האירועים על פי משאלותיהם, לא היה להם ספק שאש”ף אכן החליט לשאוף בכנות לשלום, ודבר אינו חסר עוד להשגתו, לבד מהיענות מצד ישראל. “מחנה השלום” הישראלי עצם עיניו נוכח הסימנים שהעידו כי המצב עשוי להיות אחר לגמרי – ביניהם הכרזות של מנהיגי אש”ף לקהל הבית שלהם כי הארגון ממשיך לדבוק באמנה הפלסטינית, שבמרכזה – השמדת ישראל.
אחת מהכרזות אלו הייתה הצהרתו של בכיר אש”ף אחמד צידקי דג’אני ב-22 בנובמבר 1988 כי “אנו באש”ף עושים הבחנה ברורה בין אמונות והשקפות עולם לבין תוכניות פוליטיות, כאשר הראשונות קובעות את הקו האסטרטגי הקבוע, בעוד האחרונות הן בעלות אופי טקטי. על חלק מאחינו לשים לב להבדל זה, דהיינו להמשך דבקותנו באמנה הפלסטינית”. דוגמה נוספת סיפקו דברי סגנו של ערפאת, אבו-איאד, ימים אחדים לאחר מכן: “גבולות המדינה שעליה הכרזנו [בהצהרת אלג’יר] מסמלים רק חלק משאיפותינו הלאומיות. אנו נחתור להרחיבם במטרה לממש את שאיפותינו להשגת כל שטחה של פלסטין”.
גם ערפאת עצמו התחייב באותם ימים בפני בני עמו לשמור אמונים לתוכנית השלבים. עדת המאמינים של תנועות השלום התעלמה גם מכך, ואף מהעדויות הברורות בשטח: אש”ף הוסיף ליטול חלק בפיגועי טרור נגד ישראל.
הספר לאנשים חושבים
מרדכי בר-און, ממייסדי שלום עכשיו, חיבר את הספר החשוב ביותר על תולדות התנועה. רבים מעמודיו של הספר עב הכרס מוקדשים ליחסים עם אש”ף, אך אין בהם שום אזכור לתוכנית השלבים של ערפאת. בר-און רצה, כנראה, להאמין שזו אינה קיימת. להצהרת אלג’יר הוא משווה משמעות חיובית ביותר: “החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית דרשה, במשתמע, שישראל תשוב לגבולות 1947 – דרישה בלתי קבילה לחלוטין מבחינתה של ישראל – ואף על פי כן, ההחלטה סימלה הכרה במדינת ישראל וקבלה של פתרון שתי המדינות”.
מקרהו של פייסל חוסייני, מיופה הכוח של אש”ף בירושלים, מספק עוד דוגמה לנטייתם של ראשי תנועות השלום להסיק מהצהרות וממעשים של הצד הערבי את המסקנות החיוביות ביותר שאפשר, ולהתעלם מעדויות חותכות לאי-נכונותן. ב-1992 הצהיר חוסייני במועדון הנוער הערבי ברבת-עמון: “לא ויתרנו ולא נוותר על אף מחויבות מן המחויבויות הקיימות זה למעלה מ-70 שנה… יש לנו בתוך חברתנו הפלסטינית והערבית המאוחדת היכולות להתמודד עם החברה הישראלית המפוצלת… עלינו לאלץ את החברה הישראלית לשתף פעולה עם… חברתנו הערבית, ובהמשך להביא להמסתה של ‘הישות הציונית’ בהדרגה”. חוסייני השמיע הצהרות נוספות באותה רוח.
אלא שחוסייני היה מחביביו של “מחנה השלום” הישראלי. כיוון שרשמית לא היה חבר אש”ף, החוק הישראלי האוסר מפגשים עם חברי ארגוני טרור, שהיה אז בתוקף, לא חל על מפגשים איתו. תקופה זו של ערב אוסלו, שחוסייני אמר בה את דבריו המצוטטים לעיל, מתוארת כך בספרו של מרדכי בר-און: “קם דור חדש של מנהיגים פלסטינים… אנשים צעירים כמו… פייסל חוסייני… רוב תנועות השלום הישראליות קיימו מגעים עם מנהיגים חדשים אלה, וניסו לשכנע את הציבור הישראלי שפלסטינים אלו עשויים להיות שותפים למו”מ”.
את סירובו של חלק מהציבור הישראלי להשתכנע שפניו של אש”ף לשלום הסביר בר-און במוגבלותם של הבלתי משתכנעים: אין להם הפתיחוּת, התחכום והמבט קדימה האופייניים לתנועות השלום. הוא ציין שהיהודים המזרחים נוטים להיות חשדנים יותר כלפי כוונותיהם של הערבים, והוסיף שלפי ניתוח הנתונים בסקרים, יש לכך קשר עם היותם משכילים פחות ודתיים יותר; ושגם בקרב האשכנזים שוררת חשדנות כלפי תהליך השלום בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה, המסורתיים והדתיים. הוא סיכם: “הסברה היא שהשכלה גבוהה חושפת את הפרטים למגוון רחב של דעות, מאמנת אותם בצורות חדשות של חשיבה אנליטית וגמישה, ומאפשרת להם לבחון סוגיות בפחות אמוציונליות וביותר ביקורת עצמית – ומכאן, ביתר סובלנות והבנה של ה’אחר’ ושל מורכבות הסוגיות”.
זו הרציונליזציה של בר-און לאשלייתו של מחנה השלום שוויתורים ישראליים מספקים יובילו לשלום – אשליה הזהה לזו של הילד המוכה, שאם יתקן את דרכיו ויתאמץ די הצורך להיות ‘טוב’, תבוא לו ישועה. מידע נוסף שממנו התעלמו תנועות השלום מתוך דבקותן זו באמונתן קשור בעמדותיו של העולם הערבי המוסלמי כלפי מיעוטים דתיים ואתניים החיים בתחומי שלטונו. אין מדובר רק בשנאה לישראל, המטופחת בעולם הערבי בידי הממשלות ומערכות החינוך והתקשורת הנשלטות על ידיהן, ועל ידי אנשי דת – אלא גם באיבה מושרשת היטב כלפי מגוון מיעוטים אחרים באזור.
השפלתם, אפלייתם, ולעתים גם רדיפתם האלימה של מיעוטים דתיים – ובכלל זה הד’ימים, הלא הם בני החסות הנוצרים והיהודים – אפיינה את העולם הערבי-מוסלמי עוד משחר ימי האיסלאם. גם מיעוטים אתניים, קרי מוסלמים שאינם ערבים, זכו ליחס דומה.
בעת החדשה, עוינות זו מתבטאת בין השאר בלחץ המופעל על מיעוטים נוצריים בעולם הערבי מאז נסיגת המעצמות הקולוניאליות. במצרים, למשל, הנחשבת לקוסמופוליטית שבמדינות ערב, סובלים הנוצרים הקופטים – המונים כנראה כעשירית מאוכלוסיית המדינה – מחקיקה דרקונית המצרה את צעדיהם ומאלימות חוזרת ונשנית. בלבנון הולכת האוכלוסייה הנוצרית ונכחדת, ושיעורה צונח בכל מדינות ערב.
עוד ביטוי לכך, הפעם כלפי עם מוסלמי שאינו ערבי, הוא רדיפת הכורדים בסוריה ובעיראק, הזוכה לתמיכה-שבשתיקה מהעולם הערבי כולו. סדאם חוסיין תכנן ככל הנראה לבצע בכורדים רצח-עם, והספיק, לפני שהפנה את כוחותיו לכיבוש כווית ב-1990, לטבוח רבבות מהם, בין השאר בנשק כימי. אחרי מלחמת המפרץ של 1990–1991 חזר לתקוף את הכורדים, עד שנתקל בהתנגדות אווירית מצד ארה”ב ובנות בריתה. מספר הכורדים שרצח סדאם מתקרב ככל הנראה ל-200 אלף.
טיבם האמיתי של צמד הפאשיזמים התאומים
הרחק משם מערבה סבלו מתגרת ידם של הערבים-מוסלמים בני מיעוט מוסלמי לא-ערבי נוסף: הבֶּרְבֶּרים, החיים במגרב ובייחוד באלג’יריה. תרומתם למלחמת העצמאות של אלג’יריה עלתה בהרבה על חלקם באוכלוסייה, אך עם שוך המלחמה והקמת אלג’יריה העצמאית, תרומה זו לא נזקפה לזכותם; ממשלות אלג’יריה, מאז ועד היום, נוקטות כלפיהם מדיניות של שִׁעֲרוּב (ערביזציה), היינו ניסיון להכחיד את לשונם ואת תרבותם. למן פרוץ מלחמת האזרחים ב-1992 נוספו המורדים המוסלמים על רודפיהם של הברברים, החילונים ברובם.
אולם הדוגמה המחרידה ביותר לדה-לגיטימציה של המיעוטים האתניים והדתיים בעולם הערבי בעת החדשה היא מלחמות ההשמדה שממשלותיה הערביות של סודן מנהלות לסירוגין מראשית עצמאותה של המדינה בשנות החמישים ועד עצם היום הזה. לרצח-עם זה מימדים דתיים וגזעניים גם יחד, שכן קורבנותיו הם תושביו השחורים של דרום המדינה, שרובם נוצרים או עובדי אלילים וכוחות הטבע. המתקפה החריפה בעשורים האחרונים, וקטלה עד כה כשני מיליוני סודנים שחורים. וכמו מעשי רצח-העם האחרים שנעשים בידי ערבים, גם רצח העם בדרום סודן מתנהל בהסכמתו-שבשתיקה של העולם הערבי, ולעתים גם בתמיכתו המפורשת.
כידוע, בשנים האחרונות ממשלת סודן מעורבת בפשע נוסף של רצח-עם, אף הוא בגיבוי העולם הערבי. קורבנותיו הם תושביו המוסלמים, אך השחורים, של חבל דארפור.
משקיף ערבי אחד, פעיל זכויות האדם התוניסאי מוחמד בֶּכרי (“אבו ח’וולה”), כתב בדצמבר 2004 כי “שתיקה רועמת שוררת בעולם הערבי כלפי הפשע המבהיל שמבצעים ערבים בסודן”. הוא הוסיף וכתב כי “אפשר להסביר את השתיקה הערבית רק אם מבינים את טיבם האמיתי של צמד הפאשיזמים התאומים, האיסלאמיזם והפאן-ערביות, המוסיפים לזרוע הרס על אדמת הערבים” – שכן הראשון, האיסלאמיזם, משריש השקפות רצחניות ומקדם מדיניות ג’נוסיידית כלפי לא-מוסלמים, והשני עושה אותו דבר כלפי אוכלוסיות לא-ערביות בעולם הערבי.
בכל הדוגמאות הללו, האוכלוסיות המותקפות אינן חיות במדינות ריבוניות משלהן. הן הותקפו לא מפני שהחזיקו בריבונות הנתפסת, באופן כלשהו, כפגיעה בזכויותיהם של הערבים המוסלמים או בעליונותם. כולן אוכלוסיות נטולות ריבונות החיות במדינות שיש בהן רוב ערבי ושליטה ערבית. חטאן הוא עצם קיומם באזור שרוב המוסלמים הערבים, ובכלל זה מנהיגיהם, סבורים שהוא שייך להם ורק להם.
ובכל זאת, בתנועות השלום בישראל היו משוכנעים שליהודים יעניק העולם הערבי חנינה יחידה במינה בתמורה לוויתורים טריטוריאליים ואחרים. כמו הילד המוכה, ההוזה שחייו יעלו על המסלול אם רק יהיה ילד “טוב” וישכך את זעמם של המתעללים, גם חסידיו הנלהבים של מחנה השלום האמינו שאם ישראל תתקן את עוולותיה, כביכול, מן העבר, הערבים לא רק יקבלו את היהודים כמיעוט באזור, בניגוד למנהגם כלפי כל מיעוט אחר, אלא גם ישלימו עם מדינה יהודית ריבונית במזרח התיכון, ואפילו יאמצו אותה אל חיקם בחיבוקי שלום כנים.
* סדרת המאמרים מבוססת על הגרסה המקוצרת של הספר “סינדרום אוסלו”. תרגם מאנגלית צור ארליך.
