גליון 91, י”ח בניסן התש”ע 02-09.04.2010
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, פחתה האנטישמיות באמריקה באופן דרמטי. אולם הסקרים מלמדים שיהודי ארה”ב לא הבחינו בשינוי. בסקר שנערך ב-1990 בקרב יהודים המשויכים לקהילות, השיבו 75 אחוזים שהאנטישמיות היא בעיה משמעותית בארה”ב.
זו אולי הסיבה לכך שגורמים בקהילה המשיכו להראות סימנים פסיכולוגיים אופייניים לקבוצות הנתונות במצור, כמו למשל אמונה בעיקרי ההשמצות נגד בני עמם.
יהודי ארה”ב הוסיפו גם להאמין שהאנטישמיות חזקה יותר בקרב שמרנים ופחות בקרב ליברלים, אף על פי שסקרי דעת קהל באשר לעמדתם של אמריקנים כלפי יהודים מלמדים אחרת. אפשר לראות זאת כביטוי לחשיבה קטגוריאלית אודות בעלי ברית פוליטיים: המחשבה שישועה תצמח מהטמעת האינטרסים היהודיים בתוך האינטרסים של קבוצות גדולות יותר, ובייחוד קואליציות של מקופחים, והקושי, הנובע מתפיסה זו, להבין שבעלי הברית הפוליטיים הללו אינם בהכרח רואים את קיומה של שותפות אינטרסים, כפי שמצופה מהם.
למעשה, יהודי אמריקה הגדירו מחדש את הייעוד היהודי, את הזהות היהודית. במוקד הזהות היהודית החדשה עומדות השותפות עם המגזרים החלשים והברית הכרותה עמם סביב מה שקרוי “צדק חברתי”. רדיפת הצדק החברתי הייתה מאז ומתמיד עמוד תווך ביהדות; ואומנם עצם הקמתה מחדש של המדינה היהודית מהווה מימוש של צדק חברתי – עם נצור ומוכה באופן שאין דומה לו, התובע לעצמו את זכות ההגדרה העצמית שקיבלו עמים אחרים, ובונה את מדינתו כבסיס להפצת הצדק, הצדקה והחסד בעולם כולו. אולם כאשר בסקר שערך הלוס-אנג’לס טיימס ב-1988 התבקשו יהודים לברור איזה היבט של זהותם היהודית הוא החשוב בעיניהם – רדיפת צדק חברתי ושוויון, תמיכה בישראל או הדת היהודית – בחרו מחציתם בצדק החברתי ובשוויון, כחמישית מהם בישראל ועוד כחמישית בדת.
איך היה אובמה לחביב היהודים
אפשר לראות את תמיכתם הנלהבת של יהודי ארה”ב במדינת ישראל כהתמסרות מצידם לסוגייה פרטיקולרית, אלא שהאמריקנים, באופן כללי, הם אוהדי ישראל, ולכן תמיכתם של יהודי אמריקה בישראל אינה גורמת להם אי-נעימות מיוחדת. לכן, מעניין לראות מה קורה, כשהחברה האמריקנית הכללית ביקורתית כלפי ישראל. מקרי מבחן כאלה מתרבים והולכים, בפרט בתקשורת האמריקנית, בקמפוסים האקדמיים ובכנסיות מהזרמים המכוּנים ליברליים. בתגובה למתקפות הבאות מצד גופים אלו, נראה שמגזרים מסוימים בקהילה היהודית, בפרט אלו שעמדותיהם הפוליטיות קרובות לאלו הנפוצות בתקשורת, באקדמיה ובכנסיות ה”ליברליות”, נוטים עתה יותר מבעבר לבקר את ישראל באותה רוח.
בציבור היהודי-אמריקני הרחב, לעומת זאת, נוצר מעין דיסוננס קוגניטיבי בשל הפער שבין תמיכתו המסורתית במפלגה הדמוקרטית ובעמדות שהן שמאלה מן המרכז, לבין דאגתו לישראל. לכאורה, אהדתם של הזרמים ה”ליברליים” במערב אמורה להיות נתונה באופן טבעי לישראל: מדינה דמוקרטית על פי מיטב הדגמים המערביים, השומרת בלי פשרות על חופש הפרט, אף שהיא נתונה לאיומים קיומיים חמורים ואף שהיא מוקפת משטרי עריצות טוטליטריים ורשתות טרור המכריזים בגלוי על מחויבותם להשמדתה ולהכחדת תושביה. אלא שבשמאל הפוליטי במערב – בעיקר באירופה, אבל גם בארה”ב – התרחש סחף שהעביר חלקים גדולים במחנה זה מעמדות ליברליות לעמדות של שמאלנות פוסט-ליברלית. בסוג חדש זה של שמאלנות, לפחות בכל הקשור לענייני חוץ, קידום הדמוקרטיה וזכויות הפרט וההגנה עליהן חשובות פחות מביקורת על המערב בשל עברו הקולוניאלי, מאהדה לעולם השלישי ולתנועות אנטי-מערביות מכל הסוגים, ומיחסיות מוסרית. עמדות אלו זוכות לצידוק בשמו של המאבק להעברת העולם המערבי משלב הכיתתיות והגזענות לקראת שלב של “סולידריות בינלאומית”.
אלו הנוהים אחר שמאלנות חדשה זו נוטים להזדהות יותר עם אויביה של ישראל מ”העולם השלישי” ועם המוסדות הבינלאומיים, שבזכות מספרם ובזכות השפעתם הבינלאומית, הצליחו אויבים אלו להכפיפם לסדר היום האנטי-ישראלי שלהם, ולהזדהוֹת פחות עם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ועם מאבק ההישרדות שלה.
לנוכח ההתנגשות שבין השמאל האידיאולוגי העכשווי, הצובר בשנים האחרונות כוח ממשי בתוך המפלגה הדמוקרטית, לבין טובתה של ישראל, נוצר אצל יהודים אמריקנים הדיסוננס הקוגניטיבי שהזכרנו. הוא מתבטא בנאמנות בו-זמנית לטובתה של ישראל מצד אחד, ולהשתייכות הפוליטית-מפלגתית המסורתית, ובכלל זה לסדר-היום שלה, מצד שני, תוך התעלמות מכוּונת מן הסתירות שבין השתיים. את ההתנגשות, אם בכלל מזכירים אותה, פוטרים באמירה שדמוקרטים רבים, ובכלל זה הנהגת המפלגה, ממשיכים להיות תומכיה הנאמנים של ישראל; שמחויבותו של השמאל – לפחות מחויבותו הרטורית – לעזור תמיד לצד החלש, בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית כאחד, עולה בקנה אחד עם הייעוד היהודי המסורתי של תיקון עולם; ושמדיניותה של ישראל ראויה לעתים לביקורת, אף שעצם קיומה ורווחתה של ישראל אינם נתונים לוויכוח, כמו קיומן ורווחתן של מדינות אחרות.
יהיו אשר יהיו ההצדקות – חלקן עומדות במבחן המציאות וחלקן – פחות, העובדה היא שבשנים האחרונות התמיכה בישראל בין הרפובליקנים חזקה במידה ניכרת מזו שבין הדמוקרטים, ובכל זאת יהודי ארה”ב נותרו ברובם המכריע נאמנים למפלגה הדמוקרטית. יתרה מכך: הם אפילו אינם נאבקים ברצינות בחדירתן של קבוצות ועמדות אנטי-ישראליות אל שורות המפלגה.
את תמונת המצב ממחישות היטב תוצאות סקר שערך מכון המחקר האמריקני ‘פּיוּ’ בזמן מלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, בקרב האוכלוסייה הכללית בארה”ב. באחת השאלות התבקשו הנשאלים להצביע על התגובה האמריקנית הרצויה בעיניהם. בין המשיבים הרפובליקנים, 54 אחוזים השיבו שעל ארה”ב להצדיק את ישראל בפומבי, ורק 5 אחוזים סברו שעליה למתוח על ישראל ביקורת גלויה. בקרב המשיבים הדמוקרטים, לעומת זאת, 31 אחוז צידדו בתגובה אוהדת לישראל, ו-11 אחוז – בתגובה ביקורתית. לשאלה מיהו האחראי העיקרי למלחמה השיבו 55 אחוזים מהרפובליקנים שזהו חיזבאללה, ו-9 אחוזים הצביעו על ישראל. בין הדמוקרטים 33 אחוזים הטילו את האשמה העיקרית על חיזבאללה, ו-15 אחוזים על ישראל.
במבצע “עופרת יצוקה” ברצועת עזה הופיע דפוס דומה. כזכור, ישראל פתחה במתקפה לאחר שנים של ירי רקטות ופצצות מרגמה מהרצועה על יישובים ישראליים, ודעת הקהל בישראל תמכה בישראל באופן גורף. בסקר של אותו מכון אמריקני, שפורסם ב-13 בינואר 2009, שוב התבקשו המשיבים לבחור בין כמה אפשרויות לתגובה האמריקנית הראויה. בקרב המשיבים הרפובליקנים, 56 אחוזים צידדו בתמיכה פומבית בישראל, ו-3 אחוזים בגינוי פומבי שלה. לעומתם, בין המשיבים הדמוקרטים 34 אחוזים תמכו בישראל ו-12 אחוזים צידדו בגינוייה על ידי ארה”ב.
על השאלה אם ישראל נהגה כשורה כשפתחה במתקפה, 55 אחוזים מהרפובליקנים השיבו בחיוב ו-20 אחוזים בשלילה – בעוד בקרב הדמוקרטים היחס היה הפוך: רק 29 אחוזים מהם השיבו בחיוב, ואילו 45 אחוזים הביעו התנגדות לצעד הישראלי. אשר להיקף המבצע, 65 אחוזים מהרפובליקנים סברו שתגובתה של ישראל הייתה “מידתית”, לעומת 45 אחוזים מהדמוקרטים. רק 8 אחוזים מהרפובליקנים השיבו שישראל “הגזימה”, לעומת לא פחות מ-36 אחוזים מהדמוקרטים.
הסקר בדק גם עם איזה צד בסכסוך מזדהים הנשאלים באופן כללי. 69 אחוזים מהרפובליקנים ו-42 אחוזים מהדמוקרטים הצהירו שאהדתם נתונה לישראל. 5 אחוזים מהרפובליקנים, ו-18 אחוזים מהדמוקרטים, הזדהו יותר עם הפלסטינים.
סקר שנתי של הוועד היהודי האמריקני בוחן את עמדותיהם הפוליטיות של יהודי ארה”ב. בסקר שנערך במהלך ספטמבר 2008 נמצא ש-56 אחוזים מיהודי ארה”ב רואים עצמם דמוקרטים, 17 אחוז רפובליקנים, ו-25 אחוז מזדהים כעצמאים. בבחירות לנשיאות ב-2004, לפי מדגמים בתחנות ההצבעה, כשלושה רבעים מן המצביעים היהודים בחרו במועמד הדמוקרטים ג’ון קרי. בבחירות לקונגרס ב-2006 ההתפלגות בקרב היהודים הייתה דומה, או אפילו נוטה עוד יותר לדמוקרטים. כך היה גם, שוב על פי מדגמי תחנות ההצבעה, בבחירות לנשיאות ב-2008. מדגמים אלו אינם תמיד אמינים, אולם סקר גאלופ שנערך זמן קצר לפני אותן בחירות העלה נתונים דומים: ברק אובמה זכה ב-74 אחוזים מקולותיהם של יהודי ארה”ב, ואילו יריבו הרפובליקני ג’ון מקיין ב-22 אחוזים בלבד.
רבים הם היהודים שלנוכח הזיכרון ההיסטורי – זיכרון הרדיפות והאפליה, רוקנו את זהותם היהודית מתכניה והותירו בה בעיקר מחויבות פוליטית לשמאל, שנדמה להם כי הוא מהווה ברית מגן בין חלשים ונרדפים – או לכל הפחות הציבו מחויבות זו כחוליה מרכזית בתפיסתם את עצמם כיהודים. אצל יהודים אלה, לא סביר שהנטייה הפוליטית תשתנה גם לאחר השתנות הנסיבות. אולם אצל אלו שזהותם היהודית עשירה יותר, ואשר הדיסוננס בין טובת היהודים לבין ההשתייכויות הפוליטיות הישנות מעורר אצלם מתח פנימי, מתח זה עשוי להתבטא בשינוי נאמנותם הפוליטית.
בינתיים אפשר להניח כי המתקפה המתמדת על ישראל תוסיף ליצור בקרב חלקים גדולים בקהילה היהודית באמריקה, כמו גם בישראל עצמה, דחף מסוג זה שנוצר אצל הילד הסובל מהתעללות: דחף להאמין לטענותיהם של אויבי ישראל ולקדם תיקון עצמי בקרב היהודים בתקווה שכך ירווח להם. וכמו שקורה אצל הילד, גם כאן תתרום התגובה הזו להנצחת הסבל: להתפשרות נוספת על טובתו של העם היהודי, ולהחרפת ההתקפות הרצחניות על מדינתו.
* בתרגומו של צור ארליך
