צליל קולה של הנביבות

גליון 29, כ”ז בטבת, תשס”ט 23-30.1.2009

נושא נאום ההשבעה של ברק אובמה אתמול היה אמור להיות “עידן חדש של אחריות”, או משהו בדומה לזה. לא היה לנושא הזה כל סימן ממשי בנאום עצמו. כמובן, המילה “אחריות” נזכרה מספר פעמים – אך האזכורים היו מועטים ומקוטעים מכדי להצטבר לסוג כלשהו של “נושא”.
   במקום זאת, מרבית הנאום היה מרופד בקלישאות נדושות. הניו-יורק טיימס הריץ תצוגה מתחלפת של שורות נבחרות מתוך הנאום בראש עמוד הבית שלו, ומה שבלט לעיני יותר מכל היה הניגוד בין המיקום המכובד של שורות אלו לבין דלותן שכה מקלה על שִׁכחתן. כך למשל, אובמה התייצב קוממיות להגן על “עבודה קשה ויושר, אומץ ומשחק הוגן, סובלנות וסקרנות, נאמנות ופטריוטיות” – הרשימה השטחית והמרגיעה ביותר של ערכים אמריקאיים מסורתיים שיכול היה מישהו לקבץ.
   ציפיתי שאובמה ישאב דברים מלינקולן או מרוזוולט. במקום זאת הוא שאב אותם מדורותי פילדס: “החל מהיום, עלינו להקים את עצמנו, לנער את האבק מעלינו, ולהתחיל שוב לבנות מחדש את אמריקה”. או למשל השורות האלמותיות הבאות: “ייאמרו נא הדברים על ידי ילדי ילדינו, כי בעת מבחן סירבנו להניח למסע להסתיים, כי לא פנינו אחור גם לא היססנו”. האם יש ציטטה שבה נעשה שימוש גדול יותר מאשר ב”ילדי ילדינו”?
   יש אירוניה גדולה באשר למוניטין שיצאו לבוש ולאובמה כשמדובר בנשיאת נאומים. בוש נתפס כסכל גמגמן, אולם דווקא הוא שכר כותבים מצוינים שלעיתים קרובות סיפקו נאומים טובים, בעלי תוכן ממשי ומחשבה, שאותם הוא קלקל בהגשה שטוחה ובלתי נוחה. לאובמה, בניגוד אליו, מוניטין של צח לשון – משום שהוא מיומן בהגשה חלקה וכריזמטית התואמת את הרטוריקה של כרטיס ברכה מבית הולמרק.
   והנה, למרות כל הריקנות שבנאום אובמה, הוא בכל זאת ביטא רעיון מרכזי אחד: התנגדות לרעיונות. “ביום הזה”, הוא הצהיר, “אנו מכריזים על הקץ להתמרמרות קטנונית ולהבטחות שווא, להאשמות נגדיות ולדוֹגמות שחוקות, אשר חנקו את הפוליטיקה שלנו במשך זמן רב מדי”. ובהמשך הרחיב למה התכוון בדחייתן של “דוֹגמות שחוקות”.
   מה שהציניקנים אינם מבינים הוא, שמשכו את הרצפה שמתחת לרגליהם – שהטיעונים הפוליטיים העבשים שכילו אותנו במשך זמן כה רב כבר אינם תקפים. השאלה שאנו שואלים היום אינה אם ממשלתנו גדולה מדי או קטנה מדי, אלא אם היא עובדת – האם היא עוזרת למשפחות למצוא עבודה בשכר הוגן, מעון שיוכלו להרשות לעצמם, פרישה מכובדת…
   השאלה שלפנינו גם אינה אם השוק הוא כוח חיובי או שלילי. כוחו לחולל עושר ולהרחיב את החירות אין לו אח ורע, אולם המשבר הזה הזכיר לנו כי ללא עין פקוחה עלול השוק להסתחרר מעבר לכלל שליטה – וכי אומה אינה יכולה לשגשג לאורך זמן בהעדיפה רק את המצליחים.
   זוהי בחירה בסיסית בין עקרונות מנוגדים שעליהם אומר לנו אובמה כי הם “עבשים” ו”כבר בלתי תקפים”. ואם אתם סבורים כי רעיונות ועקרונות עדיין יש להם משמעות – הנכם ציניקנים!
   כך, פותח אובמה את תקופת נשיאותו בהכרזה כי ינהל את הממשלה תוך שהוא דוחה כל רעיונות מסגרת ועקרונות באשר לתפקידה הראוי ולהיקפה של פעולת הממשלה. הוא מתחיל באומרו לנו, בעצם, כי אין לו שום מושג מה הוא עושה.
   זו הסיבה לכך שיתרת הנאום דבקה במוסכמות ובקלישאות ומנסה לחמוק ממחלוקות בכל נושא משמעותי: ממשלה גדולה לעומת ממשלה קטנה; שוק חופשי לעומת פיקוח ממשלתי; אחריות אישית לעומת מדינת רווחה; הגנה לאומית תקיפה לעומת סתגלנות דיפלומטית. היכן עומד אובמה בנושאים אלו? בשום מקום. זהו הצליל שמשמיע הלא-כלום.
   כמה פרשנים מן הימין – המותנים על ידי שנים של התנגדות שמרנית ל”אידיאולוגיה” – נרגעו לנוכח התֶמָה האנטי-אידיאולוגית של נאום אובמה. אולם אני איני רגוע, משום שמנהיגינו זקוקים לאידיאולוגיה. אם עליהם להגן על החירות, צריך להיות להם מושג ברור מהי החירות, מדוע אי אפשר בלעדיה, ואילו מגבלות היא מציבה בפני הממשלה.
   אלא שלאובמה יש כמובן אידיאולוגיה. לכל אדם יש. כמה שישתדל להימנע מנקיטת עמדה, כל פעולה שינקוט היא תשובה משתמעת לשאלות הגדולות של החיים. באשר לאובמה, אנו יודעים כי הוא בילה את כל חייו בחברת אידיאולוגים מן השמאל. היו אלה אידיאולוגים רציניים, החל מפרופסורים מרקסיסטיים בקולג’ ועד מטיפים של “תיאולוגיית השחרור השחור”. עתה הוא מבקש לשכנע אותנו – ומי יודע, אולי את עצמו – כי אין לו מחויבות אידיאולוגית מוצקה. אך מה יכולה להיות אינדיקציה ברורה יותר לאידיאולוגיה שלו משאיפתו לשחרר את הממשלה – לפחות בתחום הכלכלה – מן המגבלות של רעיונות ועקרונות?
   לפני כמה עשורים, היה לנו נשיא אחר שנטל את השלטון בתקופת משבר כלכלי, וגם לו לא היה מושג מה הוא עושה, ובמקום זאת הוא בחר לעסוק ב”ניסוי נועז ומתמשך” – כאשר המוחלט היחיד שלו היה שהוא לא יניח לשוק החופשי לפעול. היה זה פרנקלין דלאנו רוזוולט. התוצאה? המשבר הכלכלי ארך עשור נוסף ולמעשה העמיק תחת הנהגתו. אם נאום אובמה הוא צליל קולה של הנביבות, הרי שהשפל הגדול הוא סוג של תוצאה שנוצרת כאשר נביבות שאפתנית מנסה להציע מנהיגות תקיפה.
   הבה נקווה שיהיו מספיק אנשים בעלי רעיונות בדבר הסייגים הראויים שיש להציב לממשלה, ושיהיה בכוחם לרסן כל ניסיון נועז ומתמשך שיגיע מהבית הלבן בראשות אובמה. לאחר שלמדנו לקחים אידיאולוגיים בעלי תוקף כה רבים מאסונות המאה ה-20, יהיה זה פשע לשוב וללמוד אותם לקחים מחדש.
 רוברט טרז’ינסקי הוא עורכו של -TIADaily.com  ובעל טור יומי  בו.
המאמר פורסם באנגלית ב- f f6600; FONT-FAMILY: Arial”>TIA Daily, 21.1.09, ומופיע ב”מראה” באדיבות המחבר.

Print Friendly, PDF & Email