חירות הביטוי בעולם ללא חירות

גליון 146, י”ח בניסן התשע”א 22-29.4.2011

לכבוד הוא לי לקבל את פרס סאפו לחופש הביטוי מהחברה הבינלאומית לעיתונות חופשית – לוחמת נאמנה ויעילה למען הגנה על זכויותנו לחופש הביטוי. אני מבקשת להודות באופן מיוחד למר לארס הֶדֶגָארד, המסייע לביסוסה של חירות זאת בדנמרק במסגרת המאבק להבטיח כי כתבים יוכלו לומר את האמת. אלה האחרונים עובדים מתוך פחד שייתבעו לדין על ידי מי שמנצלים לרעה את החוקים הבלתי ראויים בדנמרק ובאירופה בנוגע לעבירות של הוצאת דיבה, דברי שטנה ופשעי שנאה.
   חוקים אלה הם כה רחבים, שדי בהבעת דעה בלבדכדי להסתכן בתביעה אזרחית ובאישום פלילי. התביעה היא סובייקטיבית ופסק הדין עלול להתבסס כולו על תפיסתו המעוותת של התובע. טענת “אמת דיברתי” אינה מהווה הגנה. למדינות אירופיות רבות יש סטנדרטים נמוכים דומים לאלה של דנמרק לתביעות על הוצאת לשון הרע. הצירוף של החלטת האיחוד האירופי מנובמבר 2008 להפליל פרסום דברי שנאה, ושל חוקי לשון הרע הדרקוניים הנהוגים במדינות החברות באיחוד האירופי – מאפשרים הטלת צנזורה ודיכוי של חופש הביטוי.
   אני מודעת לסכנה הכספית ואף הפיזית שלה אני נחשפת, אם אעז עתה לומר משהו העלול להתפרש כפוגע במישהו. אכן, חוקיכם מאלצים אותי להגביל היום את דברי, אבל אני מזמינה אתכם להיכנס לאתר האינטרנט של הארגון “המרכז האמריקני לדמוקרטיה” שאני עומדת בראשו, שם תוכלו לקבל פרספקטיבה מלאה יותר על המטרות שאנו מקדמים, הכוללות גם הגנה על חופש הביטוי.
   במשך השנים הפכה אנגליה למֶכָּה של תביעות הדיבה לתובעים עשירים בעלי קשרים רופפים ביותר עם אנגליה. חוקי הדיבה האנגליים מתירים להם להשיג פסק דין נגד סופרים החיים והכותבים במדינות  אחרות, תהיה כתיבתם מגובה בתיעוד ככל שתהיה.
   מיד אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר, 2001, החלו מממניהם של אלקאעידה ושל ארגוני טרור מוסלמיים קיצוניים אחרים מערב הסעודית וממדינות אחרות במזה”ת, לנצל לרעה את חוקי הדיבה הבריטיים כדי למנוע מן התקשורת במערב לחשוף את פעילויותיהם. השילוב של עושרם האגדי של המממנים עם המסגרת המשפטית הבריטית מדכאת הביטוי – הוכח כיעיל ביותר.
   צורה זו של לוחמה משפטית הפכה לבעלת עוצמה כה רבה, שהעיתונות נמנעה אפילו מלהזכיר אותה. שתיקה זו הותירה את הציבור בחשיכה בנוגע לכניעתה של התקשורת לאותם הכוחות הנחושים להרוס את החירויות של המערב.
   אך אפילו ועדת האו”ם לזכויות האדם הכירה באוגוסט 2008 בבעיה, בבדיקה שערכה על חוק הדיבה הבריטי (בעקבות פעילותי נגד חוקים אלה בארה”ב). הוועדה כתבה כי החוק הבריטי “משמש להרתעת התקשורת מדיווח על עניינים בעלי עניין ציבורי רציני, ומשפיע לרעה על יכולתם של מלומדים ושל עיתונאים לפרסם את מחקריהם, כולל באמצעות התופעה של ‘תיירות דיבה'”.
   נוכחתי בהשפעה זו ב-2004, כשאויימתי בתביעת דיבה בלונדון על ידי מממן טרור סעודי, שאת שמו ציינתי בספרי “Funding Evil: How Terrorism is Financed and How to Stop It”. האיש בחר לתבוע אותי בבית המשפט הגבוה בלונדון, הואיל ולא היה לו שום סיכוי להוכיח את חפותו על פי החוק האמריקני. הייתי אחת מתוך 40 סופרים ומו”לים, וביניהם אמריקנים רבים, שהוא תבע לדין בלונדון.
   הבנתי כי הוא מנצל את חוקי הדיבה הבריטיים ואת בתי המשפט כנשק, והיכרתי בחשיבותה של בלימת הלוחמה המשפטית הזאת. לכן החלטתי להקדיש את שש השנים האחרונות כדי להביס את “תיירות הדיבה” ואת השפעתה המקפיאה על חופש הביטוי בארה”ב.
   פעילותי בעקבות התביעה הסעודית בלונדון הובילה במאי 2008 לחקיקתו בניו-יורק של חוק ההגנה מפני טרור דיבה, הידוע גם כ”חוק רחל”. מאז, הגן “חוק רחל” על סופרים ומו”לים בניו-יורק מפני תיירות דיבה. הוא גם שימש בסיס לחקיקה דומה בשבע מדינות נוספות בארה”ב ולחוק חופש הביטוי הפדרלי – The Speech Act – שנחקק באוגוסט 2010. זה היה החוק היחיד שזכה לתמיכה פה אחד הן מצד הנציגים הדמוקרטיים והן מצד הנציגים הרפובליקניים בקונגרס ה-111.
   חוק חופש הביטוי מגן על סופרים ועל מו”לים אמריקניים מפני אכיפה של פסקי דין זרים בלתי צודקים בנושאי דיבה שניתנו במדינות, שבהן יש הגנה פחותה יותר על חופש הביטוי מאשר זו שמעניק התיקון הראשון לחוקה האמריקנית. חקיקתו של חוק חופש הביטוי האמריקני דחף לעריכת רפורמה משפטית בבריטניה בנושא. הפרלמנט הבריט שוקל עתה חקיקת חוק לשינוי חוקי הדיבה הקיימים באנגליה, כדי להעניק הגנה רחבה יותר על חופש הביטוי. יש לקוות כי חוק חדש זה ייחקק במהירות, וכי חקיקתו תמריץ מדינות אחרות באירופה לאמץ חוקים ליברליים יותר בנושא הוצאת דיבה. אך יש לזכור כי חופש הביטוי באירופה יישאר מוגבל כל עוד לא תשונה ההוראה של האיחוד האירופי בנושא הפללת דברי שנאה.    שימורן וקידומן של חברות חופשיות, של ערכינו המערביים ושל היושרה של הדמוקרטיות שלנו תלויים ביכולתנו לחקור בחופשיות, לפרסם ולהחליף דעות ומידע. עלינו לזכור, כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד, ולא זכות יתר. עלינו לעמוד על המשמר, כדי לסכל כל ניסיון לגזול אותה מאיתנו.

Print Friendly, PDF & Email