סעודיה וסין – אסטרטגיות הישרדות

גליון 237, ד’ בניסן התשע”ג 15 – 22.3.2013

בעשור האחרון התוצר המקומי הגולמי (תמ”ג) של ערב הסעודית כמעט שילש את עצמו, וזה של סין גדל כמעט פי שישה. בשנים הללו דיווחו שתי המדינות על שיעור אבטלה שנתית של בין 3 ל-5 אחוזים. כך על כל פנים הן (והבנק העולמי) מדווחות לנו.
   שתי מדינות אלו נהנות מעושר אגדתי, שאותו הן נוהגות לא להשקיע לטובת נתיניהן, אלא בעיקר לשם רכישת מוסדות פיננסיים כלי תקשורת, טכנולוגיה עדכנית, משאבי טבע, נכסי דלא ניידי והשפעה ברחבי העולם. אם אכן המספרים בדבר התמ”ג הם פחות או יותר מדוייקים, הרי שדיווחיהם בדבר נתוני האבטלה אצלן רחוקות מהמציאות.
   בין הכלכלנים הסיניים יש הטוענים כי שיעור האבטלה הוא לפחות כפול מזה של הנתונים הרשמיים. ואילו מי שהיה הכלכלן של קרן המטבע הבינלאומית אדוור פרסאד קבע באוקטובר 2012, כשאוכלוסיית סין נאמדה ב-1.354.04 מיליארד נפש, כי נתוני האבטלה הרשמיים של סין הם “בלתי אמינים לחלוטין”. נתונים אלה כוללים רק את את מספר המובטלים העירוניים הרשומים. עובדים שפוטרו ממוסדות שבעלות ממשלתית אינם כלולים בסטטיסטיקה, כמו גם מובטלים באזורים הכפריים וכן מובטלים זמניים – עירוניים וכפריים כאחד.
   “הנֵס הכלכלי” של סין הביא החל משנות ה-90′ המוקדמות של המאה שעברה לנדידת אוכלוסין נרחבת ביותר. רפורמות כלכליות שנועדו להבטיח צמיחה כלכלית גבוהה הובילו לפיטוריהם של עובדים מיותרים, לתוכניות לפרישה מוקדמת של עובדים ולדרישה מוגברת לעובדים מיומנים ששוק העבודה הסיני לא היה מסוגל לספק. בין 1992 ל-2003 – רק בשנחאי – למעלה ממיליון איש איבדו את מקומות עבודתם. מספר המשרות הציבוריות בסין ירד משיא של 135.1 מיליון ב-1992 ל-82.8 מיליון ב-2002.
   לפני שנים ספורות ההערכות היו כי 15 מיליון עובדים חדשים ייקלטו כל שנה בשוק העבודה בסין. אלא שמספר המשרות החדשות שמציע השוק בשנה אינו עולה על 8 מיליון בממוצע. בצפון העירוני המתועש יש הערכות כי שיעור האבטלה עולה על 25 אחוז, ובין גברים בגילאים שבין 51 ל-60 – הוא עומד על 27.5 אחוז.
   בחודש שעבר דיווח עורך מדור העסקים הבינלאומי של ה”דיילי טלגרף”, אמברוז אוואנס-פריצ’רד, כי הסינים הבטיחו להעניק תמריץ של 2 טריליון דולר. בעוד שאכן ישנן השקעות, הוא ציין, הרי “שבחלקן מדובר ברשימה פיקטיבית של משאלות-לב”. חשוב גם לזכור כי תמריצים כלכליים אינם שווי ערך להשקעות קבועות.
 
ערים כלכליות בסעודיה
באשר לערב הסעודית, מ-1970 ועד היום גדלה אוכלוסייתה כמעט פי-5 ועל פי ההערכות זו עומדת כיום על 28 מיליון בני אדם. בניגוד לסינים, ובניגוד למנהגם בעבר, החלו הסעודים לדון בפומבי על הבעייה של מימדי האבטלה. הנסיך אלווליד בן טלאל בן עבדול עזיז אלסעוד אמר לאחרונה, כי בסעודיה מועסקים רשמית 8 מיליון עובדים זרים בעבודות שירותים, בנוסף ללמעלה מ-2 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, זאת, בעוד שישנם 2 מיליון סעודים מחוסרי עבודה. אך להערכות מומחים, השיעור האמיתי גבוה עד פי-שלושה. אם המספרים שציין הנסיך טלאל – אחד האנשים העשירים בתבל, שידוע כי הוא משקיע את הונו מחוץ לערב הסעודית – אכן נכונים, הרי ששיעורי האבטלה של הסעודים עומד לפחות על 12.5 אחוזים, וייתכן שהוא אף גבוה בהרבה:
   “על פי דיווחיהם של התקשורת ושל גופים פרטיים, בין 2 ל-4 מיליון ילידי סעודיה חיים על פחות מכ-530 דולר לחודש, שהם כ-17 דולר ליום, שאנליסטים בדרך כלל קובעים כקו העוני בערב הסעודית”. יש המעריכים, כי כרבע מן הסעודים חיים בעוני. בנוסף, שיעור האבטלה אצל הצעירים הוא עצום: למעלה משני שלישים של הסעודים הם בני למטה מ-30, ושיעור האבטלה של סעודים בשנות ה-20 לחייהם הוא קרוב ל-75 אחוז.
   באפריל 2000 הכריז המלך עבדאללה על הכוונה להקים את “רשות ההשקעות הסעודית”. בתחילה, יעדה של הרשות היה למשוך ולכוון השקעות זרות ישירות. ב-2006, נוכח העלייה בפעילות “אלקאעידה”, הכריז המלך על תוכניות חדשות הכוללות הקמת ארבע “ערים” חדשות, הבאתן של טכנולוגיות חדשות, כישורי ניהול, ניהול תאגידים ותעשיות חדשות. אחד מתפקידי הרשות היה אמור להיות פיקוח על “רשות הערים הכלכליות”.
   מטרתן של “הערים” הללו היא עידוד השקעות מהמגזר הפרטי ויצירת מקומות עבודה. “צפויים ליצור משרות מרכזיות שיולידו משרות של תפקידי תמיכה”. המטרה הברורה היא ליצור סביבת עבודה שתמשוך השקעות חוץ, בתקווה שאלו יניעו תהליך שיספק מקומות עבודה לסעודים מובטלים ומובטלים חלקית.
   בנוסף, המלך השקיע כמעט 4 מילארדי דולר להקמתה של אוניברסיטת עילית צפונה לג’דה. כמו כן, עבדאללה ואחרים ממשפחת המלוכה הוציאו מיליארדים על מנת לסייע לעניים. אך למרות הכוונות הטובות שמאחורי התוכניות לטווח ארוך לפיתוח כלכלי, הפערים שבין ממדי העושר שמייצרת הממלכה ובין העוני שממנו סובל העם הסעודי זועקים לשמיים.
   הגדלת העושר של בית המלוכה והשקעתו מחוץ למדינה נראים חשובים יותר מאשר יצירת מקומות עבודה או הקלת מצוקתם של העניים המרודים. אין זה מפתיע, שאת האומדנים של הנסיך טלאל סיפקה דווקא התקשורת האיראנית ולא הסעודית. הסעודים מעדיפים שלא לעורר גלים. ב-2011, למשל, שלושה בלוגרים סעודיים צעירים נעצרו ונכלאו לשבועיים על כך שהפיקו והפיצו ברשת סרט וידיאו על העוני בסעודיה.
   בעוד שֶנתונים על השקעות ישירות זרות בסעודיה כמעט שלא ניתן למצוא, הרי שדו”ח מ-2009 של השגרירות הסעודית קובע כי ההשקעות הסעודיות בארה”ב הגיעו ל-400 מיליארד דולר. נתון זה נותן לפחות מושג על היקף השקעות-החוץ הסעודיות. בבעלותו של הנסיך טלאל עצמו יש בתי מלון, חברות ותחנות טלוויזיה, ועל פי פורבס, הונו האישי עומד על 18 מיליארד דולר. בבעלותו נמצאים 95 אחוז מן האחזקות של הממלכה הסעודית בחברת אפל, בסיטיקורפ ובג’נרל מוטורס. טלאל הוא גם בעל מניות חשוב בחברת ניוזקורפ של רופרט מורדוק.
   האבטלה מאיימת יותר על סעודיה מאשר על סין. המשטר חושש ש”אלקאעידה”, “האחים המוסלמים” ואיסלאמיסטים הנתמכים על ידי איראן לנצל את ענִייה של סעודיה להגשמת מטרתם – הפלת בית-המלוכה. זה מסביר את הצעדים שנקטו המלך עבדאללה וממשלתו כדי להותיר את “האביב הערבי” מחוץ לגבולות ארצם.
 
קולוניאליזם כלכלי
השיטה הסינית להתמודדות עם אבטלה ותת-תעסוקה היא למעט לדווח עליהן ולהפחית מחומרתן, ובינתיים “לייצא” מספרים גדולים של סינים מובטלים. מרביתם מהגרים לאפריקה, אך ניתן למוצאם בכל מקום שבו מנסה סין להשיג השפעה, בעיקר באמריקה הדרומית, ולאחרונה גם באיים הקריביים.
   ב-11.6.2011 נשאה מזכירת המדינה האמריקנית הילרי קלינטון נאום בזמביה שבו הזהירה מפני הקולוניאליזם החדש של סין, אף על פי שלא נקבה בשמה של מדינה זו: “קל לבוא, ליטול את המשאבים הטבעיים, לשחד את המנהיגים ולעזוב”. קלינטון תיארה רק חלק מהתנהלותה של סין באפריקה. בנוסף לשיחוד מנהיגים ולהשתלטות על מיזמים של עבודות ציבוריות, הסינים מזרימים לשם את אזרחיהם במספרים ניכרים כעובדים “זמניים”. בנוסף לכסף ששולחים המהגרים למשפחותיהם בסין, מעניקים להם צעדים אלה השפעה מתמשכת באפריקה והקלה, גם אם צנועה, לבעיות האבטלה שלהם.
   ב-2009 הפכה סין לשותפה המסחרית הגדולה ביותר של אפריקה, גדולה יותר מארה”ב. על פי ה”ניו-יורק טיימז”, גדל היקף השקעות החוץ הישירות שלה מ-100 מיליון דולר ב-2003 ללמעלה מ-12 מיליארד דולר ב-2011. מודיעין ההגירה הבינלאומי מדווח כי על פי ההערכות, ב-2009 היו באפריקה בין 580 ל-820 אלף סינים. היום, על פי אותם מקורות, יש בה למעלה ממיליון בני אדם.
   “בעוד שמרבית הסינים באפריקה נמצאים שם זמנית – כעובדים על פי חוזה או כאנשי מקצוע – גדל מספרם של מהגרים סינים הבוחרים להישאר באפריקה ולנצל את ההזדמנויות הכלכליות הנקרות שם. למרות שמהגרים סיניים רבים טוענים כי בסופו של דבר בכוונתם לשוב לסין, רבים מאוד נשארו שנים מעבר לתוכניותיהם המקוריות”.
   סינים אלה הגיעו בדרכים מגווונות. חלקם חיפשו הזדמנויות כלכליות משלהם. רבים ליוו מיזמים של עבודות ציבוריות במימונה של ממשלת סין ויִיצאו מוצרים סיניים ליבשת. כמויות הכסף שהם שולחים הביתה מקורן בפשיעה הולכת וגדלה. בנוסף לכסף, מהגרים מסין העממית בכל מקום מספקים לממשלתם מודיעין כלכלי ואחר.
   ביוני שעבר פרסם הכלכלן דמביסה מויו טור מגוחך ב”ניו-יורק טיימז”. מויו התעלם מנוכחותה ההולכת וגדלה של סין העממית באפריקה, ומממדי האיום שמציבים העובדים הסיניים לעובדים האפריקניים המקומיים בתחרות על מקומות העבודה, בהסבירו כי נוכחותה הגוברת של סין באפריקה מחלצת מיליונים ממעגל העוני בבתיהם שבסין:
   “כדי לספק את אוכלוסייתה של סין ולמנוע משבר לשלטונם, על מנהיגי בייג’ינג לשמור על שיעורי צמיחה גבוהים ולחלץ מאות מיליוני בני אדם מעוני. ועל מנת לעשות זאת, זקוקה סין לקרקע ראוייה לעיבוד, נפט ומחצבים. שאיפות אימפריאליסטיות או קולוניאליסטיות כשיש להם המוני בני אדם עניים בבית הן לחלוטין בלתי רציונליות ואינן תואמות את החשיבה האסטרטגית הסינית הנוכחית”.
   למרבה התדהמה, מויו מזהה את העוני בבית כסיבה העיקרית להשקעותיה של סין בחו”ל. לשם השוואה, היקף השקעות-החוץ של סין בארה”ב הוא קטן משמעותית מאלו של סעודיה – שהחלה להשקיע בשנות ה-70′ ושקצב השקעותיה גבר במקביל לרווחיה מסחר הנפט – אם כי הן נמצאות בקצב מואץ, וגדלו כמעט פי-7 במהלך חמש השנים האחרונות מ-3.4 מיליון דולר ב-2007 ל-22.8 מיליארד בסוף 2012.
   נראה כי משטרים רודניים, המשרתים כלכלית את האליטות, כמו בסין ובערב הסעודית, משקיעים בארצם בעיקר על מנת להשקיט ולהשתיק את הפלח היותר משכיל באוכלוסייה, בעוד שהם מותירים המוני בני אדם בעוני.
   שיטת פעולה זו היא סיפור ישן. מדובר בסטליניזם או מאואיזם באמצעים אחרים. המאה ה-20 לימדה את צפון מזרח אסיה ואת מדינות ערב כי בעזרת מפלגה אחת (או מקבילה שלה כמו משפחה גדולה) ומשטרה חשאית עצומה בגודלה, ניתן לא רק למנוע מן הנתינים למרוד, אלא אף להביא אותם להסכין לחיי אומללות.
   חששה של סין אינו מהתפשטותן של תנועות “שינוי” הנושאות דגל דתי, כמו “האביב הערבי”. המשטר בולם מיידית נסיונות לשינוי. הפגנות בסין אינן תמיד מדוּוחות, והשלטון מדכא אותן באכזריות המרפה את ידי המפגינים. עד היום השלטון הצליח בכך. חסימת האופוזיציה מאפשרת לסין להגשים את תוכניותיה הלאומיות לייצא את סחורותיה, למכור נשק, לקנות רכוש, סחורות, תעשיות והשפעה בכל מקום שהיא יכולה. אם אכן קיימות תוכניות לשיפור מצבם של אזרחיה, הן נמצאות על אש נמוכה.
   הפחד מפני הסתה של אוהדי “אלקאעידה” הקוראים לשים קץ לאחיזתו המושחתת של בית המלוכה על המדינה, כמו גם האפשרות של התקוממות המיעוט השיעי, מותירים את השלטון בסעודיה מתוח ועצבני. הם אומנם הצליחו עד אתה להשתלט על ההפגנות, אך חוסר היציבות באזור מציב איום ממשי. על מנת להדוף אותו, עושים הסעודים מה שתמיד עשו – מממנים קבוצות של קיצונים דתיים על מנת שילכו למקום אחר ויפיצו שם את הג’יהאד הקדוש.   כשהכסף הוא מלך – בסין כמו בערב הסעודית – משטרים רודניים אינם יושבים על הספסל, כשההזדמנויות בזירות הבינלאומיות כה רבות וכה מפתות. עם יותר כסף בכיסיהם, הם יפעלו להבטיח את המשך משטריהם העריצים לפחות בעתיד הנראה לעין.

Print Friendly, PDF & Email