לנוכח הירושימה

גליון 256, ג’ באלול התשע”ג 9 – 16.8.2013

בָּאתִי לִרְאוֹת בְּהִירוֹשִימָה הַמּוּבֶסֶת הָחֲרוּכָה
הַהֲרוּסָה, המֻצֶלֶת, כְּאוּד עָשַן,
וְרָאִיתִי עִיר גְּדוֹלָה, חַיָּה וַחֲטָאָה,
כְּנִנְוֶה בִּשְעַתָּהּ, כְּלוּאָה בְּתַעֲנוּגָהּ, בְּזִמָּתָהּ.
 
בִּקַשתי לִצְפּות בְּעִיר מֵחֻקָּה, בּוֹכִיָּה,
מְלַקֶּקֶת פצעיה, מַכָּה עַל חֶטְאֵי עַמָּהּ,
וּמָצָאתִי כְּרַךְ סוֹעֵר שֶׁמָּחַל עַל עֲווֹנוֹתָיו
וּמַכֶּה בְּחָזֶה זוּלָתוֹ עַל חֶטְאִי עַבָרוֹ.
 
חָפַצְתִּי לִפְגֹּשׁ זֵכֶר לָרַעַשׁ שֶׁהֶחְרִיב עוֹלָם
שֶׁקָּטַל בְּהֶבְזֵק אֶחָד עִיר ותושביה,
וְעָמַדְתִּי נוֹכֵחַ גַּאֲוָה מְיֻסֶּרֶת שֶׁל יְחִידַת-סְגֻלָּה,
סָפֵק דָּוָה, סָפֵק מִתִּפְאֶרֶת בִּזְכוּת רִאשׁוֹנִים שֶׁבָּאָה לָהּ.
 
סָבַרְתִּי כִּי מִדָּת הַדִּין תְּרַחֵף מֵעַל לְחָרָבוֹת,
לֵאמֹר: כָּךְ יַעֲשֶׂה לָעִיר שֶׁפָּשְׁעָה בִּיְמֵי זָהֲרָהּ.
אַךְ עַל פָּנַי סָתְרָה מִדָּת הָרַחֲמִים העצמיים,
עַל מָה שֶׁעוֹלְלוּ לָהּ, הִיא הַזַּכָּה וְהַתַּמָּה.
 
שָׁמַעְתִּי: הִנֵּה עוֹד שׁוֹאָה, בַּת-זוּג לְשוֹאַתִּנוּ,
תִּלֵי זִכְרוֹנוֹת, שְׂרִידֵי אׁפֶל, עִיֵי מַפּוֹלוֹת,
וְהִנֵּה דִּבְרֵי-יָמִים מְדֻלָּלִים,
יָד גּוֹרָל שֶׁכָּבְדָה עַל הִירוֹשִימָה עַל לֹא עַוֶל.
 
נִרְתַּעְתִּי פֶּן אֶרְאֶה אוֹשְוִיץ גְּדוֹלָה פִּי כַּמָּה,
כִּי אָחֲזָה בְּגִמּוּד חֻרְבָּן לֹא-יתקון שֶׁל בֵּיתֶנוּ,
וּכְכֹל שֶׁקָּרַבְתִּי, רָאִיתִי הִירוֹשִימָה בְּקַטְנוּתָה,
מִתְאַפֶּרֶת, מַסְוָה פָּנֶיהָ, מְמָרֶקֶת וְשׁוֹכַחַת.
 
יִחַלְתִּי לִשְׁמֹעַ הירושמיה מִתְחַשְבֶּנֶת עִם עֲבָרָהּ,
מְיַסֶּרֶת מַנְהִיגֶיהָ, מוֹכִיחָה מַצבִּיאֶיהָ, מוֹאֶסֶת קְסַרְקְטִינֶיה,
וְלֹא קָלְטָה אָזְנִי דָּבָר מֵאֵלֶּה
רַק דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַל אֲסוֹנוֹ שֶׁל קָרְבָּן.
 
קִוִּיתִי לִרְאוֹת מִלַּת רַחֲמִים עַל עַמִּים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ,
עַל אוּמּוֹת שֶׁנִּרְמְסוּ, עַל אֲרָצוֹת שֶׁהִתְיַסְּרוּ,
מִלַּת חֲרָטָה עַל אֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲקוּ, נָשִׂים שֶׁחֻלְּלוּ
אַךְ לֹא מֵאֻמָּה מֵאֵלֶּה. הַכֹּל תַּם וְנִשְׁכַּח.
 
 
חִפַּשְׂתִּי מִלַּת נֶחָמָה לְקָרְבָּנוֹת, לְיוֹרְשֵׁיהֶם,
בּקָּשָׁתִי מְחִלָּה עַל שׁוֹאָה שֶׁהֵבִיאָה עַל עצְמָהּ
זוֹ הָעִיר, שֶחַיָּלֶיהָ הֵבִיאוּ עַל אֲחֵרִים,
וְלֹא רָאוּ דָּבָר עֵינַי הַטָּחוֹת מִדִּמְעָה.
 
מִן הַשוֹעִים בָּאוֹת קְרִיאוֹת לְשָׁלוֹם עוֹלָם,
הִדְהֲדוּ גִּינוּיִים לְכָל גַּרְעִין וּפְצָצָה,
אַךְ לֹא עָצַרְתִּי לִשְׁאֹל אוֹתִי וְאוֹתָם:
מַדּוּעַ לֹא הִשְׁמִיעוּ קוֹלָם בִּימֵי הֲרַת-עוֹלָם?
 
כְּמַמְצִיאֵי הַשָּׁלוֹם הָיוּ, יוֹנִים צְחוֹרוֹת, חֲרֵדוֹת,
כְּאִלּוּ לֹא הֵבִיאוּ מִלְחָמָה וְלֹא דִּבְּרוּ רַהַב,
וְאִישׁ אֶת עַצְמוֹ יִשְׁאַל: מָה הָיָה קוֹרֶה, לוּ חֲלִילָה,
צָלַח בְּיָדָם שִׁלְטוֹן נֶצַח, וְהִתְמִידוּ בְּכִבּוּשִׁים כְּבִימֵי זׁהַר?
 
רָאִיתִי אֶת הִירוֹשִימָה שוֹקֶקֶת, חֲדִישָׁה,
שָׁמַעְתִּי צְעִירֶיהָ מְצֵרִיִם עַל כִּי לֹא שָׁלַם חֻרְבָּנָהּ,
כִּי אָז הַכֹּל הָיָה חָדִישׁ, נוֹצֵץ, לְלֹא רְבָב עָבַר,
וְנֶעֱצַבְתִּי לֹא עַל חֻרְבָּנָהּ, אֶלָּא עַל בִּנְיָנָהּ.
 
אוֹ אָז זָכַרְתִּי הָאַחַת וְהַיְּחִידָה
אֲשֶׁר אוֹתָהּ אֵין לִשְׁכֹּחַ, כִּי בְּלִבֵּנוּ הִיא פְּנִימָה.
כִּי הִיא חֶבֶל-טַבּוּר לְזִכְרוֹנֵנוּ, חֶבֶל-הֵצֵלָּה לָעוֹלָם,
לְהַבְדִּיל בֵּין קִׁדֶשׁ זִכְרוֹן אוֹשְוִיץ לְחוֹל גְּמוּלָהּ שֶׁל הִירוֹשִימָה.
 
 
 
* נדפס לראשונה ב”נתיב” – כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות.

Print Friendly, PDF & Email