גליון 301, י”ב באב התשע”ד 8 – 15.8.2014
האמרה שאין מתנות חינם נכונה כמעט בכל תחום ובפרט ביחסים בין מדינות שבהם עזרה, תמיכה, סיוע בכל דרך של צד אחד מטילה אילוצים על הצד השני, המקבל. בחינה מדוקדקת על יחסי ארה”ב-ישראל מאז קום המדינה ועד ימינו, תגלה כי הסיוע (המועט ביחס לרווח שקיבלה) של ארה”ב אילץ את ישראל להשתעבד מנטלית לגחמות של הממשל האמריקני של ריצוי אינטרסים האמריקניים על חשבון האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, בבחינת “זה (ארה”ב) נהנה וזה (ישראל) חסר”.
האינטרס האמריקני במזרח התיכון הוא הבטחת זרימה בלתי מופרעת של הנפט למערב המתועש במחיר סביר וללא צורך במעורבות צבאית מצידה. אינטרס זה, שהוא כלכלי באופיו, הוא המכתיב את מדיניות הממשל האמריקני כלפי ישראל ואת התייחסותו אליה.
המדינות מפיקות הנפט כמו ערב הסעודית, כווית, איחוד האמירויות, איראן, עיראק וגרורותיה תופסות חלק מרכזי במשוואה זו. יחסים תקינים עם מדינות אלו (ובעיקר עם ערב הסעודית, כיוון שהנפט הסעודי מהווה נכס לארה”ב) יבטיחו אספקת נפט לעולם המערבי. לפיכך, החשש המתמיד של הממשל האמריקני מפני עצירה של אספקת הנפט מביא אותו לתמרן ביחסיו עם ישראל. מדיניות מכוונת זו (שאותה מתווה בעיקר מחלקת המדינה האמריקנית) של החלשת ישראל בזירה האזורית והבינלאומית לא רק שנחלה כישלון פעם אחר פעם. היא גם הסבה נזקים כבדים לארה”ב עצמה ולבעלות בריתה בכל המישורים: הצבאי, הכלכלי והתדמיתי, ונציין כמה מהם: נפילת שלטון הפרו-אמריקני של השאה באיראן והשתלטות משמרות המהפכה, מלחמת המפרץ, נפילת שלטון מובראק במצרים ולאחרונה גם נפילת השלטון הפרו-אמריקני בעיראק.
ההכרזות של נשיאי ארה”ב לדורותיהם על האהדה לישראל ועל הברית עמה אומנם מבטאים את רחשי הלב הכנים של הציבור האמריקני, אך עובדה זאת כמעט שלא שינתה את מדיניותו של הממשל האמריקני כלפי ישראל. גם הטענה שהתמיכה הצבאית של ארה”ב בישראל נובעת ממחויבות מוסרית לבטחונה של ישראל – מחויבות שכל נשיאי ארה”ב, החל מטרומן, חזרו ואישרו אותה – אינה עומדת במבחן המציאות. אדרבא, ככל שישראל התחזקה בעקבות נצחונותיה ונעשתה נכס אסטרטגי, גדל הסיוע הצבאי, ללא קשר למעשים שלא היו לרוחו של הממשל בארה”ב. כך היה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, לאחר הפצצת הכור העיראקי ומלחמת לבנון הראשונה.
2 52525; FONT-SIZE: 12pt” lang=HE>סיכם זאת בבהירות פרופ’ עזרה זהר בספרו “פילגש במזרח התיכון” (הוצאת דביר, 1994): “…מחלקת המדינה היתה תמיד נגד ישראל, בכל המצבים, כמעט ללא יוצא מן הכלל. מנגד ניצבו הקונגרס, אינטרסים מפלגתיים, הן של הדמוקרטים והן של הרפולקנים, וכוחות חוץ פרלמנטריים שונים. מובן כי במערך מסוג זה, שבו מופעלים כוחות מנוגדים, גברה מדי פעם השפעתו של צד זה או אחר; … אך מדיניותה של ארה”ב באזור (המזרח התיכון) לא השתנתה מהותית מנשיא לנשיא, אלא בפרטים ובהדגשים; היא נותרה, במהותה, עוינת לישראל מיום הקמת המדינה ועד היום”.
מדיניות עוינת זו התבטאה בנקיטת עמדה פרו-ערבית על חשבון האינטרסים החיוניים לישראל: דרישה מישראל לוותר על שטחים שכבשה (בעקבות מבצע קדש ומלחמת ששת הימים), דרישה לקבל עמדות נחותות במשא ומתן עם הערבים (הסכם השלום עם מצרים, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו), קשירת ידיים של ישראל במלחמתה בטרור הערבי, גינויים למכביר (הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981, סיפוח רמת הגולן).
יכולת ההשפעה של ארה”ב על ישראל והתלות של ישראל בארה”ב מתבטאת בסיוע הצבאי (והתבטאה גם בסיוע האזרחי עד שביטל אותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-1996). הסיוע הצבאי נועד לרכישת ציוד אמריקני כגון מטוסי קרב ומערכות נשק בתעשיות הבטחוניות האמריקניות. אך לאמיתו של דבר, הסיוע הצבאי למדינת ישראל נועד בעיקר לשמור על האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון, כפי שביטא זאת ג’וזף סיסקו, כשהיה סגן מזכיר המדינה בימי ג’ורג’ בוש האב, בשיחה עם מכר ישראלי: “אני מבטיחך שלולא קיבלנו תמורה מלאה לכספנו, לא הייתם מקבלים אפילו אגורה אחת מאיתנו”. סיוע זה הוא לאין ערוך יותר נמוך מן התמיכה שמעניקה ארה”ב למדינות ערב: ערב הסעודית, מצרים וירדן, שביקרן היא חפצה.
בשל הצמיחה המואצת של כלכלת ישראל בעשורים האחרונים, חלקו של הסיוע ביחס לתמ”ג הישראלי הוא זעיר (כ-1.5 אחוז), וגם ביחס לתקציב השנתי של ישראל הוא עומד על כ-3 אחוז בלבד.
תוכנית גמילה
באופן כללי, ניתן לחלק את הסיוע הבטחוני לשתי קטגוריות:
* ציוד קריטי, כגון מטוסים, חלקי חילוף, מנועים לטנקים ועוד, שהוא מרכיב אסטרטגי ממעלה ראשונה בתפיסת הביטחון של ישראל.
* הסכמי רכש הדדיים ושיתופי פעולה. כחלק מהסיוע, מתחייבת ישראל לרכוש ציוד צבאי מתעשיות אמריקניות, וכך גם ארה”ב מתחייבת לרכוש ציוד צבאי ישראלי אך בסכום נמוך יותר.
סיוע זה מהווה מנוף לחץ על ישראל וכלי לריסונה על פי רצונות האמריקנים. לאורך השנים הוכח כי הממשל האמריקני הישעה או הפסיק זמנית את הסיוע במטרה ללחוץ שוב ושוב על ישראל לוותר על האינטרסים שלה במאבק על בטחונה. במרבית המקרים, הסיוע לא חודש עד שישראל נכנעה ללחץ. לחץ זה הוביל, בין היתר, לביטול פרויקט ה”לביא” ולטרפוד עסקאות נשק של ישראל עם מדינות אסיה (“פאלקון” עם סין) ודרום אמריקה, שגרמו לישראל נזק כלכלי ותדמיתי שעליו לא פוצתה כראוי על ידי ארה”ב.
כלי נוסף להפעלת לחץ אמריקני הוא האיום החוזר תדיר כי אם לא תִּשעֶה ישראל לאינטרס האמריקני באזור, לא תטיל ארה”ב וטו על החלטות מועצת הביטחון של האו”ם. גם כשהיא כן מטילה וטו, אך בחוסר רצון ברור, גובה עליו ארה”ב מחיר. הטלת וטו גם מביאה להגברת הלחץ על ישראל מצד הקהילייה הבינלאומית וגורמת לפגיעה בלגיטימציה של ישראל בעולם. זאת, כיוון שהשימוש בהטלת וטו אמור להיות המוצא האחרון, ורק לאחר שנעשתה מלאכת ריכוך דיפלומטית שארה”ב אינה ששה לעשותה לטובת ישראל.
כדי להשתחרר מן התלות המזיקה ולנהל מדיניות עצמאית, על מדינת ישראל לוותר בהדרגה על הסיוע הצבאי שארה”ב מעניקה לה. הסיוע בקטגוריה של הסכמי רכש הדדיים ושיתופי פעולה ניתן לפתרון ודורש פחות היערכות מערכתית. לעומת זאת, הפתרון להסרת התלות בציוד אמריקני אסטרטגי כמו מטוסים וחלקי חילוף הוא הקשה ביותר אך גם החיוני ביותר. אין להשלות את עצמנו שניתן יהיה להסיר תלות זו תוך מספר שנים בודדות, כיוון שבניית התשתית החיונית לפיתוח וייצור של מטוסים מתקדמים תוצרת כחול לבן שרמתם תשווה לזו של המטוסים האמריקניים, תארך בין 10 ל-20 שנה. היא גם תדרוש השקעה כספית ראשונית רבה, אך זו תחזיר את עצמה לאורך שנים. היא תביא לתעשיות הבטחוניות הישראליות פריחה ושגשוג, תספק מקומות עבודה לעשרות ואולי מאות אלפי עובדים ותשמש כמקור לייצוא חוץ.
לא כאן המקום להיכנס לפרטי התוכנית המפורטת במאמרו של עמית הלוי “סיוע החוץ של ארה”ב לישראל: נייר מדיניות” (מכללה למדינאות, 2011), שבה מציע לוי פתרונות מעשיים לקידום החלופות השונות לסיוע האמריקני. אך באופן כללי יש צורך להתייחס לתוכנית זו כפרויקט לאומי, על כל המשמעויות הכרוכות בכך, ובעיקר על הממשלה להתייחס לתוכנית זו בדחיפות ולתת לה עדיפות. כמו כן, נדרשת נחישות מצד הממשלה בהתמודדות עם ההתנגדויות והלחצים שיפעילו גורמים שונים בארץ (משרד האוצר, משרד הביטחון, צה”ל, תקשורת, גופים לוביסטיים ועוד) והן בחו”ל (ממשל האמריקני, איפא”ק, תעשיות בטחוניות אמריקניות ועוד). רק התגייסות כללית של גורמים רבים בארץ, בממשלה ובתעשיה, תוך התנהלות נבונה ונחושה של הגורמים הבכירים בממשלת ישראל שידחפו את התוכנית – תקדם את בניית התשתית הלאומית לייצור קו של מטוסים מתקדמים. ניסיון זה כבר הצליח בעבר על ידי הקמת התשתית לייצור מטוס ה”לביא” שעמד בשורה אחת עם מטוסי הקרב המתקדמים של זמנו, ורק לחץ אמריקני כבד, בסיוע של גורמים אינטרסנטיים בארץ, הביאו לסגירת הפרוייקט. יתר על כן, עולם התעופה הגלובלי מתקדם לעבר הרחבה ופתיחת יכולות של מטוסים לא מיואשים שבבוא הזמן יחליפו, או לפחות יתפסו נפחי פעילות משמעותיים, על חשבון המטוסים המאוישים. ישראל היא מעצמה בתחום פיתוח ובנייה של כלי טיס בלתי מיואשים (כטב”ם) למגוון רחב של שימושים – צבאיים ואזרחיים כאחד. על כן, יכולות וטכנולוגיות אלה שכבר קיימות בארץ יצמצמו את פרק הזמן לפיתוח וייצור של מטוסי קרב מאויישים, או לחילופין יובילו לפיתוח וייצור קו חדשני של כטב”ם אשר ישתוו למטוסי הקרב המתקדמים. מכאן, שמבחינת היכולת הטכנולוגית וכוח אדם מיומן, תוכנית השחרור מן הסיוע האמריקני היא בת השגה.
לתוכנית זו יתרונות רבים, כמו הסרת מנוף לחץ מצד הממשל האמריקני, שדרוג מעמדה המדיני והטכנולוגי של ישראל בעולם, העצמת התעשיות הבטחוניות הישראליות והאצת הכלכלה. אומנם צפויות שנים קשות במשך התהליך של בניית התשתית. אבל אם ממשלות ישראל אכן מעוניינות בהפחתת הלחץ האמריקני, אין ברירה אלא לקדם פרויקט לאומי זה, ולמרבה הצער, אין קיצורי דרך בהשגת היכולות האסטרגיות הנ”ל.
נראה שדווקא ממשלה בראשותו של בנימין נתניהו (כמו ממשלתו של מנחם בגין בזמן פרויקט ה”לביא”), שכבר ביטל בממשלתו הראשונה את הסיוע האזרחי, היא הממשלה המסוגלת לאמץ את התוכנית. גם חתירתו של ראש הממשלה לפתיחתם של זירות מסחר ושיתופי פעולה עם הכוחות העולים במזרח ובאפריקה שיחליפו את התלות הכלכלית באירופה ובארה”ב, היא מגמה מבורכת בכיוון הנכון.
החלטה להשתחרר בהדרגה מהתלות תגרור ודאי תגובות חריפות מצד מעצבי דעת קהל בתקשורת, משרד האוצר וחלקים בממסד הביטחוני שהתרגלו לתלות המשעבדת – כל גורם וסיבותיו. אולם התקדמות בצעדים מדודים אך החלטיים בכיוון זה תקדם את מדינת ישראל למעמד איתן יותר בזירה האזורית והבינלאומית. מתוך עמדה זו, ארה”ב תהיה מוכרחה להתייחס אל ישראל כשחקן מרכזי, לכתחילה ולא בדיעבד, מה שיאפשר לה להשיג את יעדיה בצורה קלה יותר.
