גליון 46, כ”ח באייר, התשס”ט 22-29.05.2009
טרוריסט אחד בלבד, עם אקדח בידו, מטיל את מוראו על קבוצה גדולה של בני אדם, למרות שכוחו, גם עם האקדח, קטן משלהם בהרבה. אם הקבוצה תתנפל עליו, היא תוכל להכריעו על נקלה, אך יש סבירות גבוהה שמי מהם ייפגע, ולכן אף אחד אינו מוכן לעשות את הצעד הראשון. וכך, קבוצה שמתנהגת כחבורה של פרטים היא טרף קל עבור חורשי רעה למיניהם. לעומת זאת, קבוצה הנוהגת כשלם אחד, מיטיבה לשרוד ולשגשג. היכן שהוא בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, צו מוסרי זה ודאי הוטבע בטבענו, שכן הפטריוטיות והלאומיות הן תכונות אוניברסליות, החוזרות ומתגלות בכל תרבויות אנוש. מאידך, כך גם האנוכיות והאינדיבידואליזם. איזה צד בטבענו יגבר על משנהו – יקבעו בדרך כלל הנסיבות.
גם ב”פלנטה האחרת” היו בעלי ביקורת
הנסיבות שבהן התרחשה שואת יהודי אירופה הפכו אותם לטרף קל. אלמלא היו אוסף של פרטים רציונליים, אילו היו עם מאוחד אחד, קנאי לחירותו ולכבודו יותר מאשר לחייו – אין ספק שהנרצחים היו מעטים יותר, שכן מכונת ההשמדה הנאצית לא הייתה מסוגלת לפעול באופן חלק ומושלם כפי שפעלה. גלגלי השיניים שלה היו חורקים – גם אם לא נבלמים לחלוטין – אילו הושלכו אל ביניהם גיבורים, כאלה שכל עם חפץ חיים חייב לטפח. בפועל, מעטים מאוד היו מוכנים לספק את חומר הגלם, וכידוע – מכונת ההשמדה תיקתקה כמו שעון. הצבת החיים כערך עליון – מעל לכבוד, מעל לצדק, מעל לחירות, עלתה למרבה האירוניה והטרגדיה בחייהם של רבים.
ביקורת זו ודאי תיתקל בהתנגדות. הסלידה מן ההתנשאות כלפי ניצולי השואה, זו שאיפיינה את הממסד הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה, גרמה לכך שבמשך השנים חטאנו בגישה ההפוכה, והלבשנו את הקורבנות ואת הניצולים באיצטלה של קדושה. את מי שהיו באותה “פלנטה אחרת” לא ניתן כלל לבקר, ובהתנהגותם אסור לפקפק. אלא שביקורת על הסבילות היהודית נשמעה גם מפי כמה מדיירי “הפלנטה האחרת” עצמם. היא הופיעה, למשל, בכתביו של ההיסטוריון ואיש הציבור היהודי-פולני עמנואל רינגלבלום (“רשימות מגטו ורשה”, “רשימות על פליטי זבאשין”, וארכיון רינגלבלום המחתרתי מגטו ורשה), שנרצח בשנת 1944. וכך כותב רינגלבלום על האקציה הגדולה בגטו ורשה (שהביאה לגירושם של כ-270 אלף יהודים לטרבלינקה תוך שבעה שבועות), אשר לה היה עד: “מדוע הרשינו לעצמנו ללכת כצאן לטבח? מדוע הכל בא לאויב בקלות כזאת? מדוע לא נגרמה לתליינים אפילו אבידה אחת? מדוע יכלו 50 אנשי אס-אס … בעזרת כ-200 שומרים אוקראינים ומספר דומה של לאטבים, לבצע את המבצע באופן כה חלק?”
אמנם, אין להאשים בשום אופן את הניצולים ואת הקורבנות בנסיבות ההיסטוריות והלאומיות שבהן מצאו את עצמם ושעליהן לא הייתה להם שליטה (למעט אלה מביניהם ששיתפו פעולה באופן פעיל עם הנאצים). אך את העובדה, שהרוב הלכו אל מותם ללא התנגדות, חשוב לחקור ולנתח, על מנת למנוע את הישנות הנסיבות אשר הובילו להתנהלות פסולה זו. ובימים אלה, כשבמחוזותינו יש החוזרים ומצדיקים את הפקרתם של אזרחים – כולל קשישים, נשים וטף – לטרור האווירי מחמאסטן או לאיום הגובר מלבנון, באמצעות חישוב מתמטי קצר-טווח של הרוגים מכאן ומכאן, שאינו שונה ביסודו מחישוביהם ה”רציונליים” של מנהיגי הגטאות המאופקים, אולי יש לדבר חשיבות מיוחדת.
