גליון 93, ב’ באייר התש”ע 16-23. 04. 2010
האם אתה זוכר אותי? נפגשנו באוטובוס מבאר-שבע לירושלים. זה היה אחרי אותו יום העצמאות שבו אסרה הנהלת אוניברסיטת בן-גוריון להניף את דגלי המדינה בשטח מעונות הסטודנטים. התווכחנו רבות בסוגייה. בעוד שאתה שמחת על החלטה זו, אותי היא זעזעה. חשבתי לתומי שלדגל המדינה יש מקום בכל אתר במדינת ישראל, בכל ימות השנה, על אחת כמה וכמה ביום העצמאות. התברר לי כי יום החג שלי הוא יום האבל, הנכבה, שלך, למרות ששנינו נושאים תעודת זהות של אותה מדינה ולמרות שגם אני וגם אתה, בוגר הפקולטה למדעי החברה, מציגים בביקורת הגבולות דרכון ישראלי. אמנם התווכחנו בנימוס, אבל שנינו הרגשנו שתהום פעורה בינינו. בעיני – חובה על כל אזרח לכבד את דגל מדינתו, המנונה וסמליה. בעיניך – המדינה הזאת כלל אינה שלי, ומן הראוי שתהפוך להיות פלסטין, ואילו לי המלצת לחזור למקום הולדתי – למוסקבה.
עכשיו, מתקרבות החגיגות במלאת 20 שנה לעלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, וגם מלאת 40 שנה לעליית שנות ה-70′ מברית-המועצות, שבמסגרתה הגעתי אני לישראל – כבר מעבר לפינה. בהקשר זה, מטבע הדברים עולים זיכרונות ומחשבות שונים, ונזכרתי גם בשיחתנו. האמן לי, אחמד, איני כועס עליך. יתר על כן, אני מבין אותך היטב. גם אני, שנולדתי ברוסיה, לא רציתי לשרת בצבאה; בכלל, לא רציתי להזדהות עם המדינה, וזאת למרות העובדה שהורי, הורי-הורי ודורות רבים לפניהם שירתו בנאמנות את רוסיה – בצבא, בתרבות, בתעשייה ובמדע. מאז שנולדתי ידעתי שאני יהודי ושהעם הרוסי אינו עמי ושיש לי אי שם מולדת אמיתית ושמה ארץ ישראל. אמנם שיננו שם באוזנינו כל מיני סיסמאות על “העם החדש”, “העם הסובייטי”, אבל הבנו, מי במוקדם ומי במאוחר, כי זהו שקר, וברגע שהתאפשר לנו, עזבנו הכל ועלינו למדינה קטנה, רחוקה, שלא ידענו מילה בשפתה. לא עלה על דעתנו להישאר ברוסיה מרצוננו החופשי ולהכריז באוזני כל העולם שאנו שונאים אותה, שאיננו מכבדים את דגלה, את המנונה ובכלל – שאנו רוצים להשתלט עליה. בוודאי שלא עלה בדעתנו לעסוק בטרור או לתמוך בו.
אתה ודאי תאמר, כפי שאומרים מנהיגיכם, שהאדמה קדושה, שהיא שייכת לעולם המוסלמי וכדומה, אבל אתה, אחמד, הרי אדם משכיל ויודע את האמת הפשוטה שאותה יודעים לא רק היהודים אלא יותר ממיליארד נוצרים: שארץ ישראל היא הארץ המובטחת של היהודים. אני מניח שלא תבזבז את זמנך בחיפושים אחרי הבטחה מקבילה מאללה שלכם למוסלמים – זו פשוט אינה קיימת. ירושלים מוזכרת קרוב לשבע מאות פעמים בתנ”ך ואף לא פעם אחת בקוראן. הארץ הייתה כמעט ריקה מאדם בעת שראשוני הציונים החלו להגיע אליה במחצית השנייה של המאה ה-19. אנו לא פלשנו לארץ בעלת תרבות ערבית מקומית ייחודית, והדברים מתועדים היטב בכתבים מאותן תקופות.
אל תגיד לי שבכלל לא עולה בדעתכם לעזוב את ישראל. האין זה אתה שחיברת דו”ח שלפיו כל משפחה מוסלמית תשיעית בישראל נמצאת בשלבים שונים של הגירה? סליחה, זה לא היית אתה, אלא דוקטור ערבי אחר מאוניברסיטת חיפה שאת שמו איני זוכר. כל משפחה תשיעית? לא הרבה! אל תדאג, אחמד, גם אנו בשנות ה-70′ היינו מעטים. את קרובי המשפחה והידידים שכינו אותנו “משוגעים” כשרק התחלנו את מאבקנו לעלייה, פגשנו בנמל התעופה בן-גוריון כעבור כחמש-עשרה שנה. קלטנו כאן, אחמד, יותר ממיליון איש! מה שמכונה טרנספר מרצון. ואילו כיום אנו מבקרים בחופשיות ברוסיה ובאוקראינה, ואלה שבחרו להישאר שם מגיעים הנה כתיירים.
ייתכן שאתה עדיין מאמין שתוכלו בסוף לנצח אותנו, אם לא במלחמה ובטרור אזי במלחמה הדמוגרפית. לצערי, גם בינינו יש הטוענים, כי על ישראל לחדול להיות מדינת היהודים ולהפוך למדינת כל אזרחיה וכי יש לשנות את המנונה ואת דגלה. אולם דבר לא ייצא מזה. גם בבריה”מ היו יהודים מכובדים שהיו חברי הוועד היהודי האנטי-ציוני – מי זוכר היום את שמותיהם? אמת, אנו עושים הרבה שטויות ולעתים מעלים על הדעת ויתור על נכסינו הלאומיים תמורת כל מיני תקוות שווא, אך בכל זאת איננו טיפשים כל כך. הרי אתה יודע, אחמד, שלא רק שבכל מערכת בחירות נוחלים החכמים המבקשים זאת תבוסה גדולה יותר, אלא שברגע האמת אנו כולנו יחד – קיבוצניקים ומתיישבי יהודה ושומרון, חקלאים ועורכי דין, פועלים ומורים. אנו נפגשים באותו צה”ל, תחת אותו דגל עם מגן דוד, אשר כה זר לך.
כדאי, אחמד, שתקחו דוגמה מאיתנו ותעשו את שעשינו: תעברו לחיות עם אחיכם הערבים, ולא תצטרכו לעמוד דקת דומייה לזכר יהודים. במדינות השכנות משוועים ליכולותיכם כחקלאים, בנאים וכאנשי מקצוע משכילים. להבדיל מאיתנו לא יהיה עליכם ללמוד שפה אחרת, ומובן מאליו שלא תצאו מכאן, כמו שאנו יצאנו – בחוסר כל. נשלם לכם ביד נדיבה עבור בתיכם, אדמותיכם וכל מה שתבחרו להשאיר. אני מאחל לך, אחמד, לחיות במקום כלשהו קרוב או רחוק תחת הדגל שתבחר לך. כל טוב לך, אחמד.
