מרטין שרמן

בניסיון נואש להעלים את הקשר בין ההחרפה הדרמטית של הטרור הפלסטיני לבין יישום אוסלו, מכריז יוסי ביילין ש”רק הדמיון הפרוע של הימין יכול לחבר בין הסכם שלום למחיר הדמים הכבד”

למרבית היהודים לא יהיה מניע מיוחד להתעקש לחיות את חייהם במדינת כל אזרחיה, שבה במקום מגן-דוד מופיעים על הדגל פסים בצבעים שונים – במאונך או במאוזן – גם אם בין הצבעים הללו ייכללו, למען הנוסטלגיה, כחול ולבן.

אם נתניהו היה מאמץ, כלשונו, את חזונו של רבין לפתרון קבע, כפי שביטא אותו בנאומו האחרון בכנסת, היו דוחים אותו כקיצוני ובלתי סביר

“החד-צדדיות הקונסטרוקטיבית” היא גישה הדוגלת ברצינות במדיניות של “כניעה מקדימה”, הקובעת לא רק שעל ישראל לקבל מראש כמעט את כל הדרישות פלסטיניות להקמת מדינה, תמורת לא כלום, אלא למעשה מטילה על ישראל לשאת במידה רבה במימון יישומה

גם אם נצחון חמאס בבחירות אינו יכול להיזקף כולו להתנתקות, ספק רב אם ללא ההתנתקות היה ביכולתו להשתלט על עזה במחצית 2007. למעשה, הדבר היחיד שמונע כיום את סילוק שלטונו של אבו-מאזן ב”גדה המערבית” על ידי חמאס, הוא נוכחותו של צה”ל במקום

למרות ש”הכיבוש” אינו מהווה גורם משמעותי במאמצי הגירעון של האיראנים, הרי היהודים ומדינתם בהחלט עלולים להוות מטרה ראשונית נוחה בעיני המשטר האיסלאמיסטי בטהראן, כדי להפגין באמצעותה את יכולתו החדשה ואת נכונותו להפעילה

גם אם דבריו נכונים – ואולי דווקא אם הם כאלה – הם מציגים את אהוד א’ עצמו באור שלילי למדי. הלא הוא מינה את אהוד ב’ לשר ביטחון והפקיד בידיו את הגנת האומה. אם אהוד ב’ היה מתכתחילה בלתי ראוי לתפקיד, מדוע מינה אותו? ואם חוסר התאמתו התגלה רק לאחר המינוי, מדוע הסכים להמשיך את כהונתו ובכך לסכן את ביטחון המדינה?

אם יתברר שכתוצאה מן המגעים המדיניים ייפתחו המעברים לרצועת עזה, אלפי מחבלים ישוחררו תמורת גלעד שליט, ועזה תזכה להזרמה של סיוע בינלאומי וממשלת חמאס תיוותר על כנה – ניתן יהיה לומר כי דווקא החמאס הוא שניצח את ישראל במבצע “עופרת יצוקה”