מרטין שרמן

בלי לערער על כובד משקלו של נושא גיוס החרדים, נוכח חומרתן ומיידיותן של הסכנות הבטחוניות המתהוות, הפיכת סוגייה זו לתנאי בל יעבור מעידה על סדר עדיפות מוטעה לחלוטין

אם העונש שייקבע בחוק הנכבה יהיה עונש מאסר – הוא יהיה קשה לאכיפה. במקום זאת, יש להטיל קנסות כבדים ומרתיעים על כל משתתף באירוע מעין זה, ובמקרה של עבריינים חוזרים ונשנים, העונש ההולם הוא שלילת האזרחות הישראלית

עלות התוכנית ההומניטרית פחותה בהרבה מן המימון הדרוש להקמת מדינה פלסטינית כושלת ולתמיכה בה לאורך שנים

“בישראל, ההשפעה השלילית של ה”משפטיזציה” של הפוליטיקה על הלגיטימיות של ביהמ”ש העליון כבר החלה לתת את אותותיה. במהלך העשור האחרון הדימוי הציבורי של ביהמ”ש העליון כפוסק עצמאי וחסר פניות נשחק והולך…כתוצאה מכך, הוא ושופטיו נתפסים בעיני חלק ניכר מהציבור יותר ויותר כמקדמים את סדר היום הפוליטי שלהם עצמם”. ( פרופ’ רן הירשל, Towards Juristocracy).

אנשים פרטיים אינם נושאים באחריות ציבורית, וכאבם ומצוקתם הפרטיים אינם יכולים להכתיב מדיניות לאומית – בייחוד אם הדבר עלול להביא לכאב ומצוקה לא-פחותים לאנשים פרטיים נוספים

מבחן הלקמוס ל”לאום” אינו הקצאה של זכויות משפטיות או אזרחות ולא חברוּת בקבוצה מסוימת חברתית-תרבותית, אלא תחושה של נאמנות פוליטית. נאמנות כזו עשויה להיווצר בשל הומוגניות אתנית או על אף הטרוגניות אתנית

הציווי הגיאוגרפי מחייב את המשך שליטתה של ישראל בכל השטח שמזרחית למישור החוף ועד לנהר הירדן, והציווי הדמוגרפי מחייב צמצום הנוכחות הערבית בשטח זה

גם אם נצחון חמאס בבחירות אינו יכול להיזקף כולו להתנתקות, ספק רב אם ללא ההתנתקות היה ביכולתו להשתלט על עזה במחצית 2007. למעשה, הדבר היחיד שמונע כיום את סילוק שלטונו של אבו-מאזן ב”גדה המערבית” על ידי חמאס, הוא נוכחותו של צה”ל במקום

למרות ש”הכיבוש” אינו מהווה גורם משמעותי במאמצי הגירעון של האיראנים, הרי היהודים ומדינתם בהחלט עלולים להוות מטרה ראשונית נוחה בעיני המשטר האיסלאמיסטי בטהראן, כדי להפגין באמצעותה את יכולתו החדשה ואת נכונותו להפעילה