בשנת 2003 חקרתי, יחד עם משה איפרגן, מאות מסמכים פנימיים של הקרן. אחת ממסקנותינו הייתה, כי הרעיון שעומד מאחורי פעילות הקרן פשטני עד אימה: כל עוד ישראל חזקה, היא מרגישה בטוחה דיה גם ללא שלום; ישראל חלשה תהא חייבת להגיע להסכמי שלום עם שכניה
קריאהשורשה של אי-היציבות השלטונית אינו פוליטי, אלא חברתי ותרבותי: מגזרים שונים מכוננים זהויות מנוגדות, בלעדיות וחליפיות. האחד הוא קודם כל חרדי ורק אחר כך ישראלי; האחר הוא קודם כל מתנחל, ואם המדינה פוגעת ביכולתו להתנחל, הוא יוצא נגדה; אחר רואה עצמו כפעיל זכויות אדם קוסמופוליטי; אחר מחפש את האפשרויות הכלכליות, וכאשר מיצה את יכולותיו כאן הוא עוזב
קריאהגם אם השמאל צודק בטענותיו ה”דמוגרפיות”, יהיה עליו להסביר דבר אחד: אם גם ללא הסכם, בזכות הדמוגרפיה, יקבלו הפלסטינים את מדינת ישראל כולה על מגש הכסף של הדמוקרטיה הישראלית – איזה אינטרס יש להם להסכים לחלוקת הארץ לשתי מדינות?
קריאהבשל ההיסוס בהפעלת הכוח, המנצח בקרב על “צריבת התודעה” הוא חמאס. בעת שעזה משותקת ומופגזת, חמאס משתק את דרום מדינת ישראל. שהרי מטרת חמאס אינה “לנצח” את צה”ל, אלא למקם את עצמו בתודעת עמו ובתודעת מדינת ישראל כגורם במשוואה המדינית-צבאית
קריאהלחד-צדדיות של הספר קוראים תומכיו “פלורליזם”, בהשלטת עמדתם הבלעדית הם רואים ביטוי ראוי ל”דמוקרטיה” ואלה הדורשים איזון והגינות במקצוע האזרחות הם לא פחות מ”פשיסטים” ו”לאומנים”
קריאההפלסטינים לא רצו שלום, והם גם לא ממש מעוניינים במדינה. כעם, הם בעיקר רוצים שהחמאס ישלוט בהם לפי חוקי השריעה שאינם לאומיים. לכשירצו מדינה, יהיה לסירובם המתמשך מחיר בדמות מתארה הגיאוגרפי, וכך מוצדק שיהיה. על השמאל לעדכן את דמות המדינה הפלסטינית שעיצב בדמיונו בשעה שחלם על שלום במזרח התיכון, שכן זכותה של ישראל, בהיעדר הסכם, להמשיך ולממש את זכותם ההיסטורית של יהודים על ארץ ישראל
קריאה
