כשנמצאה מילה עברית המזכירה במשהו את החלל שהיה צורך למלא, בן-יהודה השתמש בה. אם לא נמצאה מילה ממש, חיפש פועל שממנו אפשר לגזור שם, או שם שממנו אפשר לגזור פועל. אם גם אלה לא נמצאו, חיפש מילה עברית שדומה בצליל למושג הלועזי שאת חסרונו בעברית ביקש למלא; ואם לא מצא גם אחד מכל אלה, פנה לשפות אחרות ושאב השראה מהן
קריאהאחת הסיבות לאימוץ המבטא הספרדי בעברית ולדחיית המבטא האשכנזי, הייתה פסילתה של אווירת העיירה. המילים העבריות המסורסות והמדובקות שהופיעו בתוך היידיש של העיירה הפריעו לחלוצים, והמבטא הספרדי היה בשבילם כלי מצוין לעשות סדר וניקיון בלשון, להפריד חוּסן-כּאלֶה ל”חתן וכלה” וברוכבה ל”ברוך הבא”
קריאהבניגוד לרושם שמותיר הפזמון הידוע, אליעזר בן-יהודה היה בעל אופי חזק, יציב, שקול, ענייני, רציני, שיטתי ויעיל. הוא החליט כי הגשמת האידיאל שלו – ריבונות לעם היהודי בארצו – כרוכה בשימוש יומיומי בלשון משותפת לכל בני עמו החיים בארץ, וכי לשון זו צריכה להיות העברית
קריאהלהבדיל ממצב רגיל של דו-לשון, שבו משתמשים בלשון אחת לצרכי יומיום ובלשון שנייה לענייני תרבות גבוהה ותקשורת משודרת – בישראל חלחלה האנגלית לתוך העברית, לבלי הפרד
קריאההעברית המדוברת, המשודרת, הננאמת ועכשיו גם הנכתבת, מוצפת ב”זה”. אמנם בהקשרים של אמנות ושירה יש מקום, ולפעמים גם טעם, לשימוש חופשי יותר ב”זה”, אך על כלי התקשורת ללמד את המגישים להתנסח בעברית רהוטה, אם אינם מעוניינים לגלוש סופית לדיבור ב”פיג’ן היברו”
קריאהיהואש (שתרגם את כל התנ”ך ליידיש) הגיע מניו-יורק לתל-אביב ב-1913, ראה נערים משחקים כדורגל וכתב: “היו שם הצריחות וההיאבקויות הרגילות, אבל גם לא ברגעים הלוהטים של המשחק נמלטה מילה לא-עברית מפיהם”
קריאהבעת האחרונה שומעים בשידור יותר ויותר ניבים ומטבעות לשון הנאמרים “על בערך”, כאשר השדרן או מרואיינו הפוליטיקאי המלא בהערצת עצמו מבקש להראות כי לשונו עשירה בניבים, ורק חושף בכך את רדידותו. כך שמענו באחרונה משפטים כמו “מעשי מעידים עלי כאלף מונים” (רוצה לומר כמאה עדים), או “משרד הרווחה עוזר לנו ומשרד התמ”ת מזנב אחריו” (רוצה לומר הולך בעקבותיו)
קריאהמה שדרוש הוא תיאור מדויק של השינויים שחלו בדור האחרון בכל תחומי הלשון העברית. כך נוכל לראות תמונה מלאה של הפער בין מנהגי הדיבור בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21 לבין מערכת הכללים שעוצבה ברובה עד אמצע המאה ה-20
קריאההאמנם לימוד הניקוד היה דרוש לנו בערך כמו לימוד אלבנית עתיקה או פינית ביניימית? הסבורים כך מנמקים, כי מיד בתום בחינת הבגרות שוכחים התלמידים הכל. אולם, רק ידיעה טובה של הניקוד מאפשרת קריאה בקול רם את התנ”ך על פרטיו ודקדוקיו – הישג שעמים תרבותיים רבים בעולם המודרני היו מתקנאים בו
קריאה
