השקעה בעיצוב חדשני של אולפנים או בשינוי גרפי של אתר חדשות – פתרון קל ומשעמם
את קהל צרכני התקשורת אפשר ונכון להרחיב גם על ידי שינוי תוכני ולא רק באמצעות פירוטכניקה זוהרת או מסע פרסום פרובוקטיבי
בשבוע שעבר התחוללה סערה תקשורתית סביב החלטתו של מפקד “גלי צה”ל” ירון דקל לשבץ שדרנים המזוהים עם הימין בתוכניות מרכזיות של התחנה לצד שדרנים ותיקים או במקומם. היו שטענו כי דקל מזהה את “רוח המפקד” ומנסה לרצות את ראש הממשלה ואת שר הביטחון באמצעות הגברת נוכחותם של עיתונאים ימניים בשידורי התחנה והפיכת “גלי צה”ל” ל”גלי הליכוד”. זאת במטרה להבטיח כי ישלים שנה חמישית בתפקידו כמפקד התחנה. אין זו הפעם הראשונה שבה קובלים גורמים בכירים באליטה התקשורתית והפוליטית נגד הנסיונות של גורמים לקדם “איזון” בשידוריהם של ערוצי תקשורת ציבוריים. כך למשל, היוזמה לצרף מגישים נוספים לתוכניות פופולריות ברשת ב’ של “קול ישראל” לפני שנים אחדות במטרה ליצור איזון זכתה גם היא לביקורת.
כמה מהיוזמות הללו נראות מאולצות ובלתי מקצועיות, והחיבור בין שני מגישים מאגפים שונים של הקשת הפוליטית אינו תמיד “טבעי” ו”זורם”. יחד עם זאת, הן מהוות הזדמנות לחולל שיח חשוב על דמותם של ערוצי התקשורת הציבוריים ושל אמצעי התקשורת השונים בכלל. שיח כזה מתבקש נוכח העובדה שחלקים לא מבוטלים בציבור אינם שבעי רצון מהמצב הקיים. הם חשים כי הם מממנים שידורים ושדרים שאינם נותנים ביטוי הולם להשקפת עולם הדומה לזו שלהם והם מרגישים כי אין התייחסות מספקת לאזורים ולמגזרים שאליהם הם שייכים.
יש בסיס לתחושה כי ניתן משקל רב לנושאים המעניינים מעגלים חברתיים ופוליטיים מצומצמים ולדעות המזוהות עם מחנה מסויים. אומנם בחברה מגוונת כמו זו שלנו קשה להגיע לנקודה שבה כולם ירגישו שהעדפותיהם ועמדותיהם מקבלות ביטוי הולם. אולם קשה גם להשתכנע כי אין מקום לשאוף לאיזון רב יותר בשידור הציבורי שממומן כאמור מכספי הציבור כולו. קשה לקבל מצב שבו ערוצים ציבוריים הופכים להיות נחלה להעדפותיהם של מעטים שעובדים בהם או להעדפותיהם של הפוליטיקאים האחראים על ערוצי שידור אלה. על כן, יש לברך על נסיונות לתת ביטוי לקולות נוספים ברדיו ובטלוויזיה כשהללו מתבצעים באופן מכובד, מקצועי ולא מגושם. בעניין גל”צ, הקצאת רצועת שידור נפרדת לתוכנית שיגיש אראל סג”ל לאחר תוכניתו של רזי ברקאי, עשויה לקדם את התחנה למקום מאוזן יותר שיאפשר למאזינים רבים יותר להזדהות עם התחנה. מקצועית, זהו פתרון טוב יותר מאשר “שידוך” שני המגישים בתוכנית אחת.
אך מעבר לשאלת האיזון, קיימת סוגיית הגיוון. הפקת תכנים חדשים ושיבוץ אנשי תקשורת חדשים או אנשי תקשורת ותיקים בהרכבים חדשים בעיתונות האלקטרונית והכתובה כאחד יכולים להיטיב עם מערכות תקשורת חד-גוניות והומוגניות. המוח האנושי מחפש שינויים וגירויים חדשים, גם בעולמות התוכן העיתונאיים. את השגרה העיתונאית הקיימת אפשר לשבור לא רק באמצעות שינויים קוסמטיים וטכנולוגיים, אלא גם על ידי סיקור של אירועים ושל תהליכים שאינם זוכים כיום להתייחסות, על ידי הצגת זוויות חדשות לניתוח אירועים חדשותיים ועל ידי חשיפת קוראים, צופים ומאזינים לעמדות מקוריות. את קהל העוקבים אחרי העיתון, ערוץ הרדיו או ערוץ הטלוויזיה אפשר ונכון להרחיב גם על ידי שינוי תוכני ולא רק באמצעות פירוטכניקה זוהרת או מסע פרסום פרובוקטיבי. השקעה בעיצוב חדשני של אולפנים או בשינוי גרפי של אתר חדשות היא אפוא בחירה בפתרון קל ומשעמם, במקום השקעה בהפקת תכנים חדשים ובגיוס אנשי תוכן – כותבים, עורכים ומגישים – מקוריים. יתירה מכך, היושר האינטלקטואלי מחייב את מערכות התקשורת השונות, שמצטיינות במתיחת ביקורת על כולי עלמא, להתמודד עם עמדות שמאתגרות גם אותן. במות עיתונאיות שונות שמתיימרות לשרת “אנשים חושבים” או לחלופין לשמש כ”עיתון של המדינה”, אינן יכולות לעמוד בהצלחה בהגדרות אלה, כשהן לרוב נותנות במה לאותם כותבים באותו הסגנון ובה בעת, אינן נותנות פתחון פה ומקום לעמדות לא פחות משכנעות ולכותבות ולכותבים לא פחות מעמיקים ומקוריים.
ללא גיוון, עלולים אפוא אמצעי תקשורת – ציבוריים ופרטיים כאחד – למצוא את עצמם במצב של ניוון – רעיוני, מוסרי ומסחרי. מצב זה עודנו הפיך. עם כל הקושי הכרוך בשינויי חשיבה ופעולה מושרשים, מוטב שראשי מערכות התקשורת השונות יעשו כל שביכולתם למנוע ניוון כזה, ומהר.
* אייל צור הוא תלמיד מחקר במחלקה למדע המדינה ועמית מחקר בפורום קהלת. במסגרת הפורום, חיבר מחקר מדיניות על גלי צה”ל.
