גליון 136, ז’ באדר התשע”א 11-18.02.2011
בימים אלה ממש מסתיים פרק בספר ההיסטוריה של המזרח התיכון – של דיקטטורות שרבצו על קנה הנשימה של ההמונים, של מושחתים תומכי הדיקטטורים ששדדו את אוצרות העמים הערביים והפקידו אותם בחשבונות ממוספרים בשוויץ. שחיתותם של אלה גרמה לעיוות של תקציבי המדינות, למיעוט השקעות ביצירת מקומות עבודה חדשים ולאבטלה קשה, לעוני מחפיר, לבורות עמוקה, להקמתן של שכונות עוני שבהן מתגוררים מיליוני ערבים ללא תשתיות, לזעם המונים ולרצון עז לסלק את השכבה השלטת. בימים אלה נפתח פרק חדש בספר ההיסטוריה של המזה”ת שבו ההמונים הרעבים, המוזנחים, המובטלים, העניים והחולים, פרצו את מחסום הפחד מהצבא, מהמשטרה ומארגוני הביטחון, זרמו אל רחובות ערי הבירה ברבבותיהם והוכיחו לשליטים האכזרים והמושחתים ששלטו בהם עשרות שנים, כי הם “טעו בגדול”, וכי ההמונים מסוגלים להביא שינוי מאוד משמעותי במצבם.
פרק “המזרח התיכון חדש” החל את כתיבתו בתוניסיה בהפגנות המונים שהצליחו לסלק את הנשיא זין אלעאבדין בן עלי ואת אשתו המושחתת ששדדה את הבנק המרכזי של תוניסיה בדרכה לגלות. מצרים היא המדינה השנייה שבה הרחוב המפגין עוצמה כפה את עצמו על נשיא מכהן, גרם להסתלקות בן הנשיא מן המדינה ומן האפשרות שהוא יירש את השלטון, ולנשיאה לוותר על סמכויות, והביא לעלייתה של תנועת “האחים המוסלמים” למעמד הקובע את עתידה של המדינה. במצרים השינוי הזה דרמטי ביותר, שכן בגלל סעיף בחוקה המונע הקמת מפלגות על בסיס דתי, נמצאת תנועה זו מחוץ לחוק, ואינה רשאית להתמודד בבחירות לפרלמנט. נציגי התנועה שהתמודדו בבחירות לפרלמנט כעצמאים הצליחו להכניס אליו רק נציג אחד, למרות שאילו היו במצרים בחירות הגונות וצודקות, כוחם באוכלוסייה היה מקנה להם רוב בפרלמנט. ברור לציבור מי גרם לכך שכל התמיכה הציבורית ב”אחים” נמחקה, והציבור מוחה על כך ברחובות בדרישתו לסלק את מובארק. “האחים” מנהלים מו”מ קשוח עם שרידי שלטונו של מובארק, שכן ידוע לכל כי ביכולתם להפעיל את הרחוב אילו רק חפצו בכך.
לאחרונה נפוצו שמועות כי רכושה של משפחת מובארק נאמד ב-70 מיליארד דולר. גם אם רכושם הוא “רק” מיליארד אחד, ברור כי מקורו הוא בשחיתות ממשלתית, הבאה על חשבון השכבות החלשות, העניות, של מצרים.
אישים כמו מוחמד אלבראדעי, עומר סולימאן ואיימן נור, ששמותיהם מוזכרים כמועמדים לנשיאות אחרי מובארק, לא יוכלו להתעלם מארגון “האחים המוסלמים”, שהוא כמו שֵד שיצא מן הבקבוק ושבר אותו לרסיסים. יישב מי שיישב על כס הנשיאות בעתיד, עליו יהיה בעיצוב מדיניותו להתחשב בעמדת “האחים” – הן במישור הפנימי, הן במישור המזרח תיכוני, כולל היחסים עם ישראל, והן במישור הבינלאומי.
העולם ראה בדאגה רבה את המתרחש במצרים, שכן הנשיא מובארק היה ידיד גדול של ארה”ב, זכה ממנה לתמיכה בנשק ובמזון ועודד אותה לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית. על פי גישת “האחים המוסלמים”, מובארק הוא האיש שמינה המערב לדיכוי ההמונים המצריים רק על מנת לשמור על “שקט תעשייתי” שאיפשר למערב לסבור כי ניתן להחניק לעד את התנועות האיסלאמיות. על רקע זה, בולטת קריאתו של הבית הלבן למובארק, עם תחילת ההפגנות, לעזוב את תפקידו למען קיצור ייסוריה של מצרים. כך בגד נשיא ארה”ב בידיד גדול שלה משכבר הימים. האם יהיה הנשיא אובמה נאמן לישראל כשזו – חס ושלום – תהיה בסכנה כמו מובארק?
מצרים, מאז ימי מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952 תחת שלטונם של נשיאיה השונים, הייתה חבית אבק שריפה אפופה באדי אצטון. שכונות העוני הלא מתוכננות – שבהן מתגוררים כיום כ-40 מיליון מצרים, המהווים קרוב למחצית מאזרחי המדינה, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל וללא טלפון, ללא תשתיות אזרחיות וסוציאליות, ללא חינוך ראוי לשמו, ללא משטרה, ללא דין וללא דיין – הן הבסיס החברתי של אנשי תנועת “האחים המוסלמים”, המשתדלים לספק לתושביהן – בעיקר לנשים על ידי נשים – מים, מזון ושירותי רפואה. תושבי שכונות אלו הם שפרצו לרחובות ולכיכר אלתחריר (השחרור). הם החיילים של תנועת האחים המוסלמים, אשר לתוך הפגנותיהם לא העזו חיילי המדינה לירות. תוניסיה לא הייתה הגורם למה שקרה במצרים. לכל היותר, שימשו האירועים בה זרז או ניצוץ שהדליק את החבית המסוכנת.
ברור כי תנועת “האחים המוסלמים” על פלגיה וגווניה השונים תהיה בעלת השפעה, ואולי אף השפעה מכרעת, על מדיניות הפנים והחוץ של המערכת הפוליטית המצרית שתתייצב לאחר שוך האנדרלמוסיה. יש להביא כמובן בחשבון גם גורמים אחרים כמו הנשיא, הצבא, האליטה הכלכלית והמפלגות שאינן דתיות. אך נראה כי תנועת “האחים המוסלמים” תהיה בסופו של דבר זו שתשפיע באופן הניכר ביותר על מדיניותה של מצרים. השאלה שעדיין אין עליה מענה היא לאיזה כיוון תטה התנועה את המדינה, ולשם מענה על השאלה, נציג כאן שני תרחישים קוטביים: הג’יהאדיסטי והנורמטיבי.
הקוטב הג’יהאדיסטי
על פי תרחיש קוטבי זה, מצרים תנתק מיד את יחסיה עם ישראל ועם ארה”ב, תפסיק את הספקת הגז לישראל, תכרות ברית עם איראן ותחסום את תעלת סואץ כדי לערער את כלכלת אירופה. כמו כן תשליט הנהגת האחים המוסלמים קו איסלאמיסטי קיצוני, שבמסגרתו תנהיג את השריעה (ההלכה האיסלאמית) כחוק המדינה, תחייב את כל אזרחי מצרים – גברים כנשים – ללבוש בגדים מסורתיים, תסגור את התיאטראות, את בתי המרזח ואת בתי השעשועים, תאסור על יבוא אלכוהול ועל מכירתו, תחייב תיירים ותיירות ללבוש לבוש צנוע ותכריז כי המורשת המצרית העתיקה של תקופת הפרעונים היא תקופה שחורה של כפירה, תסגור את המוזיאונים המציגים את תפארת הפרעונים ותפסיק את החפירות הארכיאולוגיות שנועדו לחשוף שרידים נוספים מתקופתם.
מדיניות איסלאמיסטית קיצונית של ממשלת מצרים עלולה לפגוע בתיירות, המהווה מקור הכנסה למיליוני מצרים המתפרנסים מייצור ומכירת מזכרות, מהסעת תיירים, מהפעלת מסעדות, מוזיאונים ומקומות בילוי ובידור, בנוסף לעבודה במלונות הרבים. בריחת התיירים ממצרים תמיט אסון כלכלי על משפחות רבות אלה, שאין להן פרנסה חליפית. ממשלת “האחים” תצדיק מהלך זה בכך שהתיירים, ובעיקר התיירוֹת, מביאים רק רעה למצרים, שכן הם צורכים אלכוהול, סמים ובידור, ושיווקם עלול לערער את מוסריותם של בני מצרים ובנותיה. בנוסף, התיירים באים לסייר, לראות ולהתרשם ממורשת מצרים העתיקה שהיא מורשת של כפירה ושל עבודת אלילים, ולכן אסור למצרים להתפרנס מתיירות כזו.
מצרים תצטרף בקול תרועה רמה לגוש האיראני, ויחלו ביקורים הדדיים של מנהיגי המדינות אלה אצל אלה. מצרים תייסד ארגונים להפצת האיסלאם בעולם אשר ישמשו מסתור להפצתה של תודעת הג’האד בקרב קהילות מוסלמיות בחו”ל, בעיקר באירופה ובארה”ב, וזאת לשם קידום קריסתן של הדמוקרטיות המערביות.
החוק הבינלאומי אוסר על מדינה השוכנת על מעבר חיוני לסגור אותו בפני ספנות זרה. זהו המצב במיצרי הבוספורוס והדרדנלים המפרידים בין הים השחור ובין הים התיכון שעל גדותיהם שוכנת טורקיה, או במיצרי הורמוז שבין המפרץ הפרסי ובין האוקיאנוס ההודי, הנמצאים בסמוך לאיראן ולאיחוד האמירויות. ממשלת מצרים עלולה לסגור את התעלה שהיא מעבר מים בינלאומי. אם אכן תעשה זאת, עלול העולם לראות בכך פגיעה חמורה מדי במדינות אירופה ואסיה, ויכולה להתקבל החלטה במועצת הביטחון של האו”ם לכבוש את איזור התעלה כדי להפעילה. במקרה זה יוצבו הכוחות הבינלאומיים כחיץ בין מצרים ובין סיני, ומצב זה גם יבטיח לישראל כי צבא מצרים לא יפעל נגדה.
ייתכן כי ממשלת מצרים תדרדר את היחסים עם ישראל ללא סגירת התעלה, והדברים עלולים להגיע אל סף מלחמה. במקרה זה על ישראל יהיה לכבוש מחדש את חצי האי סיני, חלקו או כולו, כדי לוודא שאם תיפתח מלחמה, זו לא תתנהל על אדמת ישראל.
הקוטב הנורמטיבי
על פי תסריט קוטבי זה, תמשיך מצרים – למרות היותה נשלטת על ידי “האחים המוסלמים” – למלא תפקיד רגיל במשפחת העמים, כמו שסעודיה, שגם היא מדינה דתית איסלאמית, מתפקדת בעולם באופן קונסטרוקטיבי. על “האחים” יהיה לספק מזון, עבודה וכלכלה ברמה סבירה לאזרחי המדינה, לשיפור מצבם הכלכלי, ואילו העולם לא יסייע להם אם לא יתנהלו כמדינה סבירה. שכן, אם תנהל ממשלת מצרים מדיניות אנטי-אמריקנית ואנטי-מערבית מוצהרת, יופסק הסיוע האזרחי האמריקני, הכולל מזון רב.”האחים” יודעים כי מדיניות מיליטנטית כלפי ישראל עלולה לדרדר את האזור למלחמה, שתביא לבריחת הון והשקעות, לסגירת מקומות עבודה ולהגדלת האבטלה. לכן קיימת אפשרות שהם יצננו את יחסיהם עם ישראל, ואולי אף יסגרו את שגרירות ישראל בקהיר ואת המצרית בתל-אביב, אבל ייזהרו מלדרדר את האיזור למלחמה.
המציאות קרוב לוודאי תהיה אי-שם בין שני הקטבים, וסביר להניח שהיא גם לא תשקוט על שמריה: לעתים נראה את מצרים מתקרבת לקוטב הג’יהאדיסטי ולעתים – לנורמטיבי. גם ייתכן כי בנושאים מסוימים תתקרב מדיניותה לצד האיסלאמי, בעוד שבנושאים אחרים היא תהיה פרגמטית ונורמטיבית.
מובארק הודיע על האצלת סמכויות לסגנו עומר סולימאן בהתאם לחוקה, אך כיכר אלתחריר עדיין הומה מפגינים והכל יודעים כי המצב נפיץ, ולכך שתי סיבות: המצב הכלכלי, החברתי והפוליטי נותר רע כפי שהיה, והרחוב חש כי איבד את הפחד מהשלטון וכי יש בידיו כוח ויכולת לשנות את פני הדברים. אם התהליכים הכלכליים והפוליטיים במצרים לא יתקדמו בקצב ובכיוון שמבקשים ההמונים לראות, הם ישובו להפגין ברחובות ובכיכרות, ויש גבול ליכולתו של השלטון לסבול מצב זה. בהיעדר נחישות של הצבא לירות לעבר ההמונים, לא תהיה לשכבה השלטת שום אפשרות פעולה מלבד כניעה ללחץ הציבורי ופינוי הזירה ל”אחים המוסלמים”. כבר בימי ההפגנות, נראו רבים מבני המעמד הגבוה עוזבים את המדינה יחד עם התיירים, ובהתחשב בכך שרבים מן “החתולים השמנים” הללו מחזיקים הון רב בחו”ל, סביר להניח כי מגמתם תהיה להגר ולהשאיר את מצרים לאנחותיה, לעונייה ולאחיה המוסלמים.
והמדינות האחרות?
נוכח הנעשה במצרים ולאחר תוניסיה, כל מדינות ערב, למעט נסיכויות המפרץ, עומדות זו ליד זו כאבני דומינו וממתינות לתורן ליפול אל תוך ההפגנות, המחאות ואולי אף לשינוי המערכת השלטונית. בכולן שוררת שחיתות, כולן סובלות מאבטלה, ולאוכלוסיית כל אחת מהן יש די סיבות ללכת בעקבות ההמונים התוניסאים והמצריים.
בירדן – הרוב הפלסטיני אינו נוטל חלק במערכת השלטונית, ולכן הוא פעיל יותר במגזר הפרטי. במחנות הפליטים הפלסטיניים בירדן שוררת הזנחה גדולה, והחיים בהם אומללים למדי נוכח האבטלה הגדולה. המלך עבדאללה השני מעוניין לשפר את המצב ועל כן מינה לפני כשבוע ממשלה חדשה, אך האדם ברחוב יודע שכל עוד ראש המערכת השלטונית אינו מתחלף, לא ישתפרו בעיות היסוד של המדינה. מאות אלפי גולים עיראקים מעיקים על כלכלת המדינה, ואיש אינו רואה סוף לבעיה הזו.
בסוריה המצב אף גרוע יותר. בנוסף לאבטלה ולמהגרים העיראקים, שוררת בה מזה שנים בצורת קשה. מאות אלפי חקלאים נאלצו לנטוש את כפריהם שחדלו לפרנסם, היגרו לערים והצטרפו להמוני המובטלים. יחד עם זאת שורר בסוריה משטר אלים, אפל וחשוך של קבוצת עלווים הנחשבים באיסלאם לעובדי אלילים, שייצוגם באוכלוסיית המדינה קטן מעשרה אחוזים. סוריה גם היא מהווה חבית של אבק שריפה, הממתין לניצוץ שידליק אותה.
תימן כורעת תחת שלוש בעיות יסוד: האחת, שחיתות של הנשיא עלי עבדאללה צאלח, שמינה את בני שבטו לעמוד בראש ערים, עיירות, מיניסטריונים וחברות, וזאת כי אין הוא סומך על אף אחד אחר. השנייה, רצון מופגן של שבטים בדרום תימן להתנתק מן הצפון ולהקים מדינה נפרדת כמו זו שהייתה להם עד 1990. שלישית, מרד של השיעים תושבי אזור צעדה בצפון תימן, שאיראן מעודדת, מממנת, מחמשת ומאמנת את לוחמיהם. גם במדינה זו עלול הנשיא למצוא את עצמו כורע תחת מצבור של בעיות, ומצב של התפרקות כללית עלול לכפות עליו לברוח מן המדינה למקום רגוע ובטוח יותר.
בסודאן הצביעו מרבית תושבי דרום המדינה למען היפרדות מהצפון, ויש להניח כי הסכם השלום העתידי בין הממשלה ובין חבל דרפור יאפשר לדארפורים להחליט על היפרדות מן המרכז הערבי של סודאן. המדינה מתפרקת לאיטה, לאחר עשרות שנים של מלחמה גלויה ורווית דם בין הממשל הערבי-מוסלמי ובין הפריפריה הלא ערבית, שבחלקה היא מוסלמית ובחלקה האחר היא נוצרית או עובדת אלילים שבטית.
אלג’יריה גם היא נגועה בחודש האחרון בהפגנות על רקע אבטלה גדולה, והמתחים בה הם בעיקר בין הצפון האליטיסטי, המשכיל, המודרני בסגנון צרפתי והשולט על מרכזי הכוח הכלכלי, התקשורתי והפוליטי במדינה, ובין תושבי המדבר הבדווים, המסורתיים, הסגורים בתוך המסורת השבטית האיסלאמית, וחוששים מכל חדירה של ערכי תרבות המערב לתוך החברה שלהם. אלג’יריה היא למעשה בימת אגרוף שבה מתמודדת קבוצה מודרנית בעלת כוח כלכלי ופוליטי עם קבוצה מסורתית בעלת נחישות ועוצמה בדווית.
במרוקו שולט המלך מוחמד השישי, אך הוא השאיר את הדלת פתוחה לאיסלאמיסטים להקים מפלגה ולהשתתף במשחק הפוליטי כשחקן לגיטימי. במקביל להתרחבות ההשכלה והמודרניזם במרוקו, מתרחבת גם האהדה לגופים האיסלאמיסטים, והחברה הולכת ומתקטבת בין החילוניות ובין הדתיות. קיטוב כזה מעורר מתחים, ועל רקע זה פועלות קבוצות איסלאמיות קיצוניות הקוראות לעצמן “אלקאעידה של המע’רב הערבי”, ומע’רב בהקשר זה הוא כל המדינות השוכנות ממערב למצרים.
לבנון עומדת בפני סיומו של תהליך השתלטות חיזבאללה עליה, והשאלה היא רק מתי זה יקרה. חסן נסראללה אינו רוצה להעיר את העולם לראות מה נעשה בלבנון, ולכן הוא ממתין עד שזו תיפול לידיו כפרי בשל. הוא מינה ראש ממשלה במקום אלחרירי, וככל שעובר הזמן, הולכת ומתהדקת הצבת שהוא הניח על גרונה של המערכת הפוליטית בלבנון.
בעיראק, שבה שפכו האמריקנים, הבריטים ובני מדינות אחרות דם וכסף רבים כדי לייצב בה מערכת שלטונית לגיטימית, מתגברת תנועה מחאה עממית נגד השחיתות הממשלתית. ייתכן כי יש גופים הפועלים על פי התכתיבים האיראניים – כמו צבא המהדי של מוקתדא צדר – לטלטול הספינה העיראקית, בעיקר כדי להראות לכל באי עולם את הכישלון האמריקני.
סעודיה נראית בכל הסערה הזו כמבצר של יציבות, אבל גם בה יש כמה מוקדי בעיות כמו אזור חסא המזרחי, המיושב בשיעים, וכן אזור נג’ראן בדרום שתושביו התימנים אינם חשים כי הם חלק מן המדינה הסעודית. הפועלים הזרים בסעודיה עלולים להציב איום על הסדר הציבורי, אם יהיה מי שיאחדם ויוציאם לרחובות כדי למחות על תנאי הניצול והעבדות שבהם הם עובדים.
לסיכום, הפרק המזרח תיכוני שכתיבתו החלה בימים אלו יהיה שונה באופיו מן הפרקים הקודמים. האריה המתגורר ברחוב הערבי התעורר מרבצו, והוא עומד לכלות בשליטיו את הזעם שהצטבר בו עשרות שנים נגדם, נגד שחיתותם ונגד שלטונם העריץ. על ישראל יהיה לנווט את דרכה בשכל רב כדי לא להיסחף בגלי הלבה הרותחת שיפרצו מלוע הר הגעש המזרח תיכוני.
