גליון 99, ט”ו בסיוון התש”ע 28.05. – 4.06.2010
בימים אלו נכחנו ב”תרגיל העורף הגדול” שבו מתרגלות המערכות מצב חירום. הכוונה היא להתקפת טילים מתואמת שבה ינחתו על ערי ישראל מצפון ומדרום טילים חמושים בראשי קרב, אם נפיצים ואם כימיים וביולוגיים. אלפי שעות עבודה ומחשב, נפיחות אינסופיות בתקשורת, ואפילו נסראללה גויסו להסברת הצורך בתרגיל העורף הגדול.
כתמיד, אנו נלחמים את המלחמה הקודמת. במלחמה הקודמת היו בידי החיזבאללה מספר עשרות של טילים שבכוחם להגיע למחוז המרכז (ירושלים אינה מרכז, היא פריפריה). במהלך מבריק של חוסר הבנה הם הושמדו מייד עם תחילת המערכה. במלחמה הקודמת היו בידי חמאס מספר עשרות טילים שגירדו את אזור המרכז, אך לא את שלוותם של שוכני הקרייה. לעומת זאת, למלחמה הבאה כבר מכוּוָנים עשרות אלפי טילים לעבר הקרייה וסביבותיה, שישוגרו מאיראן, מסוריה, מחיזבאללהסטן ומחמאסטן. זהו התרחיש שאליו חייבת ישראל להתכונן: הרעשה כבדה של תל-אביב וברדיוס של 30 קילומטר סביבה, ומנוסה המונית של תושבי המרכז אל הפריפריה.
איזו פריפריה? לדרום מוביל רק כביש אחד. ומי בדיוק ירצה להגיע לאשדוד המורעשת ולאשקלון המופצצת? גם לצפון מוביל כביש אחד עיקרי, ומי ירצה להגיע לחיפה המופגזת באלפי קטיושות? נשאר רק המזרח להימלט אליו – ההר – על ששת אלפי הקילומטרים הרבועים שלו, שמספר תושביו ללא ירושלים מגיע לרבע מאוכלוסיית המרכז. בהשוואה לשפלה, ההר כמעט נטוש. מקום יש שם למיליון פליטים, אבל תשתית לקליטתם – אין. ההר – בית-אל, עפרה, אריאל, קדומים, נגוהות, עתניאל – הוא מחוץ לתחום, הוא ה”שטחים” שכל ממשלות ישראל מתאמצות למוסרם לכל טרוריסט נתעב תמורת פיסת נייר עלובה. ההר אינו שותף לתרגיל החירום הגדול, כי ההר הוא החזית, לא העורף, לכאורה.
מערכות “תמוז” ו”עופרת יצוקה” הוכיחו שכל עוד המרכז אינו נפגע, מבחינתה של ישראל אין זו מלחמה. יתר על כן: כל עוד המרכז אינו נפגע, ערביי ארץ ישראל אינם מצטרפים למערכה. מטרתם של ארגוני האיסלאם השואפים להשמיד את ישראל היא השגת התקוממות כוללת של ערביי ארץ ישראל שתסיים את הפרשה הציונית אחת ולתמיד. גם לתרחיש זה, של התקוממות שתכפיל את אירועי אוקטובר 2000 אלף מונים, אין שום תשובה בתרגיל העורף הגדול.
במלחמת תמוז 2006 התפנו כחצי מיליון יהודי צפון הארץ אל המרכז והדרום, והמחיר שהיא גבתה היה כמאה הרוגים. במלחמה הבאה יהפכו מיליון יהודי המרכז לפליטים חסרי ישע. הזקנים והזקנות של תל-אביב יינטשו בקומה ה-11 ללא מעלית, ללא מים, מזון ותרופות, שלא לדבר על מאות ואלפי הרוגים הצפויים בבניינים ובשיכונים. הכבישים והדרכים יהיו פקוקים לחלוטין במיליון יהודים הנסים על נפשם מאימת הטילים. לא מאה מיליון ולא מאה מיליארד דולר מאמריקה יספיקו לקניית די טילי “כיפת ברזל” לעצירת ההתקפה על האוכלוסייה האזרחית. ההתקוממות הערבית הכללית תפיל חללים רבים בכבישים ותביא את המנוסה לכדי בריחה המונית ברגל אל ההר. זהו התרחיש שאליו יש להתכונן.
דא עקא שתרחיש זה סותר את המוסכמה הפוליטית של נטישת ההר ומסירתו לאויב המוסלמי תמורת האשליה של שלווה בחוף מציצים. על אשליות משלמים בדם, כפי שהוכח בכל מלחמות ישראל ובשואת יהודי אירופה. בהר חיים יהודים אחראיים, שהתנחלו בו מתוך חובה יהודית-לאומית, ומתוך הבנה יתרה של ארץ ישראל. בתוקף אחריותם על כלל ישראל, כולל על הפתאים הטיפשים וההוזים, עליהם להביא את הדיון בתרחישים אלו אל מרכז הדיון הציבורי, ולהתכונן ליום פקודה שבו ייאלצו לקלוט מאות אלפי פליטים יהודים מתל-אביב רבתי.
