גליון 258, י”ז באלול התשע”ג 23 – 30. 08. 2013
רחל ליפקין, כיום תושבת ישראל, ברחה ממצרים ב-1969 עם משפחתה. בשנה ההיא שוחרר אביה ממאסר, אחרי שאולץ לחתום על מסמך שבו הוא מעביר את כל נכסי המשפחה לממשלת מצרים. במשך שלוש שנות מאסרו (אלפי גברים יהודיים נכלאו במצרים אחרי מלחמת ששת-הימים), רחל זוכרת את נדיבותם של שכניהם הקופטים, שהביאו בקביעות לאמה ביצים, חלב ולחם.
“הייתי אומנם אז בת-11, אבל אני זוכרת בבהירות מה שאמרה שכנתנו: ‘הם רודפים את היהודים’, היא אמרה לאמי, ‘וכשהם יגרשו אותם מן המדינה, הם ירדפו אותנו, הנוצרים. אנחנו יודעים זאת”.
כפי שכתבתי בספרי “Saturday People, Sunday People: Israel through the Eyes of a Christian Sojouner” (“אנשי שבת אנשי יום ראשון, ישראל בעיניה של מבקרת נוצריה” Encounter Books 2012), מספרם של יהודי מצרים נע אז בין 85 ל-100 אלף. היום פחות מחמישים יהודים נותרו שם, רובם זקנים וחולים.
פליט יהודי נוסף ממצרים, יוסף וואחד, הגיב במכתב למערכת על כתבה ב”וול סטריט ג’ורנל” (2011) שנשאה את הכותרת “התנגשויות בין נוצרים והמשטרה מזעזעות את קהיר”, וכך הוא כתב:
“זה הזכיר לי מה ששכננו הקופטי אמר למשפחתי כשגורשנו ממצרים בנובמבר 1952: ‘אחרי יום שבת בא יום ראשון’. הוא חזה במדוייק שגם הקהילה הקופטית תחוש על בשרה את הזעם והשנאה של מצרים, המלובים ברובם על ידי האיסלאם הקיצוני”.
כל מי שעוקב אחרי החדשות במצרים יכול להעיד, כי “קודם אנשי השבת, אחר כך אנשי יום ראשון” זה כבר לא רק בגדר סיסמה איסלאמיסטית. בנוסח הגרוע ביותר שלה היא אומרת: “ביום שבת אנו הורגים את היהודים; ביום ראשון אנו הורגים את הנוצרים”. היום, כשאנו עדים לאלימות הבלתי פוסקת במצרים, הסיסמה הפכה למציאות בשטח.
לפני ימים אחדים מצאתי בתיבת הדוא”ל שלי הודעה מאיחוד הנוער המצרי “מַסְפֶּרוֹ” – ארגון של נוצרים קופטים, המדווחים על המתקפות האחרונות של “האחים המוסלמים” ותומכי הנשיא המודח מוחמד מורסי על קופטים ועל כנסיותיהם בין ה-14 ל-16 באוגוסט. ואלה תוצאותיהן:
* 38 כנסיות נהרסו לחלוטין, נשרפו ונבזזו;
* 23 כנסיות הותקפו ונהרסו חלקית.
* 58 בתים בבעלות קופטים באזורים שונים, 85 חנויות בבעלות קופטית, 16 בתי מרקחת, 3 בתי מלון נשרפו ונבזזו;
* 75 מכוניות ואוטובוסים השייכים לכנסיות נשרפו.
* 6 אנשים נרצחו בשל זהותם הנוצרית;
* 7 קופטים נחטפו במצרים עלית.
בהמשך ההודעה נאמר כי “איחוד הנוער ‘מַסְפֶּרוֹ’ מכריז כי ‘האחים המוסלמים’ כבר אינו גורם פוליטי שניתן להתנהל מולו, אלא ארגון של טרור ופשע שמטרתו להרוס את המדינה המצרית. הם מפרים את הזכות לחיים ולחירות של העם המצרי, ומנסים לפצל את המדינה ולאיים על בטחונה הלאומי.
“המתקפות מצד חברי ‘האחים המוסלמים’ ותומכיו של הנשיא המודח מוחמד מורסי מתפשטות אל כלל הציבור המצרי, ומכוונות במיוחד אל הכנסיות, הבתים ובתי העסק שבבעלות קופטים נוצרים בכל רחבי מצרים.
“ארגון ‘מספרו’ ממשיך לנטר, להקליט ולתעד את המתקפות על כנסיותינו, על סמך עדויותיהם של עדי ראיה, וידיאו וצילומים מן המקומות המותקפים”.
עד כאן לשון ההודעה.
אני מתגוררת ישראל, וכשאני משוחחת עם שכנים וחברים על המהומות האיומות, הם נזכרים היטב בסיפורים על זרם הפליטים שנאלצו לצאת ממדינות המוסלמיות מ-1948 עד 1970. מדובר לפחות ב-850 אלף נשים, גברים וטף, שרבים מהם ברחו למדינה היהודית, שרק בקושי רב הצליחה לקלטם. למעשה, הם חיו באוהלים במעברות במשך למעלה משנה.
היום, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. היהודים, “אנשי יום השבת”, שזה מקרוב נמלטו על נפשם, מצאו בתים חדשים, חיים חדשים ומולדת חדשה בישראל או במדינות מערביות אחרות.
עתה “אנשי יום ראשון” מתמודדים עם אותן התעללויות, אותם פוגרומים, היעלמויות של אהובים, איומים, אונס, הצתת כנסיות ומוות שהיו נחלתם של היהודים לפניהם. הנוצרים שיכולים לעזוב, עושים זאת בהמוניהם. אך לנוצרים מצריים רבים פשוט אין האמצעים הכספיים והקשרים הבינלאומיים על מנת לברוח.
במצרים יש בין 8 ל-10 מיליון קופטים, אולי אף יותר, וזאת בלי למנות נוצרים אחרים במזרח התיכון החיים בסיוט בלתי פוסק. בעלי האמצעים מביניהם עוזבים את בתיהם במספרי שיא. אחרים לא יברחו.
האם יש מישהו שיגן עליהם? שיתמוך בהם? שיעזור להם כשייאלצו לנטוש את בתיהם ואת מולדתם? מי יאסוף אותם אליו?
* המאמר התפרסם באנגלית ב-Politichicks.
