גליון 112, י”ז באלול התש”ע 27.8 – 3.9.2010
תא”ל (מיל’) שלמה ברום הינו חוקר בכיר וראש תוכנית יחסי ישראל פלסטינים במכון למחקרי ביטחון לאומי ליד אוניברסיטת תל-אביב . ברום הצטרף למכון לפני 12 שנה וזאת לאחר קריירה ארוכה בצה”ל. תפקידו הבכיר ביותר היה ראש חטיבת התכנון האסטרטגי באגף התכנון של המטה הכללי, בהמשך לתפקידיו כראש מחלקת המחקר בלהק מודיעין של חיל האוויר ונספח צבאי בדרום אפריקה.
תא”ל שלמה ברום מונה בשנת 2000 לתפקיד סגן היועץ לביטחון לאומי ובשנים 20006-2005 היה חבר בוועדת מרידור אשר הוקמה על ידי שר הביטחון דאז, שאול מופז, כדי לבחון מחדש את אסטרטגיית הביטחון ואת הדוקטרינה של ביטחון מדינת ישראל – מתחומי המחקר העיקריים שלו כיום, וכנגזרת מהן הוא חוקר את מדיניות הגרעין ואת בקרת הנשק של ישראל.
בשבוע האחרון נתבשרנו על צעד נוסף במירוץ הטילים האיראני ועל שיפור ביכולת הייצור והשיגור שלהם. במקביל, וללא כל קשר, נערך לפני ימים אחדים ביקור עבודה בישראל של שיוקיו אמנו מנכ”ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שכלל פגישות עם השרים דן מרידור ומשה יעלון וכן עם הנשיא שמעון פרס. במסגרת הביקור הוזמן שיוקיו אמנו הוזמן לסיור בכור למחקר גרעיני בנחל שורק הנמצא בפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
מהו מבט-על שלך על המצב הביטחוני דהיום בישראל נוכח האיום האיראני ואיומים של ארגוני הטרור חיזבאללה וחמאס הקרובים לנו גיאוגרפית ושל אלקאעידה הרחוק יותר?
“לדעתי, תפיסת הביטחון של ישראל מאז קום המדינה היתה בנויה על ההנחה שיש אַסימטריה ביחסי הכוח בינינו ובין העולם הערבי. למרות זאת הצליחה ישראל להשיג עליונות צבאית ויכולת התמודדות עם המדינות עוינות לה באזור ואף עם הקואליציות האפשריות של מדינות עוינות במגרש של לחימה בין צבאות סדירים.
נוצר אפוא מצב, שאין כיום על ישראל איום קיומי אמיתי בכל הנוגע למלחמה קונבנציונלית”.
כיצד משפיע מצב זה על העולם הערבי?
“ההשפעה הינה לשני כיוונים. בכיוון אחד היו הנהגות של מדינות ערביות – כמו מצרים וירדן ואף סוריה (שהניסיון להגיע עמה להסכם – נכשל) – שהגיעו למסקנה שאין להן יכולת להגיע ליישוב הקונפליקט עם ישראל בדרך צבאית והפתרון הוא לנהל משא ומתן על הסכמים מדיניים.
לעומת זאת, ובמקביל, קיימים באזור גורמים שלא פנו להשגת הסדר המדיני, ובהם נכללים ארגונים לא מדינתיים כמו חיזבאללה וחמאס המחפשים תשובות אסימטריות לעליונות הצבאית הקונבנציונלית של ישראל. התשובה האסימטרית היא בשני כיוונים: האחד – פעולה ברמה שמתחת למלחמה הסדירה בתחומים של מלחמת גרילה וטרור שלהם הצליחה ישראל למצוא רק פתרונות חלקיים, והשני – פיתוח של יכולות אסטרטגיות ובמשפחה הזאת נכללים הטילים הבליסטיים ונשק השמדה המונית: כימי, ביולוגי והנשק ההרסני ביותר שהוא הנשק הגרעיני”.
סטלין ומאו דזה דונג לא היו יותר “נחמדים” מאחמדינג’אד
כאשר מדברים על נשק גרעיני, מהו מעמדה של ישראל?
“אם ניקח בחשבון את העובדה שלטווח הנראה לעין אין עלינו איום אמיתי של מלחמה סדירה קונבנציונלית, הבעיות המרכזיות הן ההתמודדות עם מלחמת הגרילה והטרור שמפעילים גורמים לא מדינתיים והתמודדות עם התוכניות של מדינות במזרח התיכון לרכוש יכולת גרעינית צבאית”.
ד”ר אריאל (אלי) לויטה המשנה למנכ”ל הועדה לאנרגיה אטומית, בהרצאתו בכנס הרצליה ה-7 חילק לארבעה עידנים את תור הגרעין בעולם:
העידן הגרעיני הראשון (1945-1967): זאת התקופה של “לשרוד וללמוד”. התקופה מאופיינת בהתפתחות של מירוץ החימוש ושל המשברים הגרעיניים. בתקופה זו נוצרות חמש מדיניות גרעיניות, העולם לומד לפתח תיאוריה חדשה של הרתעה של השמדה מובטחת, ובהדרגה מנסה ההשמדה ההדדית המובטחת להרתיע מדינות אחרות ללכת בכיוון. יש ניסיון לפתח נורמה של מניעת תפוצה גרעינית.לאחר המשבר בין קובה לארה”ב מנסה העולם להתייצב וליצור הסכמים לאיסור חלקי של נשק גרעיני.
העידן הגרעיני השני (1968-1989): ישנה פורמליזציה של אמנה חדשה שעומדת למנוע את הפיכת העולם ליותר “גרעיני”. בתקופה זו נוצרים הסדרים הן גלובליים והן בין המעצמות, וההצלחה בבלימת רוב המדינות הייתה מרשימה.
העידן השלישי ( מ1989 והצפוי להסתיים בשנה הבאה): הוא מאופיין במידה בלתי מבוטלת של שאננות וייאוש מן ההסדר הגרעיני. ראשיתו היה בסימני הצלחה לכאורה (דרום אפריקה מתפרקת מהנשק הגרעיני, ואולי האירוע הגדול מכולם הוא התפרקות בריה”מ). ההצלחות הללו מטשטשות את העובדה שהודו ופקיסטן ממשיכות במרץ, ותקופה קצרה לאחר מכן מחליטות לבצע ניסוי גרעיני; קוריאה הצפונית גם היא ממשיכה קדימה ומבטלת את ההסכם עם ארה”ב; לוב מפתחת נשק גרעיני, ובסך הכל ברור כי מתחת לפני השטח מבעבעים זרעי הפורענות, שמבצבצים לאחרונה. במקביל, הסכמי הגבלת הנשק נכנסים לתקופת קיפאון. האמנה לאיסור כולל של ניסויים גרעיניים אמנם נחתמת, אך לא מאושררת, כלומר היא לא נכנסת לתוקף ולמעשה מוקפאת.
העידן הרביעי המסתמן מן השנה הקרובה: הוא של נוסטלגיה לעידן הגרעיני הראשון. גורמים שונים עלולים להוביל לאי-יציבות: המשך המשבר בפקיסטן ואפילו הסלמתו עם פוטנציאל לעימות גרעיני בין פקיסטן והודו; ייצוא טכנולוגיה גרעינית מקוריאה הצפונית והפיכת איראן לגרעינית; הופעה מחדש של אנרגיה גרעינית כאופציה אלטרנטיבית, מבלי שתהיה מלוּוה בסידורי בקרה שמונעים מאותה טכנולוגיה להפוך לסכנה גרעינית – וכמובן המשך ההתעניינות של טרוריסטים למיניהם בטכנולוגיה גרעינית.
כיצד משתקף ה”עידן הרביעי” באזורנו?
“חלו שינויים חשובים. ראשית, במיהות השחקנים האזוריים. איראן שהייתה מדינה ידידותית הפכה למובילה של ההתמודדות נגדנו. עברנו מתקופה של סדר עולמי המבוסס על איזון גרעיני של שתי מעצמות לעידן המתאפיין על ידי יותר אנרכיה. כוחות אזוריים חדשים עולים ומתחילים למלא תפקיד גלובלי, ובאזורנו בולטות איראן וטורקיה. המשטר המונע הפצת נשק גרעיני נמצא בסכנת התמוטטות, ויש סכנה שמדינות רבות תהיינה בעלות כושר גרעיני צבאי. אחד האזורים המועדים ביותר מבחינת הסכנה לתפוצה נרחבת של נשק גרעיני הוא המזרח התיכון.
אם איראן תצליח להגיע ליכולת גרעינית צבאית, קשה להניח שמדינות כמו מצרים, סעודיה וסוריה לא ילכו בדרכה ויפתחו גם הן יכולות גרעיניות”.
מה המשמעות של מציאות זו למדינת ישראל ובמיוחד כלפי איראן?
“זה מעלה שאלות קשות לגבי מדינת ישראל. יש ויכוח גדול בין שתי אסכולות – ישנה אסכולה המאמינה ביכולת לקיים מאזן אימה גרעיני יציב ובאוניברסליות של יכולת זו. אכן, כשבוחנים את מה שהתרחש במהלך המלחמה הקרה בין ארה”ב ובין בריה”מ, אנו רואים תקופה של לימוד ומשברים שיצרה מציאות יציבה של מאזן אימה.
השאלה היא האם מציאות זו תופסת כיום לגבי אזורים אחרים ולגבי מדינות וארגונים אחרים. התשובה לשאלה זאת אינה תלויה בהשקפה פוליטית והיא חוצה אצלנו מחנות. הן בשמאל והן בימין יש המאמינים כי ישרור מאזן אימה, למרות אופיו של המשטר האיראני”.
האם אין הוא מהווה סכנה נוכח אישיותו הארסית של אחמדינג’אד?
“סטלין ומאו דזה דונג לא היו יותר “נחמדים” ממנו, ולמרות זאת היה מאזן הרתעה יציב עמם. האמונה ביציבות הרתעה גרעינית הדדית מתבססת על עוצמת ההרס ההדדי העלול להיווצר שאותה כולם מבינים, והבנה זו אינה תלויה כלל וכלל בסולם הערכים של מקבלי ההחלטות.
לעומתם, ישנה אסכולה הגורסת שכלל זה של יציבות מאזן האימה אינו אוניברסלי וייתכן כי יש שלטון המוכן להקריב עצמו למטרה טרנצנדנטלית, כפי שעושה זאת מחבל מתאבד בודד.
במקרה זה אולי קשה להניח כי איראן תיתן את נפשה למות למען חיסולה של היישות הציונית – אבל אי-אפשר להתעלם מן האפשרות הזאת”.
סנקציות דורשות זמן
מהי המשמעות של נשק גרעיני בידי איראן?
“בכל מקרה הנשק הגרעיני יביא להתחזקותה של איראן וישפיע על מערך הכוחות הכללי במזרח התיכון. אם מישהו מתחזק באזורנו, יהיו מדינות שיגיבו בחיפוש בנות ברית כנגד איראן, אך במקביל יהיו מדינות במפרץ הפרסי ומחוצה לו שיעדיפו לא להסתכן ולהצטרף למחנה האיראני.
בנוסף לזעזועים האלה קיימת סכנה ממשית שמפלס החוצפה והתעוזה של חיזבאללה ושל חמאס יעלה”.
יש בישראל הגורסים שחיזבאללה ינסה לתקוף, כיוון שאיראן תיתן לו מטרייה גרעינית, האם זה נכון?
“זוהי תפיסה פרימיטיבית ולא רצינית, משום שאיראן לא תסתכן בתגובה גרעינית של ישראל, כדי להגן על ארגון חיזבאללה ועל מנהיגה נסראללה. עם זאת, במזה”ת יש משקל גדול לדימויים של עוצמה, וזה אומר שניתקל בחיזבאללה ‘יותר חצופה’ ומה שנכון לחיזבאללה נכון לחמאס.
הייתי מגדיר את יחסי חיזבאללה לאיראן כ”נישואי אהבה” ואילו את יחסי חמאס עם איראן כ”נישואי נוחות”. טבעם של “נישואי נוחות” להתפרק, וחמאס ייפרדו בקלות מאיראן בתרחיש שבו סעודיה תספק נשק וסיוע כספי לחמאס. אין זה כמובן אומר שהאינטרס שלנו הוא שסעודיה אכן תעשה זאת”.
ממה עלינו לחשוש?
“ממצב שבו למספר מדינות במזה”ת תהיה יכולת ליצר נשק גרעיני. אפילו אם מקבלים את התפיסה של מאזן האימה המרתיע, עדיין יש חשש ממשברים היכולים לנבוע מטעויות אנוש ומחישובים מוטעים של מנהיגים, כמו החלטתו של אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל לפתוח במלחמת לבנון השנייה, שנבעה במידה מסוימת מחוסר הבנה צבאית מספקת וכנראה גם מתכונות אופי מסוימות.
כאשר מדובר רק בשני שחקנים באזור, המצב הוא קל יחסית בכל הנוגע לשמירה על מאזן האימה. לעומת זאת כאשר יש מספר רב של משתתפים, המצב מורכב יותר ופחות נשלט, לכן עלול להיווצר תסריט בלהות.
היום מדברים בעולם גם על הסכנה שהנשק הגרעיני יגיע לארגון לא מדינתי כמו חיזבאללה, חמאס או אלקאעידה. לשניים הראשונים יש לפחות כתובת, ואילו לאלקאעידה אפילו כתובת אין”.
מה הסבירות שזה יקרה?
“הסבירות נמוכה אבל אינה אפס. ייצור נשק גרעיני או השגתו אינם כה פשוטים כפי שמרבים לתאר בתקשורת”.
מה לגבי הסנקציות על איראן שמובילה ארה”ב?
“לפני כמה חודשים החליטה מועצת הביטחון להטיל סבב שלישי של סנקציות נגד איראן, אך הסנקציות לא גרמו בינתיים לאיראן להשעות את תוכנית הגרעין שלה. הנשיא אובמה ניסה את ההידברות הישירה ללא תוצאות ממשיות עד כה. הניסיון הבינלאומי אינו חד-משמעי בכל הנוגע לסנקציות ולתוצאותיהן. סנקציות עבדו כנגד דרום אפריקה ולוב ולא פעלו כנגד קוריאה הצפונית ופקיסטן. ניתן רק לקבוע כי על מנת שיפעלו, על הסנקציות להיות חמורות, בין אם מדובר בנזק כלכלי או בנזק תדמיתי. זכורני מהתקופה שכיהנתי כנספח צבאי בדרום אפריקה, שאחת הסנקציות היעילות ביותר כנגדה הייתה החרמתן של תחרויות הספורט בשטחה.
יתר על כן, נדרשת תקופת זמן ארוכה עד שהסנקציות פועלות, וכשמסתכלים על השעון האיראני, התרחיש המסתמן הוא שאיראן תסיים את פרויקט הגרעין. במקרה זה ברור שארה”ב וישראל יעמדו בפני השאלה מה לעשות במצב זה וכיצד לנהוג, האם ללמוד לחיות עם זה, או להשתמש בכוח למניעת אפשרות זו”.
משפילים את אבו-מאזן
מדיניות העמימות של ישראל עדיין יעילה?
“מדיניות העמימות הניבה פירות טובים. הצלחנו לבנות הרתעה גרעינית אמינה ולשלם מחיר מדיני מינימלי בלבד. נכון, משום שאיננו חתומים על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT), איננו יכולים לקבל טכנולוגיות אזרחיות גרעיניות לרבות, כורי כוח אטומים”.
אולם הודו, שאף היא אינה חתומה על האמנה, הצליחה לקבל כורי כוח מארה”ב.
“ישראל אינה הודו, ומה שהודו יכולה להרשות לעצמה ישראל עדיין לא יכולה”.
ומעניין לעניין, כיצד אתה רואה את המו”מ העומד להיפתח בקרוב עם הרשות הפלסטינית?
“המצב כיום דומה לקמפ דיוויד של שנת 2000. ראש הממשלה דאז אהוד ברק החליט שהוא רוצה מו”מ וכפה על ערפאת להחליט, למרות שזה גרס שעדיין לא הגיע הזמן לוועידה. גם כיום הכריחו את אבו-מאזן לבוא לשיחות ישירות והוא מגיע חלש ומושפל, ובשל כך יכולתו להגיע לוויתורים היא קטנה יותר. ואם ניקח בחשבון שממשלת ישראל נוקשה יותר מקודמתה בכל הנוגע לוויתורים, הצלחת המו”מ מוטלת בספק”.
וכאשר הנשיא אובמה לוחץ?
“עד כה לא מורגש הלחץ הזה שכה מרבים לדבר עליו. הניסיון של שנה וחצי בכהונתו כנשיא ארה”ב הוכיח כי הנשיא אובמה נכשל בכל הקשור ללחץ על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ולעומת זאת גרר את אבו-מאזן המושפל לשולחן המו”מ”.
