גליון 245, ח’ בסיוון התשע”ג 17 – 24.5.2013
השבוע עמדה יצירתו של חיים גורי במרכז פסטיבל המשוררים במטולה ובחודש תשרי תשע”ד תציין ישראל את יום הולדתו ה-90 כדמות המרכזית בתרבות הישראלית של היום – ולא רק בתחום השירה – וכאיש שמאות כותבים בכל תחומי הספרות זוכרים לו לטובה את העידוד שקיבלו ממנו בתחילת דרכם.
כמוהם, גם גורי עצמו נזקק פעם לעידוד מן הדמות הספרותית המרכזית של אותה עת: נתן אלתרמן. השבוע סיפר ליניב מגל מ”גלובס” איך הלך בהחלטה של רגע בליל סתיו אחד ב-1945, בהיותו צעיר בפלמ”ח, עם מחברת השירים שלו אל מערכת “דבר” ברחוב אלנבי בתל-אביב ודפק על דלתו של מתרגם ה”טלגרמות” של העיתון, נתן אלתרמן. אלתרמן שאל אותו “את מי אתה מחפש?” וגורי השיב לו: “אותך”. ואולם אלתרמן לא ראה בעצמו בר-סמכא לפסוק לגבי שירים של אחרים. בסופו של דבר קרא אלתרמן את השירים ועודד את גורי הצעיר להמשיך לכתוב, כי בסופו של דבר ידפיסו גם שיר שלו. ובאמת, זמן לא רב לאחר מכן, נדפס שירו “מסע יום”.
השיר “תמרים”, השלישי בקובץ “אני והשקט” שבספר “שושנת רוחות”, פותח בשורות:
טפסתי אל ראשו של הגבוה בתמרים/ לבסוף ראיתי את העיר./מעל, ממעוף-הצפרים.
התצפית האוהבת על נוף הארץ והקשר הפיזי והנפשי אל כל שעל אדמה כאן הוא המאפיין המרכזי של שירתו של חיים גורי. הוא בן הארץ, יליד תל-אביב (הקטנה, שבה היו שכונות צריפים כמו שכונתו נורדיה), ומ-1949 גר בירושלים (כמו נתיבה בן-יהודה ועוד תל-אביבים שורשיים שנעשו ירושלמים אחרי מלחמת העצמאות), כך שבמו-עיניו ראה את שתי הערים האלו מתפתחות ממקומות קטנים ואינטימיים למה שהן היום. המקומות הקשורים בנעוריו ובבחרותו של גורי הם הישראליים ביותר שבנמצא: בית החינוך לילדי עובדים בתל-אביב, חברת הילדים בקיבוץ בית אלפא, בית הספר המחוזי בגבעת השלושה, בית הספר החקלאי כדורי (בכיתה של רבין), הפלמ”ח, חורשת משמר העמק (עם יצחק שדה), ג’וערה, מלחמת העצמאות בנגב (עם ברן) ומלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים (כולל). גורי גם פעל באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה בהכנת צעירים יהודים לעלייה לארץ, והוא קשור קשר נפשי עמוק עם יהודים שלא נולדו כאן ובמיוחד עם מי שעברו את השואה.
מבחינה פוליטית היה חיים גורי איש אחדות העבודה והיה בין ראשוני התנועה למען ארץ ישראל השלמה, יחד עם אנשי עין חרוד ועם דמויות כמו רחל ינאית בן-צבי, ש”י עגנון ונתן אלתרמן. בשנת 1975 שימש מתווך לא רשמי בפרשת ההיאחזות בקדום/קדומים. לאחר מכן חזר בו, והוא כיום דוגל בהפרדה תוך שותפות.
את פרנסתו מצא גורי בעיתונות (“למרחב” ו”דבר”, ועם היעלמותם פרסם מאמרים גם ב”הארץ” ועיתונים אחרים). כעיתונאי, היה בכל האירועים החשובים שפקדו את המדינה, בין היתר במשלחת הראשונה שנסעה עם מנחם בגין למצרים. בכל דרכו ככתב הקפיד תמיד על צניעות מוחלטת בהוצאותיו ודאג לחסוך כסף למערכת. צניעות, צמצום והסתפקות במועט אפיינו אותו וזכו להערכתם של כתבים אחרים שהיו לידו באותם אירועים.
בשיריו, שרבים מהם מושרים ומושמעים כל העת, טבע מטבעות לשון שהמפורסמת שבהן היא “יפי הבלורית והתואר” (מתוך “שיר הרעות”). לא מעט משיריו הם חלק מן הקנון החילוני-דתי המושר בדבֵקות בהתכנסויות של שירה בציבור של אשכנזים חילוניים ותיקים. כואב לגורי שהצירוף “יפי הבלורית והתואר”מסמל בעיני רבים אשכנזיות ואת “הנוער ההוא”. בראיון ב”גלובס” הוא מציין כי 17 אחוזים מנופלי הפלמ”ח היו ממוצא מזרחי, בדיוק כשיעורם באוכלוסיה באותה עת.
כמי שראה את התפתחותה של הישראליות משלביה המוקדמים ועד היום, כואבת לו במיוחד ההתרחקות מן התנ”ך. בראיון ב”גלובס” הוא מספר כיצד שם לב לכך שכשהוא מופיע בבתי ספר וקורא שירים שיש בהם רכיבים תנ”כיים, הוא מאבד את השומעים. התלמידים פשוט אינם מסוגלים לשמוע לשון תנ”כית או את הלשון של משוררי ימי-הביניים. זוהי תופעה מסוכנת שעלולה לפגוע בבסיס הרוחני של חיינו כאן.
כמי ששמע את גורי בלא מעט התכנסויות של קריאת שירה, אני יכול להעיד על זכרונו הפנומנלי לשירים של אחרים וליכולתו לצטט על פה שירים של משוררים רבים שעוד לא נולדו כשהוא פרסם את שירו הראשון. הופעותיו בירושלים, בבית הקונפדרציה, בית טיכו וכל מקום שמדברים בו על שירה וספרות, הן תמיד מלאות וגדושות, מרשימות, חמות ושופעות אהבה ועידוד של אח בכור לכל הכותבים. כל מה שנכתב אצלנו מעניין אותו, נוגע לו, חשוב לו, ותמיד יש לו זמן להופיע, לעודד ולקדם. עם אהבה לכולם, בלי חמיצות כלפי איש.
