גליון 298, י”ג בתמוז התשע”ד 11 – 25. 7. 2014
פעם, אתם יודעים, נרצח ראש ממשלה בישראל. יצחק רבין. את הרוצח בחרה המדינה בחוכמתה לשפוט לפי כללי המשפט הפלילי ותו לא. כך יאה וכך נאה. רוצח מורשע ויושב בכלא לכל ימי חייו. מעבר לזעזוע המובן (למרות שלא היה זה הרצח הראשון ממניעים אידיאולוגיים), הרצח הנ”ל פתח תקופה חדשה במדינת ישראל – התקופה שבה כל הימיניים, הדתיים, המתנחלים היו אשמים. כל מי מהשמאל שיש לו יד ורגל בתקשורת ובפוליטיקה, קיבל רישיון לצוד ככל יכולתו את הימיניים בעם. אשמים לא אשמים, צודקים לא צודקים, בודדים או לא – ההאשמה הקולקטיבית הייתה כה חריפה וכה בוטה, עד שאיש לא ההין לומר דבר נגדה. כך נצפתה שנאה חסרת גבולות לכל מה שחובש כיפה, לכל מה שאינו מדיף ריח של נאורות להכעיס. כך ניצלה השמאלנות הפשיסטית את הדמוקרטיה כדי לרמוס את רצונו של מרבית העם. כך כפה השמאל בצורה בוטה ועריצה את ערכיו המזויפים. כך התנפלו אנשי דת ה”שלום” על כל דעה שאינה מיישרת עמם קו.
כך למשל זכו נבואותיו המדויקות של הימין להתעלמות. אזהרותיו מפני מסירת נשק לרוצחים והענקת מעמד של “פרטנרים” לארגוני טרור נופנפו באדנות, זכויות האדם של המתנחלים נקרעו לגזרים, וההרג, הרצח והטרור הפלסטיני הפכו לבני בית מקובלים במדינת ישראל. כך התפוצצו אוטובוסים, נרצחו למאותיהם אזרחים תמימים, נשים וילדים בשם ה”שלום” הנאור – ואיש מהימין לא העז לפצות פה ביותר מלחישה מהוססת. הימין, על הסתעפויותיו השונות, הוריד את הראש, קיפל את עצמו וחש בושה ואשמה ללא סוף.
וכמובן, כל ניסיון לאמירה שהתקרבה לגישה ימינית נענתה מיד בתשפוכת של “רוצחים, פשיסטיים וגזענים. מסיתים ומדיחים”, שמאחורי כל אמירה כזאת עומד שמאלני צדקן שטרח בכל כוחו גם לתחזק את “פסטיבל” רצח רבין כל שנה ושנה, למען יזכור הימיני את אשמתו ואת הרע שהוא, אישית, הסב למדינה.
למרות התשפוכת הבלתי נפסקת
ובכן, הזמן חלף לו ודור חדש החל לצמוח כאן בארץ – דור של אנשים צעירים וחושבים, דור שאינו מוכן יותר לכפוף את ראשו בפני הדיקטטורה המחשבתית-תקשורתית-משפטית של השמאל. עובדות המציאות החלו להרים את ראשם למול אותם נביאי השלום הרצחני. דור שלם אינו חש אשמה יותר נוכח מעשה נבלה, נוכח רצח שלא היה לו בו כל חלק, והוא אינו חש אשמה על מה שאינו באחריותו. קם דור שזוכר את הרצח, אך גם זוכר את ההתעללות השמאלנית. הוא החל להתנער מאותה התקפה פשיסטית עליו ועל השקפותיו, דור שמבין מיהו האויב ומה הוא מתכנן לנו כאן אם נעניק לו את הכוח לכך, דור שיודע מיהם השמאלנים המקצועיים הנתמכים בידי אוייבי ישראל, מבין מהו טרור, מהי אשמה ומהי חפות, דור שמבין שאי-אפשר כך יותר, שאת האויב יש ואפשר למגר, שלטרור יש שורשים שניתן לעקרם, והמילים “גזענות, כיבוש ופאשיזם” אינם אלא קשקוש פופוליסטי סטליניסטי שעולה בכל פעם שהשמאל, או הערבים, מוצאים את עצמם בנחיתות מול המציאות.
קם כאן דור המבין כי “תהליך השלום” אינו קדוש, וכי להסכם שלום דרושים שני צדדים, ואילו הצד הפלסטיני המצהיר על סרבנות מוחלטת ועל רצונו לזרוק אותנו לים – מתכוון לכך ואין לסלוח לו יותר על כוונותיו, אלא להשיב מלחמה שערה. כך הוא גם מבין שאי-אפשר יותר להשתמש במנטרות הרגילות של “אנחנו אשמים”, “אנחנו לא עושים מספיק” וה”כיבוש”, למרות התשפוכת הבלתי נפסקת של אותה דיקטטורה תקשורתית שמאלנית.
בימים אלה, שבהם נחטפו שלושה נערים ונרצחו בתאוות דם, לא בשל היות המרצחים משוגעים או פושעים, אלא בשל תמיכה ברורה וחד-משמעית של האוייב ברצח ובחטיפה כאמצעי להשגת מטרה פוליטית, תוך הפיכת הרוצחים לגיבורים עממיים קדושים, נרצח גם נער פלסטיני. מדובר ברצח מתועב שגונה מיד בידי כל ה”עם הכובש”, כולל ראש הממשלה שלו. כל בר דעת מזדעזע ממנו.
והנה, כמו מטרונום שבור, מיד קופצים אנשי השמאל ברעננות עם אותן סיסמאות עבשות, עם אותם גינויים עלובים, עם אותן השוואות בלתי נסבלות, עם אותם שקרים ומניפולציות, עם אותו טרור מחשבתי, ומנסים להדביק לכל הימין את אותו הדבר שעשו דור קודם לכל מי שהשתייך לימין, את אותה האשמה ואת אותה הבושה.
ובכן, לא עוד.
הימין לא האשם, הימין לא גזען, וכך גם לא מתנחלים או דתיים. זה אך טבעי שכשנערינו נרצחו באכזריות, הבטן תדרוש נקמה ורצון להחריב את כל אלה שתמכו בקולי קולות ברצח המתועב הזה.נקמה, אגב, היא רגש טבעי, אך בינה לבין גזענות המרחק רב. אנשי הימין, מוטב להם לו יפסיקו אפילו להעלות בדעתם להתנצל על מעשיה של אותה חבורת רוצחים מטורפים שרצחה נער ערבי על שום היותו ערבי. כל בר דעת מבין כי מקומם בכלא כרוצחים ודי בכך.
אסור לאנשי הימין לתת יותר לגיטימציה לאשמה שאינה במקומה.
איני חש אשם, הרוצחים הם לא אני ולא בני המחנה שלי. מעולם לא היטפתי להם או לכל אחד אחר לרצוח, ומעולם לא הייתי גזעני או התלהמתי, להבדיל מאותם אנשי חמאס וחבריהם הפלסטינים תומכי הרוצחים. אני לא שונא ערבים. אני שונא את האויבים שלי, יהיו הם קווקזים, סינים או פולנים. כל מי שרוצה להשמיד אותי או את ילדי, צריך וראוי שידע את נחת זרועי עד שיצעק הצילו ויוותר על שאיפותיו ללא כחל וסרק, ללא התחמקות וללא אפשרות להתאושש מהתבוסה שאנחיל לו בידי צבא ההגנה לישראל. כל מי שרוצח בי כאסטרטגיה, יורה עלי טילים – דינו מוות. כל מי שרוצה לחטוף את חיילי צה”ל או את אזרחי מדינת ישראל ולרצוח אותם באכזריות – דינו מוות, גם אם הוא בטעות מכוון נקרא בידי הדיקטטורה השמאלנית “זרוע פוליטית”. כל מי שמשליך עלי בקבוקי תבערה, וזורק עלי אבנים, ומשמיד רכוש, ראוי לו כי יוחרם רכושו כפיצוי לנזקים וכי יישב בבית הכלא, גם אם הוא חוסה תחת המנטרה של “הפגנה”. הפגנה היא רק הפגנה, הבעת עמדה (שאינה חותרת תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל), תביעה לתיקון עוול כזה או אחר ותו לא. הפגנה אינה התפרעות ואינה “יום זעם”. התפרעות אינה מוצדקת ואסור “להכיל” אותה או “להבין אותה”.
ידע האויב, וידעו אנשי הדיקטטורה השמאלנית הפוליטית, התקשורתית והאקדמית: איני נופל מכם במאומה. אני לא פחות חכם מכם, ולא פחות איש רוח מכם. הצדק איתי. אני מוסרי בהרבה מכם, ואיני מוכן לכוף את ראשי בפניכם. על כל טיעון שלכם יש לי טיעונים טובים יותר ומתאימים יותר למציאות. על כל התנסחות ראויה, לשון פיוטית, יש לי ולחברי התנסחויות ראויות ופיוטיות פי-כמה. טיילו קצת ברשת האינטרנט, קראו קצת את מה שאתם מסרבים לקרוא, את מה שאינו תואם את השקפת עולמכם או משרת את אידיאולוגיית השנאה שלכם. ולו היה לכם האומץ האינטלקטואלי, הייתם מנסים להתעמת עמי ועם דומי, ולא מדירים אותנו מערוצי התקשורת שלכם.
כי בעשרים השנה האחרונות, היו אלה ניבויים שלנו שהוכחו כנכונים, והיו אלו האזהרות שלנו שהתממשו במציאות, ואני גם יכול להוכיח את זה ללא שימוש במילים “תקווה” ו”לדעתי”, אלא מתוך המציאות המדממת שאתם ובני השקפתכם הבאתם עלינו כאן, בארץ ישראל. כי נמאס לי מכל השקרים, חצאי האמיתות, הסיסמאות וההתפלמסות התיאורטית שונאת האדם שאתם מצטיינים בה.
יש בי צער וזעזוע לעצם הרצח, אבל לא אתן לכם יותר קרדום לחפור בו.
אני – יותר לא חש אשמה.
