ערבות שבטית
מאת: אלמוג קשתי
בימי החנוכה, אנו בית-ישראל, קוראים בפרשות השבוע מקץ ו-ויגש. הפרשות כמו היו פרשה אחת שנקטעת בשיא המתח כאשר יוסף מאפשר לשבטים לחזור הביתה ללא בנימין. מבחינת יוסף עדיף לבנימין להשאר עמו, שהרי אולי בנימין בן רחל יסבול מגורל דומה ליוסף בן רחל. ולעומתו יהודה ערב את בנימין אל מול אביהם – ובנימין חשוב לו יותר מכל – והוא לא יהיה מוכן שהוא יפגע כלל, ובטח שלא לרדת מצרימה לכל חייו כעבד לאדון מצרי. פרשת ויגש מתחילה בפניה כוחנית של יהודה כלפי יוסף שהוא – יהודה – לא מוכן לכך כלל וכלל, ומאשים את יוסף בשיפוט לא הוגן, ואגב כך מציין את ערבותו שלו את בנימין. לדבר הזה תהיינה השלכות גדולות מאד. ראשית יוסף מבין כי ישנה אחווה אמיתית בין כלל האחים – כולם בני איש אחד ולא מחולקים לפי המוצא האמהי שלהם – לאה, רחל ושפחות. שנית הוא מתוודע לאחיו ומזמין אותם לרדת מצרימה לשנות הרעב כדי שלא ימותו ברעב בארץ כנען. שלישית בבוא האחים ליעקב, הוא חוזר לחיות ויוצא מאבלותו ארוכת השנים. ורביעית הוא יורד עם כל משפחתו מצרימה. אף אחד לא משער כי במהלך הזה הם פותחים בגלות הראשונה של עם ישראל, והם יחזרו הביתה, לכנען, רק בעוד כמה מאות שנים לאחר יציאת מצרים ונדודי המדבר.
לערבותו של יהודה יש משמעות עמוקה ביותר ואנו נפגוש בה כשמונה מאות שנה לאחר מכן. כאשר בבית לחם ישנו איש יהודי, דוד שמו, והוא שומע כי ישנה מלחמה כמה קילומטרים מערבה בעמק האלה מול הפלשתים, ושאול המלך טרם הכריע את המערכה. דוד מקבל הוראה מאביו ישי בזו הלשון:”…וְאֶת-אַחֶ֙יךָ֙ תִּפְקֹ֣ד לְשָׁל֔וֹם וְאֶת-עֲרֻבָּתָ֖ם תִּקָּֽח:” (שמואל א’ י”ז, י”ח). המילה “ערבתם” טומנת בחובהּ את הערבות של יהודה זקנם לבנימין והוא מוסר לו כי כעת יש לערוב לשאול המלך משבט בנימין. מכאן מקבל דוד הצעיר את הכח להלחם נגד הערל הפלשתי הלז.
אך ההשגחה העליונה סדרה כי גם חג החנוכה יחול בעת קריאת הפרשות הללו. ואנו רואים כי כוחה של הערבות מתחזק ומתעצם בימי מרד החשמונאים – משפחת כהנים משבט לוי. מרד החשמונאים מתחיל בגבולותיה של פחוות יהודה – עיקרו של שבט בנימין ההיסטורי וצפון נחלת יהודה הכוללת את העיר בית לחם – כן, החלק של יהודה שהשתמר בפחווה הוא דווקא החלק בו נולד בנימין בן יעקב. בפרוץ המרד נלחמו החשמונאים שמונה קרבות – שלושה בשבט יהודה, שלושה בשבט אפרים(-בן יוסף) ושני קרבות בנחלתו של בנימין. כאן אנו רואים כי כוחם של השבטים של המרכזיים בפרשות שלנו הם הנותנים לחשמונאים את הכח ולגרש רוח יוון הטמאה מארצנו – יהודה שערב את בנימין, יוסף הצדיק דרך בנו אפרים, ובנימין עצמו – היחיד מכלל השבטים שנולד בארץ. האיחוד בין השבטים בפרשות שלנו הוא זה שמביא לנו את הכח מאות שנים לאחר מכן להתאחד ולגרש את האויב הזר לארצנו. לאחר מכן יונתן חשמונאי יכבוש גם נחלות אצל שבט דן השוכן לחוף הים ואת ארץ הפרייה הלוא היא ארצו של ראובן. כאן אנו רואים את השלב השני של אחדות ישראל מתגבש ומתחזק – אנו חוזרים אל ארבעת השבטים הראשיים של נדודי המדבר – יהודה, אפרים, דן וראובן – שולטים כראוי בנחלת בנימין ושבט לוי שולט – ממש כאילו שחזרנו את סדר המחנות בני ישראל במדבר – רק שכעת ישנו איחוי מטפורי בין בנימין ללוי – לויים שהיו במרכז המחנות במדבר וכאן בנימין הוא המרכז של השבטים בארץ ונציגי הלויים – הלוא הם הכהנים ששולטים דרך המקדש המטוהר בנחלת בנימין ובכל שאר נחלות השבטים.
כמה חזקה אותה ערבות של יהודה את בנימין שנתנה לנו כח לנצח את ערלי פלשת ויוון!
ובעזרתה נצליח גם לנצח את אויבי ישראל הקמים עלינו גם במינו.
חנוכה שמח וחודש טבת מבורך בגשמי ברכה.